משה חזר לחדרו בפנימייה בשעת לילה מאוחרת. החדר היה חשוך ונראה שחבריו לחדר ישנים כבר מזמן. ראשו עסוק היה עדיין בשיחה אותה ניהל עם חברו דקות ספורות קודם לכן, והוא הרהר בדברים שוב.

תוך כדי מחשבותיו שם לב לגרונו היבש והצמא, ועיניו סרקו אחר כוס שיוכל למלא. מיד הבחין בכוס חד פעמית המונחת על השידה שבחדר, מילאה במים, בירך "שהכל נהיה בדברו" ושתה לרוויה.

אמנם המים לא היו טעימים כל כך, אך מרוב שהיה צמא סיים את כולה, ואף מילא לעצמו כוס נוספת.

לאחר דקות נוספות פנה והתארגן לשנת הלילה.

בעודו ישן שינה עמוקה, החלו להגיע לאזניו קולות משונים. בקושי פקח את עיניו וראה שהשמש כבר זרחה וחבריו לחדר מזיזים ומחפשים דבר מה. "בוקר טוב!" קראו החברים כשראו את עיניו הפקוחות וזרקו לעברו כרית מאחת המיטות. "אם כבר התעוררת" המשיך חיים, "אולי ראית את העדשות שלי? אני תקוע פה בלי יכולת לראות דבר. אתמול שמתי את העדשות בתוך כוס חד פעמית על השולחן, והבוקר הם נעלמו כלא היו!"

לפתע התיישב משה ונזכר באירועי הלילה. הוא נזכר במים ששתה כשנכנס לחדר ובטעמם המריר... "האם ייתכן ששתיתי את העדשות??" הרהר לעצמו.

לאחר שנטל ידיו ושחזר במדויק את שארע בלילה, התברר שהוא אכן שתה את עדשותיו של חיים יחד עם תמיסתם המיוחדת. האם משה חייב לשלם לחיים על העדשות ששתה?

תשובת הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל:

משה אינו חייב לשלם משלושה טעמים:

א) הדבר לא נעשה בדרך של היזק אלא בדרך של שתיה.

ב) לא עלה בדעתו של משה שבכוס יש עדשות, וזה נחשב כ'אונס גמור', ויש שיטות שאדם המזיק באונס גמור פטור מלשלם.

ג) הבעלים הוא האשם במה שקרה, מפני שהניח דבר יקר כמו עדשות בתוך כוס, ובמקום המשותף לרבים, וממילא אף לשיטות שהמזיק באונס גמור חייב, כאן פטור, כי המזיק גרם לעצמו את ההיזק.

(על פי הספר קב ונקי, חושן משפט, סימן תרע"א)