"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב,כט). '(הושע יב, ה) "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו". איני יודע מי נעשה שר למי, כשהוא אומר (בראשית לב, כט) "כי שרית עם אלהים", הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. "בכה ויתחנן לו" איני יודע מי בכה למי, כשהוא אומר "ויאמר שלחני" הוי אומר מלאך בכה ליעקב. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים”. אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, מכאן רמז לו גלות' (חולין צב,א). 'שרית עם אלהים - נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם, ונקראים אלהים: "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב), "ועם אנשים" ראש הגולה' (רש"י). מדוע עכשיו המלאך מודיעו שבהמשך יהיה גלות, ויעמדו לו בהם מנהיגי ציבור, שהם הנשיא וראש הגולה? נראה שאמנם גם עד עכשיו לבן ניסה להזיק ליעקב (כמו שנאמר בהגדה של פסח 'לבן ביקש לעקור את הכל'), אולם כאן יש שליחות משמים להכין את יעקב לקראת הקשיים שבהמשך, שלכן בא המלאך להילחם ביעקב, כדי להכינו לקראת המפגש עם עשיו. שעכשיו יעקב התגבר על המלאך, וכיון שהתגבר על שרו של עשיו ממילא גם מתגבר על עשיו שתחתיו. כמו שמובא במדרש: '"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ”. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּלֶב אַגְרִיּוֹן וַאֲרִי נֵמִירוֹן, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת בְּנוֹ וּמְלַבְּבוֹ בָּאֲרִי, שֶׁאִם יָבוֹא הַכֶּלֶב לְהִזְדַּוֵּג לוֹ יֹאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֲרִי לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִזְדַּוֵּג לוֹ? כָּךְ שֶׁאִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׂרְכֶם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהִזְדַּוֵּג לְבָנָיו' (ב"ר עז,ג). נראה שאת זה אומר יעקב לעשיו “כראת פני אלהים ותרצני” (בראשית לג,י): 'דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו, והכיר בו שמבקש להורגו. אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם, כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה' (סוטה מא,ב) ('לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים'. רש"י). שמעבר לעניין הכללי שאומר שהוא בעל מעלה (שרגיל במלאכים), ולכן מאיים עליו בזה. נראה שרמז לו על המפגש עם המלאך, שכיון שרגיל במלאכים הוא רגיל להתגבר עליהם, ולכן גם על שרו של עשיו. לכן אמר לו זאת כאומר שידע ליזהר מלפגוע בו, כי רק ינזק מזה. וכך נאמר במדרש, שאמר לו על המפגש עם המלאך שהוא שרו: '"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". נִתְגּוֹשַׁשְׁתָּ עִם הָעֶלְיוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם, וְעִם הַתַּחְתּוֹנִים וְיָכֹלְתָּ לָהֶם. עִם הָעֶלְיוֹנִים זֶה הַמַּלְאָךְ, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דְּהוּא אָמַר לֵיהּ (בראשית לג, י): "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָּנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים", מַה פְּנֵי אֱלֹהִים, דִּין, אַף פָּנֶיךָ דִּין' (ב"ר עח,ג). בכ"א כיון שהמפגש עם המלאך היה גם בשביל העתיד, להכינו לכל הפעמים שיבואו להזיק לנו (כמו שהמדרש מביא 'שאם יבואו אומות העולם להזדוג לישראל' שמשמע תמיד – לכל הדורות), לכן המלאך מרמז לו שגם בהמשך יהיו ניסיונות להזיק לנו, שזהו זמן הגלות, ולא שיגמרו הניסיונות להזיקנו רק במפגש שעכשיו עם עשיו, ולכן ההאבקות שבניהם מחילה גם על כל שאר הדורות את ההגנה והניצחון על אויבנו. ורמז לו על מנהיגי הציבור, שהם מאחדים את בנ"י תחתיהם, כיון שכלל בנ"י במהותם נועדו לתיקון העולם, ולכן בזה מרמז על מהותם של בנ"י, ובפרט כשנמצאים באחדות, שאז מתגלה מהותנו בשלמות, לכן נאמר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", שרמז לו על שני שרים, שהלשון "שרית" מרמז על שר, ואלהים ואנשים זה הפרוט, השר שבא"י (הנשיא) והשר שבחו"ל (ראש הגולה). וזה נאמר בלשון רבים (אלהים [ולא אלוה], אנשים [ולא איש]) כרמז שהם מאחדים את הרבים שתחתיהם. המילה "שרית" מלמדת על השרים שבנו (שזהו הנשיא וראש הגולה), וכן מרמז על מעלתנו בקודש: 'דָּבָר אַחֵר, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים”, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה' (ב"ר שם), שמרמז ששורה עם מעלה, שדמותו חקוקה למעלה. וזה משום יעודנו – מהותנו בעולם, לגלות את שם ה' בעולם, לכן הדמות – הדימוי של יעקב חקוק בשמים, שמחבר את השמים לארץ, הוא בארץ ודמותו בשמים, כרמז לשליחותו. לכן אע"פ שיש גלות, ויש צרות, בכ"ז בסופו של דבר בנ"י יוצאים כשידם על העליונה. כל אויבנו מהעבר, גם הגדולים ביותר שבהם כ-יון ורומא נכחדו ואינם, וגם אויבנו כיום סופם להיעלם, וישראל נישארים (“ותוכל” להם), כיון שמתקנים את העולם. לכן כל זה קורה במעבר יבק, לאחר שהעביר את כל רכושו, וחזר על פכים קטנים: '"ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א). מעבר לפשט, שנזהרים בממונם, ולכן חביב עליהם ממונם. נראה שבעומק הכוונה שממונם שייך לתיקון העולם, ולכן זה כ"ך חשוב להם. וזהו שלא פושטים ידם בגזל, אלא נשמרים שממונם יהיה קשור לקדושה כרצון ה' (וכן אי גזל זה תיקון העולם, שבזה מתקנים את העולם מרעת הגזל). כך שמרמז על עניין תיקון העולם שיש בנו. גם בהאבקות עצמה דרשו חז"ל: 'דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. כתיב הכא "בהאבקו עמו", וכתיב התם (נחום א, ג) "וענן אבק רגליו"' (שם). נראה שמרמז שההאבקות ביניהם קשורה לגילוי ה' בעולם, שזהו שעלה עד כסא הכבוד, שהוא רמז לקשר לה'. והאבק עלה 'מרגלותם' רמז שעולה מלמטה (מהרגל) שרומז שעולה מהעולם, ז"א שזה קשור למעשים בעולם, שכאן נלחמים בטומאה ומגלים את שם ה' בעולם. לכן גילה לו על המשך הדורות, על בנ"י שמתקנים את העולם, גם בגלות. (לכן גם נרמז על מנהיגי הציבור ב"עם אלהים ועם אנשים", כעין רמז למלאך ואדם, שאנו אדם בעולם, אבל עושים את שליחותו של ה' לקדש את העולם, כעין מלאך העושה את שליחות ה' ומשמש בקודש).