תולדות - יצחק אבינו

ו' בתמוז התשס"ב

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

לאומה הישראלית ישנם שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם אבינו הינו האב הראשון ויעקב אבינו הינו האב האחרון. מדוע יש צורך באב נוסף, ביצחק אבינו?

דמותו של יצחק אבינו הינה מסתורית במידה מסוימת, והיא אינה מבוארת בפירוט במדרשי חז"ל כפי  שמבוארים שני האבות האחרים. גם בספר בראשית ענינו של יצחק אבינו אינו מבואר לחלוטין. במהלך השיעור נעמוד על אישיותו של יצחק אבינו כדמות הכרחית בתהליך התהוות האומה. קיים הכרח שבמהלך התהוות האומה הנוצר ממפגש שלושת האבות תופיע גם דמות שלמה. יצחק אבינו הוא אדם שלם. כל דבר בשעה שהוא מתחיל את פעולתו אינו שלם, ואברהם אבינו היה תחילת התהוות האומה. גם בסיום התהליך יש בדרך כלל מימד מסוים של צמצום. דווקא בעיצומו של המהלך, באמצע הדרך ניתן למצוא את האישיות השלמה. בפסוק הראשון של ספר שמות נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקוב איש וביתו באו". מפשט הפסוק עולה כי יעקב אבינו גם הוא בכלל בני ישראל, כלומר שיצחק אביו, הוא הישראל האמיתי, האידיאלי.

בספר הזהר מכונה יצחק אבינו המשובח שבאבות, לעומת יעקב אבינו המכונה (גם במדרשי חז"ל) בחיר האבות. מהי משמעותו של השבח הזה?

אברהם ויצחק

נתוני הפתיחה של יצחק אבינו מאוד בעייתיים. יצחק אבינו הוא בנם של צדיק וצדקת, ובתור שכזה ודאי שקשה עליו ביותר להיות צדיק. המדרש שואל, מדוע האמהות היו עקרות? והתשובה היא שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן גרם שהאמהות יהיו עקרות, כדי שיפללו לפרי בטן. והדבר בולט במיוחד אצל יצחק ורבקה (בראשית כה, כא):

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא וייעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו"

גם יצחק וגם רבקה התפללו (שכן כתוב "לנוכח אשתו"), אך רק תפילתו של יצחק נענית. אומר המדרש שאין דומה תפילתו של צדיק בן צדיק לתפילתו של צדיק בן רשע (רבקה בת בתואל, שהיה רשע). לכאורה כלל אין זה ברור מדוע תפילות של צדיק בן צדיק עדיפות, הרי לצדיק בן רשע לא היה ממי ללמוד, והוא התגבר על הסביבה הלא טובה בה הוא נולד ולמרות הכל הצליח להיות צדיק, כלומר נראה שצדיק בן רשע הוא במדרגה גבוהה יותר. אך כאשר יורדים לשורש ומקור הדברים, בעומק הפסיכולוגיה של האדם, אזי רואים שאם אדם הוא צדיק אף על פי שאביו צדיק, הוא צדיק אמיתי משורש נשמתו. שכן ידוע שמטבעו של הבן שהוא מתנגד לדרכו של אביו. בניית האישיות העצמית מתבצעת על ידי מאבק הדורות. ולכן להיות צדיק בן צדיק זהו ניסיון קשה יותר מאשר להיות צדיק בן רשע.

ליצחק אבינו יש ניסיון גדול – להיות ממשיך דרכו של אברהם אבינו. אין זה דבר פשוט. למעשה במשפט: להיות ממשיכו של אברהם אבינו יש סתירה פנימית, זהו פרדוקס. אברהם אבינו היה ההיפך הגמור מאביו תרח, אברהם אינו נאמן למסורת אבותיו, אלא נלחם בה. יצחק אבינו אמור להיות ממשיכו של אביו, כלומר להתנגד למסורת אבותיו?! עצם האמירה שיצחק ממשיך את אברהם מגדירה את יצחק כהופכי לאברהם.

ואכן ביצחק אבינו מופיע מידה חדשה באישיותו שלא הייתה קיימת אצל אביו. אברהם אבינו הכיר את הקב"ה כמי שפורץ את מחסום האין, שמבצע את ההעברה מאין ליש, בורא. אברהם אבינו מכיר את הבורא מצד מידת החסד שבו. לעומת זאת יצחק אבינו נאמן למסורת אביו, ומכיר במציאות ה'. אך ציור האלוקות אצל יצחק אבינו הוא הפוך מאשר אצל אברהם אבינו. יצחק אבינו נולד לעולם שבו הקב"ה כבר נמצא, והאלוקות היא מי שצריך לתת לפניה דין וחשבון. יצחק אבינו חי בעולם בו הוא נבחן האם הוא נאמן למה שמצופה ממנו. אצל אברהם אבינו האלוקות הייתה צריכה להתגלות, אצל יצחק אבינו האלוקות נתונה והוא צריך להוכיח את עצמו לפניה. מידת החסד לעומת מידת הדין. עצם רעיון האלוקות היה חידוש גדול עבור אברהם אבינו. ללא ספק היה קשה לאברהם, איש החסד, להבין כיצד בנו שכולו מידת הדין ממשיך את דרכו.

אם כן ישנה הופכיות מסוימת בין אברהם ויצחק. יצחק אינו צדיק כאביו, אלא צדיק הפוך מאביו. ישמעאל בחר להיות רשע כדי להיות הופכי לאביו, ולכן נשארה אצלו מידת החסד, חסד של טומאה. אם כן ישמעאל הפוך מאביו בצדקות, אך דומה במידה. ואילו יצחק אבינו הפוך מאביו במידה אך דומה בצדקות.

כפי שאמרנו לאישיותו של יצחק יש ניסיון גדול, להיות נאמן לאביו ולהמשיך את דרכו. אחת מיוזמותיו (המעטות) של יצחק היא חפירת הבארות שאברהם אבינו חפר לפניו. זוהי עבודתו של יצחק להמשיך את מסורת אביו, אך בדרכו שלו.

יצחק – מידת הדין

מהי המשמעות של מידת הדין כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמותו של יצחק? התורה מספרת (בראשית כב, א):

"ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם"

יש קושי גדול בפסוק זה, שהרי בעקידת יצחק היו שני ניסיונות. האחד של אברהם אבינו בהלכו להקריב את בנו, והשני של יצחק אבינו ההולך להקריב את עצמו. אם כן היה צריך להיות כתוב: ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ואת יצחק בנו. שכן על פי חז"ל יצחק אבינו היה בן שלושים ושבע בזמן העקידה.

הרמב"ם אכן שואל שאלה זו, והוא מגיע למסקנה שלא ייתכן שיצחק אבינו היה בן שלושים ושבע בזמן העקידה, אלא שהיה ילד קטן בן מספר שנים, שכנראה לא הבין את המתרחש, ולכן אין זה נחשב ניסיון ליצחק אלא רק לאברהם. אך לפי דעת חז"ל יצחק אבינו היה מבוגר בזמן העקידה ובכל זאת אין הדבר נחשב לו כניסיון. ואכן לפי תפיסת חז"ל, עבור אברהם אבינו, המכיר את הקב"ה כמי שנותן ומעניק, את מידת החסד שלו, זהו ניסיון גדול. שכן פתאום הקב"ה לוקח במקום לתת, מעין סתירה להנהגה האלוקית כפי שאברהם אבינו הכיר עד עתה. אך ליצחק אבינו, שמכיר את הקב"ה מבחינת מידת הדין שבו, אין זה ניסיון כלל. שכן יצחק אבינו מכיר את הקב"ה מצד מידת הדין שבו, יש לשלם מחיר תמורת מה שמקבלים. יצחק אבינו מבין שאם קיבל את חייו מהקב"ה, הרי ייתכן שהמחיר אותו צריך לשלם הוא החיים עצמם, ולכן אין לו כל קושי להקריב את עצמו. יתרה מזאת, יש מפרשים הטוענים כי הקושי אצל יצחק אבינו היה לרדת מהמזבח ללא שנשחט (שהרי כבר בירך: ברוך אתה ... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קידוש ה', והרי זו ברכה לבטלה). וכן יש מדרשים המספרים כי יצחק אבינו ביקש מאברהם שיקשור אותו היטב, שמא הוא יזוז והשחיטה לא תהיה כשרה. כלומר ליצחק ברור שהוא צריך להקריב את עצמו, ולכן הניסיון הוא רק לאברהם.

שאלה: לפי הסבר זה, לאברהם אבינו קשה עם המוות הרגיל של בני האדם, שהרי גם המוות מנוגד לכאורה למידת החסד והנתינה של הקב"ה?

תשובה: אכן לפי שיטת אברהם אבינו, המוות הוא סקנדל לא ברור, אלא שיש דברים שאברהם אבינו לא מבין, אך אין מכריחים אותו להיות שותף בהם. ואילו בעקידה היה על אברהם אבינו לבצע את הפעולה, ולכן זהו ניסיון גדול.

יצחק – דמות נפעלת

אין זה מקרה שהבשורה על לידתו הקרובה של יצחק מתרחשת בסמיכות למהפכת סדום ועמורה. זהו החידוש שמתגלה לאברהם אבינו, שיש לעשות משפט וצדקה יחד. יצחק נולד – זוהי מידת החסד של הקב"ה, אך יחד עם זאת מהפכת סדום ועמורה – מידת הדין.

לאברהם אבינו הייתה אישיות מחדשת, הוא פרסם את האמונה באל אחד בעולם, ולכן אברהם אבינו היה אדם יוזם ופועל. הוא יוצא למלחמות, דואג לשידוך לבנו, ומתפלל לשלומם של אחרים. אצל יצחק אבינו המצב הפוך, אישיותו היא סבילה, נפעלת. בדרך כלל זוהי עמדה רעה, כיון שקבלת השפעות מבחוץ עלולה לגרום לכניסה של גורמים שליליים לנפש האדם. כאשר אדם הוא נפעל קשה לו יותר לסנן את ההשפעות החיצוניות עליו. כאשר אדם יוזם ופועל הוא מטביע את חותמו על המציאות, ואילו אדם נפעל נותן למציאות להטביעה את חותמה עליו.

אלא שיצחק אבינו יודע כיצד להיות נפעל. הוא יודע מאיזה גורמים כן לקבל השפעה ומאלו לא. זוהי עמדה מיוחדת מאוד, יצחק אבינו יודע לזהות את השלמות, את האידיאל, באינטואיציה הבסיסית שלו, ולשאוב את השלמות לעצמו. יצחק אבינו יכול לחיות חיי נפעלות אמיתיים. זוהי שלמות יותר עליונה, בדרגה גבוהה יותר אפילו מהפועל והיוזם.

דוגמא לחיי הנפעלות של יצחק אבינו היא בחתונה שלו. אברהם אבינו כלל לא מדבר עם בנו, אלא רק עם אליעזר. כאשר אליעזר חוזר עם האשה המיועדת, ויצחק שיצא לשוח בשדה רואה את שיירת הגמלים, הוא מיד מבין שזו אשתו. כלומר הוא מזהה באינטואיציה הבסיסית שלו, שאכן רבקה היא האשה המתאימה לו. הם נפגשים ומיד נאמר (בראשית כד, סז):

"ויביאה יצחק האוהלה שרה אימו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה ויינחם יצחק אחרי אימו"

לא מצאנו אצל שאר האבות ביטויים כה פשוטים וישירים כמו "ויאהבה". יצחק אבינו היה בדרגה כה גבוהה, שהוא לא היה צריך בירורים על מנת לדעת עם רבקה מתאימה לו, הוא ידע זאת. (יצחק אבינו יודע שרבקה היא המתאימה לו מבחינה אלוקית, ורק אחר כך יבואו הרגשות האנושיים של אהבה. זוהי מדרגה גבוהה מאוד, שאין אדם פשוט זוכה לה).

מאורע אחר אצל יצחק אבינו המלמד על הנפעלות שלו, הוא אופן נתינת הברכות לבניו. יצחק אבינו לא יוזם את נתינת הברכות, מרמים אותו. לכאורה יצחק אבינו לא יודע מה בדיוק מתרחש, אך הוא יודע שיהיה בסדר. יעקב אבינו מגיע לקבל את הברכות כאשר הוא לבוש בבגדי עשו. יצחק אבינו חש שיש כאן צורך בברור (בראשית כז, כא – כג):

"ויאמר יצחק אל יעקוב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא. וייגש יעקוב אל יצחק אביו וימושוהו ויאמר הקול קול יעקוב והידיים ידי עשיו. ולא הכירו כי היו ידיו  כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו"

התורה אומרת לנו שיצחק לא הכירו. הוא חשב שאין זה יעקב, שהרי "הידיים ידי עשיו", אך זהו גם לא עשו שכן "הקול קול יעקב". מדוע יצחק אבינו לא החליט במי מדובר?

אלא יצחק אבינו הבין שאין זה משנה אם האדם שלפניו הוא יעקב או עשו. העיקר הוא שלפניו עומד אדם המתאים לתיאור של: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", כיון שרק מי שיש לו את קול יעקב ואת ידי עשו ראוי לקבל את הברכות. יצחק אבינו סומך  על הקב"ה שיזמן לפניו את האדם הנכון. ואכן כאשר עשו מגיע לקבל את ברכתו והאמת מתגלה ליצחק אבינו והוא מאשר את הברכות הראשונות (בראשית כז, מ):

"ואת אחיך תעבוד".

אופיו של יצחק אבינו

בכדי להיות בדרגתו של יצחק אבינו, האדם חייב להיות מעולם אחר, מחוץ לעולם הזה. ניתן ללמוד זאת משמו של יצחק לעומת שמות שאר האבות. אברהם אבינו שינה את שמו פעמיים, כלומר שהיו לו שלושה שמות במהלך חייו. בתחילה נקרא אברם, אחר כך נקרא אברהם, ולבסוף בעקידת יצחק נקרא אברהם אברהם. גם ליעקב אבינו היו שלושה שמות: יעקב, ישראל, ויעקב יעקב (לפני הירידה למצרים). ישנם עוד אנשים בתנ"ך ששמם נכפל: משה ושמואל. ישנן ארבע דמויות גדולות וחשובות ששמן נכפל (גם שמם של נח, שם ותרח נכפל, אך השמות נמצאים בפסוקים נפרדים). מהי המשמעות של הכפלת שמו של האדם?

הכפלת השם מתרחשת במצב של התאמה מוחלטת בין נפש האדם לנשמתו, בין החלק הרוחני התחתון של האדם לבין החלק העליון. יש התאחדות של האדם שלמטה עם האדם שלמעלה לאישיות אחת. אך אצל יצחק אבינו לא מצאנו הכפלת שם. הסיבה לכך היא שאצל יצחק אבינו אין יצחק של מטה, אלא רק יצחק של מעלה. יצחק הוא עולה תמימה ("ותכהינה עיניו" – דרשו חז"ל שבשעת העקידה בכו המלאכים, ומדמעותיהם התעוור יצחק אבינו בזקנותו). המלאכים משכו את יצחק אבינו אליהם והוא הפך לאדם שאין לו נשמה תחתונה אלא נשמה עליונה בלבד.

דווקא צורת חיים זו הופכת את יצחק אבינו לאישיות מלאה בכל המובנים. בניגוד לסגפנות של הגויים הדוגלת בהתנזרות מתענוגות העולם הזה והתעלות רוחנית. יצחק אבינו חי בעולם הזה ואצלו הכל מתקדש, הוא מסתכל על המציאות במבט עליון ומרומם אותה למדרגתו ולא מתנתק ממנה.

יצחק אבינו משתמש בחושים שלו גם בעבודתו הרוחנית. כאשר הוא רוצה לברך את בניו, אזי הוא צריך לאכול קודם, אחרת הוא אינו יכול לברך (בראשית כז, ד):

"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"

יצחק אבינו לא מבקש סתם אוכל, אלא "מטעמים כאשר אהבתי", כלומר שאין זו פעם ראשונה שיצחק אבינו אוכל מטעמים. אך הברכה האלוקית לא תינתן אם לא יוכנו המטעמים. ואכן יעקב מביא לאביו שני גדיים. קשה להבין כיצד אדם זקן אוכל בשר של שני גדיים, וכן שותה יין במידה המתאימה לכמות כזו של בשר (אמנם חז"ל דורשים ששני הגדיים היו קורבן פסח וקורבן חגיגה, והיין של ארבע כוסות. אך מניין יש לאדם זקן כח לאכול כל כך הרבה), כלומר שיצחק אבינו אינו מתנזר מאכילה. ולאחר האכילה נעשה שימוש גם בשאר החושים. חוש הריח: "ריח בני כריח השדה", חוש המישוש: "וייגש יעקוב אל יצחק אביו וימושהו", וכן גם חוש השמיעה: "הקול קול יעקוב". אצל יצחק אבינו קיימת שלמות עולם החושים.

יצחק אבינו הוא גם היחיד מבין אבות האומה שהתעסק בחקלאות האדמה. אברהם ויעקב היו שניהם רועי צאן. גם משה רבנו ודוד המלך היו רועי צאן. זוהי אומנתו של הבל, מלאכה רוחנית של התבודדות וחשבון נפש, עבודה על מנהיגות, עבודתם של צדיקים. ואילו יצחק אבינו (בראשית כו, יב):

"ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'"

יצחק אבינו עוסק דווקא בעבודת האדמה, באומנתו של קין. המטרה היא לחשוף את הקדושה שבאישיותו לעולם החומר, לכן יצחק אבינו הוא היחיד שמעז לעסוק בעבודה זו. גם מפרשת הבארות ניתן ללמוד על אופיו של יצחק אבינו, כפי שרואים מהפסוקים (בראשית כו, יט – כב):

"ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר  עם רועי יצחק לאמור לנו המים  ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא את שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו  ופרינו בארץ"

כל זמן שעבדי יצחק הם אלו שחופרים את הבארות, אזי יש עליהן ריב עם רועי גרר, שכן חפירת בארות זוהי עבודה בזויה וקשה בעיני עבדי יצחק. אך כאשר יצחק אבינו עצמו חופר את הבאר, אזי קדושתו מתפשטת בעפר ואז אין ריב על הבאר, שכן בעיני יצחק אבינו אין עבודות בזויות, הוא מקדש את כל מה שהוא עושה. ואכן לאחר שיצחק אבינו נתן את הדוגמא כיצד עושים זאת נכון, עבדיו חופרים באר רביעית (בראשית כו, לב – לג):

"ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו  על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ויקרא אותה שבעה"

על באר זאת כבר אין ריב למרות שלא יצחק אבינו חפר אותה, כיון שהם למדו כיצד לקדש את מלאכתם.

יצחק אבינו היה יותר קדוש מאברהם ויעקב. רק ביצחק נאמר (בראשית כו, ח):

"...והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"

ודרשו חז"ל ש"מצחק" הכוונה לתשמיש. התורה מספרת לנו על חיי האישות של יצחק אבינו, כיון שיצחק היה כל כך קדוש, שהגיע למדרגה שאפילו חיי האישות שלו היו קדושים.

לידתו של יצחק

כיצד נולד יצחק אבינו? בתחילה, כאשר הקב"ה מבשר לאברהם אבינו שיוולד לו בן, אברהם צוחק. כאשר באים המלאכים לבשר על הולדת יצחק, שרה צוחקת. לאחר שיצחק אבינו נולד, שרה אומרת (בראשית כא, ו):

"צחוק עשה לי אלוקים"

כלומר גם הקב"ה צוחק. וובהמשך אומרת שרה: "...כל השומע יצחק לי", כל העולם צוחק. יש הרבה צחוק סביב הולדתו של יצחק. אחר כך בא ישמעאל וגם הוא מצחק. בעקבות צחוק זה של ישמעאל, שרה דורשת מאברהם שיגרש את הגר ואת ישמעאל. אך נשאלת השאלה,, מה ההבדל בין הצחוק של ישמעאל לצחוק של אברהם ושרה, הרי היה צחוק רב סביב יצחק?

אלא יש להבין שהצחוק של ישמעאל הוא שונה. יצחק – הצחוק נאמר בלשון עתיד, ואילו ישמעאל מצחק בהווה. לצחוק בהווה זו אכזריות. הצחוק נועד לעתיד (משלי לא, כה):

"ותשחק ליום אחרון"

(ואולי גם: צוחק מי שצוחק אחרון). אך הרי ראינו שגם אצל יצחק נאמר "מצחק את אשתו" – בהווה?

אלא שהסברנו שיצחק עצמו לא היה שייך לעולם הזה, הוא היה שייך רק לעולם הבא. ולכן גם ההווה שלו שייך לעולם הבא והוא יכול לצחק, שכן אצל יצחק אבינו כל פעולותיו היו קדושות.

לידתו של יצחק אבינו פוסלת למעשה את ישמעאל. שכן עד שלא נולד יצחק אבינו היה סימן שאלה מעל ראשו של ישמעאל. אם לא יולד יורש לאברהם אבינו, הרי ישמעאל יירש אותו. אך ברגע שנולד יורש, ישמעאל חוזר להיות בן השפחה. לידת יצחק אבינו מעמידה את ישמעאל במבוכה, מי הוא ממשיך הדרך האמיתי. הפתרון מתברר בעקידת יצחק. בעקידה מסופר, על ארבעה אנשים (בראשית כב, ג):

"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וייקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו"

כל הארבעה נימולים, אך יש הבדלים ביניהם:

1. אברהם אבינו – הנימול הראשון.
2. יצחק אבינו -  מופיע כבנו של אברהם, הנימול הראשון בן שמונה ימים.
3. אליעזר – עבד אברהם.
4. ישמעאל – חצי עבד וחצי בן אברהם.

מטרת העקידה היא לברר מי יהיה ממשיך הדרך מבין הארבעה. ואכן ניתן לראות מהמשך הפסוקים, כי יצחק אבינו נבחר להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, ושניהם מגיעים להכרה הזאת. כפי שנאמר (בראשית כב, ז):

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"

המלה "ויאמר" מופיע בפסוק זה ארבע פעמים. פסוק זה מתאר דיאלוג עמוק בין אברהם אבינו לבנו. יצחק קורא לאברהם "אבי", כלומר יצחק מקבל את אברהם כאביו, והוא מוכן להמשיכו. ואברהם עונה ליצחק: "הנני בני", כלומר הוא מקבל את יצחק כבנו וממשיך דרכו. החיבור בין אברהם ליצחק, בין מידות החסד והדין, מוליד את יעקב. יעקב הוא הזהות הישראלית השלמה, איחוד של מידת החסד ומידת הדין למידת הרחמים.

ישנו מאבק על המשך דרכו של אברהם בין יצחק לישמעאל. המאבק הזה אינו יכול להיפתר על ידי הידברות. ברגע שישמעאל מדבר עם יצחק הוא למעשה מכיר בקיומו, ובכך מוריד את עצמו למעמד של בן שפחה שאין לו זכות ירושה. זוהי הבעיה של בני ישמעאל. לכן הם אינם מדברים עם בני יצחק בצורה רצינית, אלא רק בצחוק ("מצחק" -  שהיה זורק חיצים על יצחק, והיה אומר: לא שמתי לב שאתה שם). ישמעאל מנסה לשלול את הזהות העצמית של יצחק, כאילו אינו קיים.

יצחק לעומת אברהם ויעקב

ישנם הבדלים נוספים בין יצחק לבין שאר האבות. אברהם אבינו נשא שלוש נשים, יעקב אבינו נשא ארבע נשים, ואילו יצחק אבינו נשא רק אשה אחת. אברהם אבינו היה במהלך חייו במספר ארצות, וכן יעקב אבינו ירד לחרן ואחר כך ירד גם למצרים. יצחק אבינו הוא האב היחיד שמעולם לא יצא מגבולות הארץ. למעשה הקב"ה אוסר על יצחק אבינו לעזוב את ארץ ישראל.

עובדה חשובה מאוד על דמותו של יצחק אבינו היא שהוא מעולם לא ויתר לזולתו. מצאנו שאברהם אבינו ויתר לאבימלך וכן לפרעה. יצחק לא נותן שיקרה לו מה שקרה לאביו. לא לוקחים ממנו את אשתו, וגם על הבארות הוא ועבדיו חפרו הוא לא מוותר. יצחק אבינו הוא אדם שלם: שם אחד, אשה אחת, ארץ אחת. יצחק נוהג במידת הדין, הוא האדם האידיאלי של העתיד לבוא.

מספרת הגמרא (שבת פט:):

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (ישעיהו סג, טז): "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר  לפניו ריבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב דהוו ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה בניך חטאו. אמר  לפניו ריבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו ריבונו של עולם בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם: בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד: כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשין. דל עשרין וחמישה דלילותא, פשו להו עשרין וחמישה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: "אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה. ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

המהר"ל בנצח ישראל מסביר את מידת הדין כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמותו של יצחק אבינו. המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה. לפי מידת הדין הפשוטה הכל שחור ולבן, מי שחייב ייענש ומי שזכאי לא ייענש, מידת הדין אינה מביאה בחשבון את התמונה הכוללת. לעומת זאת כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין. אצל יצחק אבינו ישנה חזרה אל השורש המקורי של הזהות, ותהליך זה אפשרי רק אצל מי שהקריב את עצמו וחזר לשורשו. ביצחק אבינו מתרחש המפגש עם תכנים הנמצאים מעבר לתפיסה האנושית הרגילה, ולכן גם יצחק אבינו קשור לצחוק. מתי האדם צוחק? כאשר יש לו יותר מדי, כשהוא כבר לא מסוגל לתפוס את מה שיש לו. כאשר אדם משיג את מה שרצה הוא מרוצה, אך הוא לא צוחק. האדם צוחק כאשר השיג מעבר למה שהוא מסוגל לשאת (אין הכוונה לצחוק של ליצנות, אלא לצחוק של אושר).

הגמרא אומרת (עבודה זרה ג:):

אמר ר' יצחק אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד. איני והא אמר ר' יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום. שלוש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. שניות יושב ודן את כל העולם כולו. כיון שרואה שנתחייב עולם כליה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים. רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר (תהלים קד, כו): "לויתן זה יצרת לשחק בו"? אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד.

כלומר הקב"ה אינו יכול לצחוק על בריותיו בעולם הזה, כיון שהם לא יעמדו בכך. הדבר נמצא מעבר ליכולת התפיסה האנושית. לכן הקב"ה יצחק על בריותיו רק לעתיד לבוא, באותו היום. [מה שמשחק עם בריותיו הכוונה, שהקב"ה נותן אושר לבני האדם כפי יכולתם, לפי מה שהם מסוגלים לתפוס. אבל הקב"ה אינו משחק על בריותיו, כלומר לא נותן להם את מה שנמצא מעל להם]

דרשו דרושי רשומות: יצחק אותיות "קץ חי". כלומר יצחק אבינו מכיל בתוכו דבר והיפוכו. חי – דבר ללא גבול, נצחי. ואילו קץ זהו דבר שיש לו גבול. רק יצחק אבינו שאינו שייך לעולם הזה יכול לאחד את שני ההפכים האלו בישות אחת (ולכן הוא גם יכול לצחוק כבר בהווה). אך לדור שאחריו זה כבר לא אפשרי. שני ילדיו של יצחק: יעקב ועשו, אינם מגיעים לרמתו של יצחק אבינו, ולכן כל אחד מהם התחבר לחלק אחר. יעקב אבינו הוא החלק החי, הנצחי.

ישנו מאמר מופלא בגמרא (תענית ה:):

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת! אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש שנאמר (ירמיהו ל, י): "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים". מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ואכן ניתן לראות שליהודים יש תכונה מיוחדת מכל שאר העמים, והיא להישאר בחיים. אבל יעקב לא מסוגל לשים קץ [ =לקבוע גבול], זוהי תכונתו של עשו. לשים קץ זהו למעשה הכשרון הפוליטי, שכן הפוליטיקה היא הקובעת קץ וגבול בעולם הזה. יצחק אבינו היה איש העולם הבא שחי בעולם הזה, גם "חי" וגם "קץ". לאחר שיצחק אבינו מת, יעקב אבינו היה לאיש הנצחי, ועשו נהיה לאיש הפוליטי. וישראל (כפי שהזכרנו בהתחלה, שהישראל האידיאלי זה יצחק) זה האיחוד בין שתי ישויות אלה. רק כאשר יעקב לבש את בגדי עשו, יצחק נתן לו את הברכות, כיון שרק השילוב של שני גורמים אלו, של הקודש עם הפוליטיקה ראוי לקבל את הברכות. הכוח הפוליטי הוא זה שמשנה את העולם. לכל מאורע פוליטי יש לפני ואחרי, העולם משתנה לטוב או לרע. כאשר האדם חי במעמקי ההתבודדות הרוחנית הוא משנה רק את עצמו. מכאן נובעת החשיבות האדירה שהתורה מייחסת לפוליטיקה, בניגוד לנצרות.

סיום

עם כל מה שאמרנו על מדרגתו המיוחדת של יצחק אבינו, שאינו שייך כלל לעולם הזה, שהוא בעל אישיות מוזרה ורחוקה. בעומק הדברים דווקא יצחק אבינו הוא הדומה מכל לאדם הרגיל. התורה מספרת לנו על אדם, ששמו היה "אדם", והוא היה האדם הראשון. אשתו היתה חוה – האשה הראשונה. אדם הראשון לא היה בן אדם שהרי לא היו לו אב ואם, אך הוא המודל לפיו נבראו אחריו כל בני האדם. ואילו לעתיד לבוא יהיה אדם ששמו "בן אדם" (כפי שמתואר המשיח ביחזקאל), והוא יהיה הבן אדם המושלם של אחרית הימים. אך באמצע התקופה, בין הראשית לאחרית, רוב בני האדם הם לא "אדם" אך עדיין לא הגיעו לרמה של "בן אדם". האנושות נמצאת במתח המתמיד הקיים בין ההתחלה לסוף. גם יצחק אבינו הוא בנו של האב ואביו של הבן. הוא לא פה ולא שם, מעין חוליית ביניים, ואין זה דבר פשוט להיות החוליה האמצעית. לכן דווקא אצל יצחק אבינו היה הצורך בדמות מושלמת שתוכל לקנות את הקדושה שתעזור לו לעבור את המבחן הזה.

ולכן יש לנו הרבה מה ללמוד מיצחק אבינו. יש לנו את האתגר לנסות להגיע למדרגת הקדושה הגבוהה הזו. אמנם זה נראה רחוק מאוד, ומעט בלתי אפשרי להשגה, אך יש לנו ספר הוראות כיצד להגיע לשם – ספר "מסילת ישרים".

יצחק אבינו נולד בנס. שרה היתה עקרה, ואברהם אבינו  כבר היה זקן. למעשה זוהי הפעם הראשונה בתורה שמתרחש נס. בכלל זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שאשה עקרה נפקדת. מה היה הצורך מלכתחילה לעשות את שרה עקרה, הרי היה ניתן לוותר על הנס. מדוע כל הצחוק סביב הולדתו של יצחק, מדוע לא לעשות זאת ברצינות?

עם ישראל חייב להיוולד מעבר לטבע. על פי הטבע לידתו של עם ישראל אינה אפשרית, כיון שתפקידו של עם ישראל הוא לתקן את העולם, כלומר לשנות את הטבע. לכן האמהות היו עקרות. מסיבה זו גם קוראים ביום הראשון של ראש השנה את (בראשית כא, א): "וה' פקד את שרה". לכאורה היה צריך לקרוא בראש השנה את סיפור בריאת העולם. אלא יש להבין שמבחינתנו בריאת העולם מתחילה עם קדושת התולדות. והראשון שתולדותיו היו קודש זה יצחק. שכן ישנן שתי פרשות שמתחילות ב"ואלה תולדות", גם פרשת נח וגם פרשת תולדות. אם כן מדוע אין פרשת נח נקראת "תולדות", או להיפך מדוע פרשת תולדות לא נקראת פרשת יצחק?

אלא ההבדל המרכזי בין יצחק אבינו לנח הוא שבפרשת נח, נח הוא האישיות החשובה ואילו התולדות הם משניים. ואילו אצל יצחק אבינו בפרשת תולדות, התולדות הם החשובים ויצחק אבינו הוא המשני. החל מיצחק אבינו נוצרת קדושת השושלות האנושיות, ובמובן זה התולדות הם בריאת העולם. שכן עבורם נברא העולם, והם אלו שיתקנו אותו ויביאו אותו לייעודו הסופי.