"ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד. ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה. ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים. וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם” וגו' (בראשית יב, יד-יז). 'וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב,טז) "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' (ב"ק נט,א). לכאורה הדרשה הזו קצת מוזרה, איפה כתוב בפס' שהברכה בזכות האשה? פשט הפס' הוא כמו שפרש"י בתורה: 'ולאברהם היטיב – פרעה בעבורה', כך שמניין שהברכה בשביל האשה? מסביר הת"ת: 'ואע"פ דהלשון היטיב קאי על פרעה, אך הן כל הטובות מהקב"ה מתגלגלות ובאות באמצעות אנשים, ולפי"ז א"צ למש"כ מהרש"א דהגמרא מפרש דהיטיב קאי על הקב"ה, כי באמת אין פשט הכתוב מורה כן, ולפי מש"כ הענין מבואר בפשיטות'. אמנם הסברו פשוט וישר, אולם עדיין השאלה נשאלת במקומה, מניין שהברכה בזכות האשה, הרי כאן הכוונה שפרעה היטיב לאברהם בגללה, כיון שרצה פרעה להתחנף אליהם, אבל מניין שסתם כך הברכה היא בזכות האשה? לכן נראה שדרשו זאת מהמשך הפס': “ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים", שלכאורה היה ראוי להאמר 'ויתן לו' וכו', כיון שפרעה הוא שנתן לאברהם? לכן דרשו חז"ל "ויהי לו" שיש לו הויה מצד עצמו, שמגיע לו שיהיה לו, ולכן הוא קיבל את כל אלו, ומדוע מגיע לו? זהו ההתחלה של הפס' "ולאברהם היטיב בעבורה", שמרמז שהברכה לאדם באה בזכות אשתו. ומניין שזה גם בשאר המקרים בעולם? בפשטות אין סיבה לומר שאצל אברהם היה משהו אחר משאר האנשים בעולם. אולם נראה יותר מזה, שנאמר קודם: “ותקח האשה בית פרעה" שמדוע לא נאמר 'ותקח שרי בית פרעה' (מיילא קודם נאמר “ויראו המצרים את האשה” כביטוי שראו בה רק את היותה אשה, ולא אישיות כל שהיא, מרוב שטיפותם בזימה, אבל כאן למה לא נאמר שרי)? לכן למדו שבא לומר שההמשך "ולאברהם היטיב בעבורה" זה בשל היותה אשתו, כסתם "האשה" שבעולם, שהברכה מגיעה בשבילה. עוד אפשר שכאן זה נלמד רק כעין אסמכתא, ועיקר הלימוד הוא מעצם העניין שהאשה מביאה ברכה לאדם, כמו שמובא בגמ': 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא ברכה, דכתיב (יחזקאל מד, ל) "להניח ברכה אל ביתך"' (יבמות סב,ב). ממילא אם בלא אשה אין ברכה, והאשה היא זו מביאה את הברכה לבית, אז מובן 'שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו'. לפי זה גם מובן מה המיוחד באשה שבגללה הברכה מצויה בבית? זהו כמו שדרשו שבלי אשה אין טובה: 'בלא טובה, דכתיב (בראשית ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו"' (שם). שהאדם לבדו בלא אשה הוא לא שלם, ולכן אין בו עניין של טוב, של שלמות. לכן אין בו חיבור שלם לתורה, כמו שמובא בהמשך: 'במערבא אמרי: ... בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג) "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני"' (שם). שבלי האשה יש חסרון בחיבור לתורה וקדושה, כי האדם איננו שלם ולכן לא חל בו השלמות של מהות האדם שמקדש את העולם בשלמות. (אולי זהו שאין בו טוב, שעיקר הטוב זהו תורה: 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד,ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' [אבות ו,ג], כך שזה רומז בפנימיותו כמו מה שאמרו במערבא). לכן לא חל בו ברכה, שזה מהחיבור לשפע האלוקי בעולם, כשמטרתו לקדש את העולם לה'. לכן למדו ברכה מהפס' ביחזקאל, שאומר: “וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומותיכם לכהנים יהיה וראשית ערסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד,ל), שהפס' מדבר על הנתינה לכהן, שזה כעין נתינה לה' (שהכהנים מובדלים לעבודת ה' בעולם), ועל זה נאמר בפשט "להניח ברכה אל ביתך", שזה הדבר שמביא את הברכה לביתך. לכן כשדרשו על האשה (שנקראת בית) שבהקשר אליה יש את הברכה, זה קשור על אותו העקרון של נתינה לקדושה, כמו הנתינה לכהנים. שבחיבור האיש והאשה יש קשר לקדושה בעולם: 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א), שהחיבור בין איש ואשתו קשור לקדושה ותיקון העולם, ולכן יש שכינת ה' ביניהם. לכן כשאדם מכבד את אשתו באה להם ברכה, מההקשר לקדושה בעולם, שכל העולם מיועד בשביל תיקונו, ולכן כל הטוב שבעולם בא ליתחבר אליהם (בשביל שיתוקן). לכן למדו בסיפור אברהם במצרים על הברכה שמצויה בזכות האשה, כיון שאברהם היה במצרים כחלק מהפצת שם ה' בעולם (ראה 'תורת המקרא' "לך לך" [א] למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שקשור לתיקון העולם לה', ולכן בו באה לאברהם ברכה גדולה (שקיבל הרבה מתנות מפרעה), ולכן בו ראוי להתגלות שהברכה מהאשה, שגם זה בשל הקשר לקדושה.