פרשת האזינו- מה גנוז בה?/ אהובה קליין.
פרשת האזינו - מה גנוז בה ?
מאת: אהובה קליין.
השנה, פרשת האזינו נקראת בין יום כיפור לחג סוכות
במשך ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג סוכות נוהגים בהם קצת שמחה ובימות החול האלה - אין נוהגים להתענות, אפילו תעניות של ימי זיכרון ואין אומרים בתפילה - "תחנון" ובשבת אין אומרים "אב הרחמים".. ומדוע ? לפי שימים אלה - היו ימי חנוכת המזבח- בבית המקדש הראשון שבנה המלך שלמה .סיבה נוספת כי אנו עוסקים במצוות הקשורות לחג סוכות - הקמת סוכה, מצוות ארבעת המינים ועוד...
משה משמיע את שירת האזינו לפני עם ישראל: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי" [דברים ל"ב, א]
בתוך השירה אומר גם את הדברים הבאים:
" יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.
יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים"
השאלות הן:
א) שירת האזינו - מדוע נאמרה?
ב) מה הכוונה למילים:" וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע"?
תשובות
שירת האזינו.
לגבי הפתיחה של השירה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי" ראיתי בספר: "באר משה על התורה" : תמוה שהתורה פותחת במילה: "האזינו" בלשון נוכח- מדוע אין פניה בלשון נוכח גם אל הארץ באופן הבא: "ותשמעי הארץ", או: "ושמעי הארץ" כפי שאמר ישעיהו הנביא: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" [ישעיהו א, ב]? המילה "ותשמע"- היא מרמזת על העתיד בעוד שהמילה: "ושמעי"- היא בלשון הווה?
יש כאן רמז לצדיקים שרוצים להשפיע לטובה ולהחזיר את בני הדור למוטב ,אך כשהם פונים אל הדור- הם נתקלים בקשיים, היות וליבם נעשה קשה כאבן מרוב עבירות ,לכן במקום לדבר אל הקליפה- אל הגוף הגשמי, יש לפנות אל שורש הנשמה וזו הכוונה במילים: "האזינו השמים ואדברה" שורש הנשמה- מכונה בשם "שמים" וממילא "תשמע הארץ"- היינו האדם הגשמי.
השמים והארץ- הם גוף ונשמה, כמו שנאמר [במסכת סנהדרין צ"א, ב'] השמים היא הנשמה והגוף הוא הארץ- והורה לנו הכתוב: כי ניתן לדבר אל הנשמה בלשון נוכח: "האזינו השמים" ואז: "ותשמע הארץ"- כלומר ואז ממילא בעתיד גם הגוף ישמע. וכול זה ניתן לצדיקים- מורי הדור- בהוראת משה רבינו.
לפי זה ,מתברר דיוק נוסף, שלגבי השמים נאמר:"ואדברה" = לשון קשה ולגבי הארץ נאמר: "אמרי פי"- בלשון רכה, אל הנשמה פונים בלשון מחייבת יותר וקשה, אך אל הגוף הגשמי פונים בלשון רכה יותר.
לגבי תוכנה של שירה זו נחלקו הפרשנים, יש הטוענים: כי שירה זו היא נבואה,
רש"י אומר: כי מטרת השירה היא: התראה לחוטאים שיבואו על עונשם אם לא ישנו את דרכיהם לטובה.
הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" אומר: השירה תשמש עדות בין הקב"ה לעם ישראל – ברית נצחית שלא תופר לעולם.
כמו שכתוב: "וענתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו" יש כאן הבטחה כי התורה לא תשכח לעולם ויהיו תמיד יהודים שיעבירו אותה מדור לדור.
מצד אחד יש גם בשירה התראה על פורענות, במידה ולא יקיימו את התורה, אך מצד שני ישנה הבטחה- שהתורה לא תשכח ובסופו של דבר יהיה קץ לפורענות ותבוא הגאולה.
הרמב"ן אומר:
"היות ישראל יאמרוה תמיד בשירה ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק, במקומות הנעימה".[דברים ל"א, י"ט]
הכוונה בדבריו: כי הלווים בבית המקדש היו שרים במוספי שבת את "שירת האזינו"- באופן הבא: מחלקים את "האזינו" לשישה חלקים וכל חלק וחלק היו שרים בשבת – במשך שישה שבועות.
הרמב"ן בדבריו- מסתמך על מסכת ראש השנה דף ל"א.
דעת הרמב"ן: שירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש - מרגע כניסתם לארץ המובטחת -עד לגאולה השלמה.
הרמב"ן מתפעל ממסקנה זו ומציין: "אילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים, שיגיד מראשית אחרית, כן ראוי היה להאמין מפני נתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי אלוקים, מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו.."
מכאן שהרמב"ן רואה בשירה זו : נבואה לעם ישראל ומוסיף כי בסופה של השירה ישנו הסבר על העונש שיקבלו אויבי ישראל- בשל פגיעתם בעם הסגולה.
תפקיד האויבים הוא: מעין שוט להכות את העם שסר מדרך הישר- וקיום המצוות- וזאת כדי שיתעוררו וישובו אל אביהם שבשמים .
"וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע"
" יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.
יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים" [ל"ב, י"ב- י"ד]
בקטע זה אלוקים מזכיר לעם ישראל את הנסים שעשה להם בעבר:
דעת מקרא מסביר: כי אלוקים בעצמו הוציא את עם ישראל ממצרים, הובילם במדבר, ושם היה משגיח עליהם- ועל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".
על פי רש"י: הקב"ה - הנהיג את עם ישראל במדבר ושמר רק עליהם בעוד שלא היה כוח לאלוהי הגויים להוכיח כוחם להילחם עמהם.
רבותינו [על פי ספרי] דרשו: מדובר על העתיד: שלא תינתן רשות לאחד מן העכו"ם לשלוט על עם ישראל.
עתיד ה' להושיב את עם ישראל נוחלים מסוף העולם ועד סופו ולא יהיו בקרבם אנשים –עובדי עבודה זרה.
אונקלוס מסביר: מדובר כאן בדברי תוכחה לגבי העתיד- השמים והארץ המופיעים בשירה זו יעידו שבסוף עם ישראל יבגדו בה' ולא יזכרו את הנסים הראשונים שעשה להם וגם הניסים שעתיד לעשות להם בעתיד. ולכן הכול מוסב לפסוק: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר"; ואת כל זה היו ,ישראל , צריכים לזכור.
בהמשך: "יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי";
הכוונה על פי רש"י: אלוקים מביא את עם ישראל- לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות ושם יאכלו מפירות הארץ שצומחים בקלות ובשלים מהר בהשוואה לפירות שאר הארצות.
ובהמשך: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.."- ה' מעניק לעמו מטוב הארץ- הן באכילה והן בשתייה ללא טרחה מיותרת , יניקה של דבש מסלע - היינו- דבש תמרים הצומחים על הדקלים הגדלים באדמה סלעית וגם עצי זית יגדלו על סלעים אלו.
חלמיש וצור- מילים נרדפות – לסלע,
"חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן", - זה היה בימי שלמה המלך שנאמר:
"עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי--וּמֵאָה צֹאן"; [מלכים, א, ג]
"עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים"- מצב זה היה בימי עשרת השבטים.
לסיכום, לאור האמור : שירת האזינו משמשת - ברית בין ה' לעם ישראל- למען לא תישכח התורה לנצח ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו לדברי ישעיהו הנביא:
"....כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
