"בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,מב-מג). 'דתניא (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' (סוכה יא,ב). חג סוכות קשור לא"י (ראה ב'לזמן הזה' 'סוכות וא"י' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א), קודם לפס' אלו נאמר: “אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו" (פס' לט-מא) שפס' אלו מאוד מזכירים את מצוות ביכורים בה נאמר: “לקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים כו,ב) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" (יא). שמוזכר לקיחה, לפני ה', גידולי הארץ ושמחה. וכן ההתחלה "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה” (א) מזכיר את מצוות סוכות, שהיא לדעת הרוקח כנגד הסוכות בכניסה לארץ (לאחר היציאה ממצרים) כשנלחמו על א"י. לכן בולט שיש קשר בניהם. מצוות ביכורים מתחילה ב"והיה כי תבוא אל הארץ" ואומר על זה האור החיים: '"והיה כי תבא אל הארץ”. אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו'.' ומרן הגר"ח דרוקמן שליט"א הביא בהקשר לזה ('בשערי הארץ' "כי תבוא") את דברי מרן הרצי"ה זצ"ל, ש'והיה' זה לשון שמחה, כיון ש'היה' זה לשון עבר, וע"י הוספת האות ו' המילה הופכת ללשון עתיד ('והיה' זה לשון עתיד), שכאשר העבר מנחה ומוביל אל העתיד זהו שמחה (להבדיל מ'ויהי' ש'יהי' זה עתיד, ונהפך לעבר, שכשאין עתיד אלא רק העבר, זה עצוב). כך שנראה שיש בדברי התורה בלשון "והיה" שבא לרמז לשמחה בא"י, משום רמז שרק בא"י יש עתיד לבנ"י, רק בארץ בנ"י יכולים להתפתח גשמית ורוחנית כראוי (שלא כחו"ל שזהו מקום טומאה ומוות ליהודים, שהוא כקבר). לכן בפס' שמדבר על שמחה בא"י (שמביא האור החיים) זה פס' על העתיד: “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו,א-ב). ע"פ זה נראה שגם הפס' שמובאים אח"כ, שזהו מצוות הישיבה בסוכה, יש קשר לעניין העתיד (ואף רמוז בפס': “למען ידעו דרתיכם", שזהו שידעו גם דורות העתיד). לכן נראה שבזה ההבדל בין ר"א ור"ע, ששניהם מסכימים שיש עניין של סוכות בכניסה לא"י כשכבשוה, ויש עניין של סוכות במדבר. והנה במדבר בנ"י היו בהנהגה ניסית, ואילו בא"י ההנהגה היא דרך הטבע (ראה ב'תורת המקרא' “וארא" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) לכן נראה שבמדבר שבנ"י היו בהנהגה ניסית (עם ענני כבוד, מן ובאר ניסית) אז הסוכות היו ענני כבוד (כחלק מהעננים הרוחניים שהיו מקיפים אותם), אבל בכניסה לארץ כשבאים לכבשה, אז כבר מתחילים להתנהג כמו בהנהגה הטבעית (כחיבור לארץ), ולכן אז כבר בנו סוכות ממש (שהתחילו אז ונשארו עד סוף כיבוש א"י). ויותר מזה נראה שמכוח הסוכות שבכניסה לארץ, ה' נתן סוכות ענני כבוד, כעין דימוי לכניסה לא"י, כיון שכל זמן המדבר היה כתיקון למרגלים לקראת הכניסה לא"י בעתיד. לכן חלקו ר"א ור"ע, שלדעת ר"ע כיון שהעיקר הוא הסוכות של א"י, ואף סוכות העננים הם כעין מכוחם, לכן יש להדגיש את הסוכות ממש. לעומתו סובר ר"א שכיון שהנס הגדול יותר הוא סוכות העננים, וגם בפס' משמע שמודגש הסוכות שבמדבר (“בהוציאי אותם מארץ מצרים") לכן מדגיש את סוכות ענני הכבוד, שאף הם רומזים לסוכות ממש, שבא"י הטבע מתדבק בקדושה, ולכן הסוכות ממש הם כמו ענני הכבוד, ולכן אף הם מרמזים על הסוכות ממש (בכניסה לארץ) ובנוסף עם דגש על קדושתם. לכן בעצם גם עניין הסוכה מתקשר לעתיד, שסוכות ענני הכבוד מרמזות וקשורות לעתיד- לסוכות שייעשו בכניסה לארץ. ואף רומז לעתיד לבא לסוכה העתידית, שאף היא נעוצה בסוכה שלנו: 'אמר ר' לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר: "התמלא בשכות עורו" וגו'.' (ילקו"ש איוב רמז תתקכז), כך שיש קשר גם לעתיד מהסוכה (וזה לעתיד לבא, שכשבנ”י כולם ישבו בא”י לאחר חזרה מהגלות, כמו בכניסה לארץ לאחר גלות מצרים).