"והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה"... (כו, א-ב).

כי תבוא אל הארץ, אתה צריך לקיים מייד מצוות ביכורים. ותמוה מאד הרי קודם צריך לרשת את הארץ, להתיישב בה, לטעת עצים, הרי לוקח כמה שנים עד שרואים פירות?! ברם, הכוונה היא להורות לנו גודל מעלת ההשתוקקות והציפיה לקיים המצוה, שעל ידי השמחה וההשתוקקות למצוות ביכורים, יהיה נחשב להם כאילו כבר קיימוה (באר משה).

התחדשות

יהודי מחפש את ה', כוסף ומתגעגע אל ה' , אז הכל אצלו חדש. עבודת השם שלו הופכת לדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו, כל דבר שעושים זה פעם ראשונה, כל רגע זה מציאות חדשה, אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך.

אדם קם בבוקר, הוא בן אדם חדש. כל יום זה יום חדש. אתמול היו בלבולים, אתמול היו שטויות, אתמול היה כעס, אני לא זוכר כלום, הכל מתחיל מחדש, אני לא הולך עכשיו עם הכאב של אתמול ועם הבלבולים של אתמול ועם הכעס של אתמול, אני מתחיל מחדש.

אנחנו חלק אלוק ממעל. "בצלם אלוקים ברא אותו". אנחנו כל הזמן נמשכים למעלה, רוצים להרגיש אלוקות. מודדים אותנו בדיוק בדברים האלה, כמה אנחנו מצליחים להתרומם, לנתק את עצמנו כחוט השערה מהצרות, מהשטויות, מהמלחמות, מההקפדות, מכל הרגעים המבוזבזים האלה של החיים. כל רגע ורגע יש לנו בחירה להניח הכל בצד ולהתרכז בדברים האמיתיים, שמקרבים אותנו אל ה'.

להיות יהודי זה להיאבק על החבור עם ה' בתוך החושך, בתוך הכבדות, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר.

תחזיק ברצון, תעשה תשובה, בשמים אוהבים את העבודה הזו, הנפילה וההתחלה מחדש.

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, עוזב את הרצון שלו, אז הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר? אי אפשר לעבוד את ה' בשמחה אם אנחנו סוחבים איתנו את הכשלונות של העבר ואת הדאגות של העתיד. אדם צריך לחיות את ההווה, לשמוח עם ההווה, להיות שמח תמיד. צריך להתבונן באלפי חסדים וטובות שאנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע ולהודות.

כשם שאדם שמקבל טובה מחברו, הרי הטובה הראשונה שהוא יכול להשיב לו, היא לקבל את הטובה שלו בפנים מאירות, להראות לו שהוא שמח על המתנה שקיבל, כך אנחנו, כאשר מתהלכים כאן בעולם עם פנים מאירות שמחות ומאושרות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לרבונו של עולם.

אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה חס ושלום, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר ממנה כי אם תשמח, תשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.

יהודי צריך כל הזמן להתחדש, אסור לו ליפול לשגרה אפילו ששגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות, להשיג השגים.

יהודי לא מסתכל אחורה, רק קדימה. ביהדות יש רק ,מעכשיו". ה' מצפה ממך להתעוררות קטנה עכשיו ממש, וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו מעבר לכל מה שהיה, ואפילו אם ניסית כבר עשרות פעמים להתחיל מחדש ולא הצלחת, ונפלת לאן שנפלת, אסור לך להסתכל על זה, כי הרגע הזב שאתה עומד בו עכשיו לא היה מעולם ומי יודע מה אתה יכול לזכות דווקא עכשיו.

הקב"ה רוצה שנישאר קצת ילדים. עם תמימות, עם שמחה, עם סקרנות. "כי נער ישראל ואוהבו" (הושע יא), היינו מעלתם של ישראל שבגללה ה' אוהב אותם היא ,כי נער ישראל". שבכל עת הם בבחינת נער. שאין אהבתם את ה' מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת. את החיות שלי אני לא מקבל מזכרונות מהעבר או מתוכניות לעתיד, החיות שלי, השמחה שלי, היא ברגע הזה ממש, בחיבור שיש לי עם ה' ברגע הזה, בכל דבר ודבר שאני עושה.

חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה "אל הנער הזה התפללתי". שיהיה נער כל החיים.

התחדשות מקבלים אצל הצדיק, שהאור שלו כל כך זך, כל כך צח, ששום זיקנה ושום שיגרה לא יכולים להכהות אותו. ומי שזוכה להתקרב אליו זוכה גם בימי זקנה ועייפות להתחדש כמו נער. הצדיק נותן לנו רצונות, מגלה לנו את האלוקות שנמצאת בתוכנו, מראה לנו כמה ה' אוהב אותנו, מחמם לנו את הלב, נותן לנו תקווה, שוטף אותנו במים הזכים שלו, מבעיר אותנו בלהבה שלו.

תשובה זה משהו כזה פלאי שבהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות. כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה, כלומר, אדם עשה משהו, אדם קילקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה, פתאום הכל מתהפך, פתאום הוא יכול לקבל אור אלוקי, מן אור נקי וזך, הקב"ה פותח את כל השערים, כי ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהעולם. החטא, העבירה, לא יכולים לגעת בתשובה, כי התשובה נמצאת במקום עליון כל כך, שהחטא והקלקול לא יכול להגיע למקום הגבוה הזה. "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". עוד לפני שיש בריאה, יש כבר מים, והמים זה התשובה. שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. מים טהורים, זכים, קדושים, שכל הדברים שאדם קילקל, הם לא יכולים לגעת במים האלה, לא יכולים לגעת בתשובה. כי התשובה היא מעל העולם.

אנחנו מתקרבים לראש השנה. איך אפשר להבין את זה שבכל שנה ושנה אנחנו מקבלים מתנה נשגבה ועצומה כזו, שה' מוכן לכפר ולמחול על כל החטאים שלנו? שהוא מוכן לקרב אותנו אליו שנית, אחרי שכל כך התרחקנו?

רבינו הקדוש מגלה לנו שהסוד הזה טמון בנקודה ניסתרת שאליה שום פגם לא יכול להגיע, והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזו? אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שלא הצליח להתגבר על היצרים שלו? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות שלו? לפחות שיתבייש . שידקור לו בלב.

הקב"ה מוכן לחזור ולעורר את האהבה ולמחול על הכל, אך בתנאי שנתבייש במה שפגמנו, שבאמת נרצה לתקן. "כל העושה דבר עבירה, ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו "(ברכות יב ע"ב) כי עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו ביותר כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאינו ביותר "(ליקו"ה נשיאת כפיים ה,יח)

רצון זה שמחה, מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפייה, כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש את השמחה.

שמעת איזה דרשה ובאה לך התעוררות? אל תזרוק את זה בגלל שכבר ניסית בעבר ולא הצלחת. תעמוד באיזה פינה שקטה ותגיד כמה מילים: "בורא עולם, שמעתי עכשיו דרשה על קדושה של צדיק פלוני, גם אני רוצה, אני רוצה, תעזור לי אבא", תתפלל, תתחנן, כל מילה ומילה חשובה אצל בורא עולם! אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל! כל מה שה' רוצה ממך זה שתתעורר. שזה יבוא ממך. אפילו שאנחנו יודעים שהכל מה'. כשאדם נמצא למטה למטה ומהמקום הזה הוא מתעורר ואומר : נכשלתי בעבירות, נפלתי לאן שנפלתי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני רוצה אותך השם. רק אותך אני רוצה. זה הנחת רוח של השם.

כל הזמן לרצות, כל הזמן לכסוף, העיקר זה הרצון והכיסופים. יש לאדם התעוררות, אז הוא מרים את הראש וצועק לה', אפילו צעקה פנימית, צעקת הלב, בלי קול. כשהוא נרגע, הוא ממשיך ללמוד, ממשיך לעשות דברים אחרים כי אי אפשר כל הזמן לבעור ולצעוק.

אדם קם בבוקר עם רצון לעשות טוב, אז יש לו תפילות טובות, אז הוא יודע להגיד מילים טובות לסביבתו, אז הוא יודע לעודד את עצמו. הרצון הפנימי הוא האדם.

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. ההצלחות הן של הקב"ה. ההצלחה שלנו שאנחנו קמים ומתחילים מחדש. כשאדם מחפש איזה חפץ שהלב לאיבוד אז אין ערך לזמן הזה של החיפושים. מה שחשוב זה הרגע שבו הוא מצא את האבידה.

ברוחניות הדברים שונים. החיפוש הוא עצם המציאה, הגעגועים לאור, זה האור. אומנם עוד לא הגעתי, עוד לא זכיתי, אבל אני רוצה, אני מרים את הראש, אני מדבר עם ה', אני צועק לה', אני מתחנן, אני מבין שרק ה' יכול לעזור לי. מי אתה? אתה זה הרצון שלך.

אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי. מציאות של קירבת ה'. תיכף ומיד כשאדם פותח את פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה. רבינו הקדוש לימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה ניקרא לדבר עם השם. הקב"ה ברא את העולם בשביל אותו יהודי קשה יום שבתוך חיי השיגרה המעייפים לפעמים יעצור לרגע וירים את הראש לשמים, ויגיד כמה מילים לבורא עולם.

"הקב"ה לא מסתפק בחיבור החיצוני שזה החוקים שבתורה, ההלכות, הגדרים, דברים שאי אפשר לזוז מהם, דברים קבועים, מה שאנחנו קוראים דעת תורה, עם זה אין לנו בד"כ בעיה. הקב"ה רוצה שנגיע מחיבור חיצוני לחיבור פנימי. אחרי שזכינו לדעת שיש ה' בעולם, שיש תורה, שיש חוקים, שצריך לקיים אותם, שאסור לזוז מהתורה ימין ושמאל, אחרי כל זה צריך להגיע לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר ודבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים לגלות את הפנימיות של התורה, את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. כשהכל חיצוני אז אין לי חיות ואין לי כוח, אז אני מדלג, אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים.

להתחבר עם ה' זה להתחבר עם האור של העולם. עם המתיקות של העולם. עם הנועם שלו, כל העניין שלנו זה לשמור על החיבור, לשמור על הקשר. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, ברגעים נדירים של קירבת השם אנחנו מבינים שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם. שאז לא צריכים שום דבר נוסף.

כשאדם בתוך כל הכשלונות שלו, עכשיו לא הצלחתי עם הילדים, ועכשיו לא הצלחתי עם התפילה, ועכשיו לא הצלחתי עם הבן זוג אבל אני אוהב את ה', אני אוהב את הקדושה, כמה אני אוהב את הרגעים הנפלאים האלה שנמצאים בתוכי, אפילו שזה רגעים קטנים, כשאדם זוכר בתוך התוהו ובוהו של החיים את רגעי האהבה האלה, הוא נרגע, הור מתחבר.

אי אפשר להתחדש אלא עם אמונה. אם מבינים לגמרי שאין עוד מלבדו, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים לדעת שהכל זה נסיונות, עם הבן זוג הזה, עם הילדים האלה, עם הבניין הזה, עם השכנים האלה, עם הפרנסה הזאת, עם הבריאות , כל אחד עם מה שיש לו, זה הכל צמצומים. אני רוצה לשוט במרחב ואני פתאום מוגבל בזמן, בבעיות, בצרות, איך יוצאים מהצמצומים? עם איזשהיא הבנה שאם אני אסתכל על הדבר בעיניים של אמונה אז הכל יהיה אחרת.

מה זה עיניים של אמונה? שהכל ה' עושה והכל לטובה. שכל מה שקיבלתי זה מושלם, כי זה בדיוק מה שאני צריך לעבור כדי להגיע לשלמות שלי. שזה מהאהבה של השם אלי כל מה שקורה לי. שאין טעויות בהשגחה של ה'.

התחדשות היא אמונה בהירה ותמימה בבורא עולם שהוא כל יכול, שמחיה בכל ורגע את הטבע, ממילא הכל בידיו והוא יכול לשנות כל דבר כרצונו. אומנם רצון הקב"ה שיהיה דבר זה מוסתר, לכן עשה לעולם הרבה סדרים טבעיים, כדי שלא יבחינו שהוא הוא המחיה את הכל, שכל החיות לכל העולם נשפעת ממנו בכל רגע מחדש.

רבינו הקדוש  אמר באחד הימים: "אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם! כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה (חיי מוהרן ח). רבינו התחדש תמיד, הוא לא איבד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות.

כשחיים עם אמונה, לא מפסיקים להתחדש. כמו בסיפור הבא:

פשר, גשר הקשר

הסיפור שאני רוצה לספר קשור לקרובת משפחתי, והוא מחובר לאירוע שכל המדינה שמעה עליו. היה זה ביום שני כ"ב באב בשעות הערב. דוד שלי, שהוא ר"מ בישיבה, ישב ברחוב כהנמן בבני ברק והמתין לאוטובוס. הוא בירר היטב מתי האוטובוס מגיע, ועל פי מה שנכתב על המסך בתחנה, הוא היה אמור להגיע בעוד שתי דקות. מכיוון שהאוטובוס בושש מלהגיע, הוא התקשר למוקד ושם הבטיחו לו שהאוטובוס מגיע תוך חמש דקות.

אבל חלפו חמש דקות ועשר דקות, והוא מבין שהוא מאחר את השיעור שלו, ואם לא די בכך, הוא מתחיל לשמוע סירנות ואמבולנסים, ומסיק שחייב להיות קשר בין הסירנות הללו לאוטובוס שאינו מגיע.

לפתע הוא ראה בחור רץ במהירות, פניו נפחדות. הבחור מתיישב על הספסל, מתנשם ומתנשף, כל כולו היסטריה. "מה קרה?" הוא שואל את הבחור.

"מה, אתה לא שומע מה קרה?" "אני שומע אמבולנסים ומשטרות. מנין שאדע מה קרה?" "אתה מכיר את הגשר להולכי רגל ברמת אלחנן?" "כן. מה אתו?" "מה אתו? אז זהו  שהוא איננו, הוא קרס". "קרס??? איך קרס?" "אין לי מושג, עברתי עליו דקה וחצי לפני כן מגבעת שמואל לכאן, וכשירדתי בצד של בני ברק אני שומע רעש אדיר, מרגיש שמתחת הרגליים שלי הכל מתמוטט. ראיתי את הגשר עף עף המשאית ופשוט רצתי כל עוד רוחי בי את כל רחוב אשל אברהם. אין לי מושג מה קרה שם, אבל דבר אחד בטוח: הגשר התמוטט ואני ניצלתי". דוד שלי הלך לקיוסק סמוך, קנה בקבוק מים ונתן לבחור לשתות. "אני רואה שעברת טראומה, בוא תירגע, ברוך השם לא קרה לך כלום".

לקח לבחור דקות ארוכות עד שהתעשת. ניכר שעבר טראומה רצינית. דודי הרים טלפון למישהו שהוא מכיר, וזה השלים לו את התמונה, כי משאית שנסעה לכיוון צומת גהה עם מנוף מורם פגעה בגשר והפילה אותו על תא הנהג, וככל הנראה שנהג נמחץ למוות, אך אין לכך אישור, כי עדיין הקורה הגדולה והכבדה במשקל של למעלה מעשרים טון מונחת על המשאית.

דודי סיפר לבחור, שאכן נהרס הגשר, אבל רק בחצי של גבעת שמואל. עד לאותו רגע הוא היה בטוח במאת אחוזים שכל הגשר עף. מסתבר שהוא רץ בכזו היסטריה, ולא המתין אפילו שבריר שנייה לבדוק מה באמת קרה. אני חושב שכל אחד אחר היה נוהג כמוהו.

"היכן אתה לומד?" שואל דודי, והבחור עונה שהוא חצי יום לומד וחצי יום עובד, מכיוון שהוא  כבר בן שלושים ולא מצא מקום בישיבה.

הדוד שלי שמע 'בן שלושים' ומיד נדרך : "תראה", הוא אמר, "יש לי אחות בת עשרים ושמונה, אולי אתם מתאימים?" "אין לי מושג", ענה הבחור, "אני לא מכיר את אחותך, אתה מכיר אותה, זה נראה לך מתאים?" "חיצונית זה נראה בסדר גמור", אומר הדוד שלי, "אבל אם תיתן לי את הפרטים שלך, אברר עליך ואולי יצא מהאסון הזה משהו אחד טוב". הבחור נתן לו את הפרטים על משפחתו ועל המקומות שבהם למד, ולאחר מכן את מספר הסלולארי שלו, והם נפרדו לשלום.

דודי החל לברר, והתוצאות היו משביעות רצון. הבחור בן למשפחה טובה, בריא בגופו ובנפשו, איש חסד, טוב לב ובעל מידות מצוינות. הסיבה שלא נישא עד כה לא הייתה בשל חיסרון, אלא פשוט עיכוב שידוך בלתי מובן.

בשלב זה התקשר הדוד שלי לבחור והציע לו את אחותו (שהיא דודתי). הבחור ביקש פרק זמן לברר, ולאחר מספר ימים הודיע כי מבחינתו הוא מוכן להיפגש עם הבחורה. השניים אכן נפגשו מספר פעמיים ובתוך חודש התארסו. בוורט כולם דיברו על קריסת הגשר, היו שהציגו אותו כנס שגרם לכך ששני מעוכבי השידוך התארסו, אך לקראת האירוסים החתן ביקש שלא ידברו על כך. זה היה נשמע תמוה, וכולם ביקשו הסבר. ההסבר שלו היה פשוט והעיד על אופיו ועל מידותיו: "בצד האחד של הגשר יש בנייה של בית, אך אסור לנו שלכוח שבצד השני של הגשר היה הרס גדול. לא רק של עצים ושל אבנים. בן אדם נהרג שם. נהג המשאית. אני חושב שזו בעיה לשמוח בקריסת הגשר או לראות בה נס. אני מציע שנתרכז פשוט בשמחה שלנו, שהיא נס בפני עצמו".

הדברים שלו בהחלט נכנסו אל הלב, ואיש לא דיבר יותר על הגשר, אבל בינם לבין עצמם האנשים לא יכולים היו שלא לדבר על כך. החתונה נקבעה ליום רביעי כ"ז במר חשוון.

הם התחתנו באזור המרכז. הייתה זו חתונה מיוחדת במינה, כולם באו לשמח את החתן ואת הכלה, ובסיום החתונה החתן והכלה נכנסו לרכב כדי לנסוע לשיכון ו', שם שכרו דירה.. הרכב נסע דרך רחוב זבוטינסקי בבני ברק, כדי לעלות לכביש גהה. ומשם להיכנס בחזרה לבני ברק דרך צומת קוקה קולה, לכיוון שיכון ו'. אולם כשהגיעו לצומת גהה, התברר כי הכביש חסום משני הצדדים. הנהג שלקח אותם יצא מהרכב וביקש מהשוטרים אישור מעבר מיוחד לחתן ולכלה. לשוטרים היה כבוד לחתן ולכלה, הם התקרבו לרכב, פיזרו חיוכים ואיחלו מזל טוב, אבל עם זאת הודיעו לנהג ולזוג שאין מצב לעבור. "עם כל הכבוד לחתן ולכלה, אפילו ראש הממשלה לא יכול לעבור עכשיו". "מה קרה?" התעניינו הנהג והחתן. "אתם זוכרים את הגשר שקרס?" שואל השוטר, "ובכן, כעת מקימים אותו מחדש. יעבדו כאן כל הלילה, ואנו מקווים מאד שעד הבוקר יסיימו, אחרת אנחנו נהיה בבעיה..." "אני לא מאמין", אמר הנהג, "שמעתם?" "לא יכול להיות", הגיבה הכלה, "זה פשוט לא הגיוני!" "מה לא הגיוני כאן?" התעניין השוטר. הנהג שואל אותו: "ואם אספר לך משהו הזוי, שכמותו לא שמעת בחייך, אתה מארגן לי ניידת ליווי לחתן ולכלה דרך רחוב השומר עם סירנה והכול?"

"אתה תצטרך סיפור ממש הזוי כדי לרגש אותי", חייך השוטר, "אבל אם תצליח להפתיע אותי, תקבל ניידת ליווי עד שיכון ו', לסירנה אין מצב. אמנם חתן הוא מלך, אבל עדיין לא ראש ממשלה, ואני צריך להביא לחם הביתה גם מחר". "בסדר", אמר הנהג, "אתה רואה את הזוג הזה? באו ואספר לך איך הם הכירו". והוא סיפר לשוטר על החתן שהיה האחרון שדרך על הגשר ממש בעת קריסתו, על ריצתו המבוהלת לכיוון בני ברק, על פגישתו עם אחיה של הכלה ועל הצעת השידוך שבאה בעקבות זאת.

"כעת תגיד לי", פונה הנהג לשוטר, " מה הסיכוי שהגשר הזה, שבגלל קריסתו מצאו החתן והכלה זה את זה, מוקם בשנית דווקא בליל הכלולות שלהם?" השוטרים היו בהלם. כזה סיפור באמת לא שמעו מימיהם." תקשיב", אמרו לו, "אם זה לא אות משמיים, אנחנו לא יודעים מה זה". "רוני, תעלה על הניידת, לווה אותם, אני מגבה אותך בינתיים", אומר השוטר השני. וכך הם סבו לרחוב זבוטינסקי, ולפני הכניסה לרחוב השומר קיבלו איזו יללה קטנה של סירנה בשביל הכבוד. לאחר מכן ליוותה אותם הניידת עם אורות כחולים ובלאגן עד הבית. השוטר הציע לעזור עם המתנות, אבל הנהג אמר לו : "תודה, אל תגזים, גם כך עשית מעל ומעבר". השוטר נסע, הנהג סב אל הרכב ואמר לחתן: "חביבי, תרצה או לא תרצה, זה אות משמיים, הגשר הזה קרס בשבילכם..."

החתן ביקש למחות. הוא לא רצה בשום אופן שהאושר שלו יהיה כרוך בהרס של מישהו אחר, אבל כעת הוא אפילו לא מחה, אלא שקע במחשבות עמוקות. לכולם היה ברור שזה לא יכול להיות מקרי.

הדבר היה לשיחת היום, ובשבע הברכות לא היה מי שלא הזכיר את הגשר הזה או עשה משחק מילים על הגשר שחיבר ביניהם ופנינים מעין אלה. אחד מהרבנים פתר לחתן את הדילמה שהייתה לו בחיבור בינו ובין האסון: "השגחה פרטית מסובבת את העולם כמו קוד בן מיליוני ספרות. לכל פעולה ופעולה יש משמעות. כל עיכוב של אוטובוס ומטוס מביא עמו הזדמנוויות והחמצות. כל הפסד ממון של פלוני, נושא עמו רווח למישהו אחר, וכל אסון או מלחמה נושאים עמם בשורות ושינוי לטובה. גם הגשר שקרס הביא עמו מוות והביא חיים. אין שום קשר בין השניים. "לאחד נגזר משמיים שחייו יסתיימו , ולשנים אחרים להיוושע בזיווג. העובדה שבורא  העולם סובב את שני המקרים דרך אותו הגשר, אינה צריכה לגרום לנושעים להרגיש רגשי אשם או לאבלים לחוש מרמור. הכל רצונו יתברך. "להפך, יש לנו הזדמנות לראות בחוש את השגחתו הניסית של בורא עולם, איך הוא מסובב את הדברים ומנהל את עולמו".

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לקבל הכל באהבה. לזכור שכל מה שיש לי זה ממך, שככה בדיוק זה צריך להיות וככה בדיוק זה צריך להיראות, שבשבילי זה מושלם כי את הכל קיבלתי ישירות ממך והכל נוצר בדיוק עבורי. אם זה האשה, והילדים, והנכדים, והשכנים, והבית, והפרנסה, והבריאות, והמוח והלב, והצורה וככה כל דבר ודבר.

בשבילי הכל מושלם, כי זה בדיוק מה שאני צריך לעבור כדי להשלים את התיקון שלי, כדי להגיע לשלמות שלי.

תעזור לי אבא לקבל את כל מה שקורה לי במשך היום בשמחה ובאהבה ולדעת שככה בדיוק זה צריך להיות, שזה מושלם בשבילי, כי אתה עושה הכל, כי הכל מגיע ממך. ואסור לי להתלונן על כלום, לא עלה מזג אוויר ולא על הפקקים בדרך ולא על שום תקלה או שבוש בתוכניות שלי.

כי אם אני מתלונן , וכועס , ונופל ברוחי זה חוסר הכנעה כלפי איך שאתה מנהיג לי את החיים, זה כאילו אני אומר שאני הייתי עושה את זה אחרת, יותר טוב ח"ו.

רבונו של עולם, יש לי כזו שמחה כשאני כותב את המילים האלה כי זה מראה לי שזו האמת, שזה המפתח לחיים מאושרים, שזאת הדרך אל האושר. כשמקבלים הכל בשמחה ובאהבה ומבינים שבשבילנו זה הכי טוב, בשבילנו זה מושלם.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי