"ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לחת האבנים לחות הברית. ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם מסכה. ויאמר ה' אלי לאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו. ואפן וארד מן ההר וההר בער באש ושני לחת הברית על שתי ידי. וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם. ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" וגו' (דברים ט,יא-יח). 'אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם", ותניא: הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה' וכו' (נדרים לח,א). 'והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר: שלשה חזרו למטעתן. אלו הן: ישראל, כסף מצרים וכתב לוחות... כתב הלוחות, דכתיב (דברים ט, יז) "ואשברם לעיניכם", תנא: לוחות נשברו ואותיות פורחות' (פסחים פז,ב). 'רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי א"ל הלוחות היו מבקשין לפרוח, והיה משה תופשן, דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפש בשני הלחות”. תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב, כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו' (יר' תענית ד,ה). בפשטות משמע שבבבלי וביר' חלקו האם משה בכוונה זרק בכוח כדי שישברו, ועל זה נאמר "ואתפוס.. ואשליכם" בכוח, או שתפס ("ואתפוס") כדי שלא ילקחו לשמים, ואחרי שיצאו האותיות, מהמשקל הלוחות נפלו ונשברו (“ואשליכם”- מהמשקל הכבד לא יכל להחזיקם, ולכן זרקם מידיו). אולי לכן בהתחלה הגמ' מנסה להביא ראיה אחרת לכך שמשה היה חזק: 'גבור דכתיב (שמות מ, יט) "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר מר: משה רבינו פרסו, וכתיב (שמות כו, טז) "עשר אמות ארך הקרש" וגו''. אלא שדחו זאת: 'אימא דאריך וקטין' ולכן העמידו משבירת הלוחות. שאולי בהתחלה לא רצו להעמיד משבירת הלוחות, כיון שלדעת ר"י אין ראיה שזרקם בכוח (כי הכוונה שתפס שלא יעלו, ולא שזרקם בכוח) או שהיה חזק מעצם סחיבת הלוחות (כי האותיות נשאוהו). אלא שאחרי שדחו את הראיה מהמשכן, בלית ברירה העמידו משבירת הלוחות (ולמדו שר”י למד שלא נתן לעלות, אבל לא למד שהפיל מהמשקל). אלא שכיון שבשני המקומות זה מובא בשם ר"י, נראה ששני המקומות משלימים זה את זה (אע"פ שאפשר להעמיד שלמדו שר”י רק למד שלא נתן לעלות, אבל עדיין למד שזרק בכוח, מהמילה “ואשליכם”). נראה שבתחילה הלוחות ניסו לעלות כלפי מעלה, כעין האותיות שפרחו (שגם בבבלי מובא שהאותיות פרחו), כיון שהאותיות קשורות בלוחות, כיון שאין זה כתב על לוח שלכן אפשר להפריד בין הכתב והלוח, אלא זה חרוט ולכן האותיות זה הלוח עצמו. לכן לכתחילה היה כל הלוח אמור לעלות, אלא שמשה תפסו ולכן בלית ברירה רק האותיות פרחו. אז הלוחות היו כבדות על ידי משה, ולכן נפלו ונשברו. אלא שאם רק היו נופלות לא היו נשברות כיון שאלו אבנים גדולות, לכן משה זרקם בכוח כדי שישברו, כדי להוריד את מידת הדין מבנ"י: 'רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: "עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו”, דָּבָר קָשֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְיָשַׁב עַל בִּימָה וְדָנוֹ וְחִיְּבוֹ, נָטַל אֶת הַקּוּלְמוֹס לַחְתֹּם גְּזַר דִּינוֹ, מֶה עָשָׂה סוֹנְקַתֶּדְרוֹ, חָטַף אֶת הַקּוּלְמוֹס מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד): "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם”, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”. מֶה עָשָׂה משֶׁה? נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עִם הַסַּרְסוּר, הָלַךְ וְקִלְקְלָה עִם אַחֵר. הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה נָקִי מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַשַֹּׂר לְקַדְשָׁהּ וּקְרָעָהּ, אָמַר מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ עָשָׂה משֶׁה כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד, אָמַר משֶׁה: מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין' וכו' (שמו"ר מג,א). וכן משמע מהיר' (אע"פ שלא נאמר בפרוש): 'דרש משה מק"ו, מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו (שמות יב) "כל ערל לא יאכל בו", התורה שכל המצות כלולות בה, על אחת כמה וכמה (שמות לב) "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר”' (יר' שם) [נראה שדרש "וישבר אתם תחת ההר", שהשבירה קשורה ל"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז) - לקבל תורה, שבא לבטל מהם את קבלת התורה, ובכך לכפר להם, כעין המובא בשמו"ר]. נראה שזה קשור לדרשה ביר': 'תני רבי ישמעאל: הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר (דברים י) "ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת", אמר לו: יפה עשית ששיברת. ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלחות היו אורכן ששה טפחים, ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר (דברים לד, יב) "ולכל היד החזקה", ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי' (יר' שם). שלכאורה לא מובן איך הבין ר' ישמעאל שהקב"ה אמר לו לשברם, הרי הראיה שלו זה מפס' אחרי שמשה שבר? כך שיכול רק לומר שה' הסכים על ששבר קודם, ולא שאמר לו לשברם? אפשר שכיון 'ששגגת תלמוד עולה זדון' (משנה אבות ד,יג), אז אילו משה היה טועה בק"ו (מפסח) ה' לא היה משבחו על כך. ממילא כיון שה' שבחו סימן שלימודו היה נכון, וממילא זה כעין שה' אמר לו לשבור ע"י הק"ו שכעין זה דברי ה' בתורה. אולם נראה יותר מזה, שמיד מובא שה' ניסה לקחת ממשה, ומשה חטף. נראה שזהו הכוונה גם שהלוחות ניסו לעלות לשמים ומשה מנע זאת, כדי לשבור את הלוחות (שיהיה כעין קריעת הכתובה במשל). והנה יכולת משה לכפר לבנ"י נילמדה מדברי ה': '… מיד תשש כחו של משה, ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר (דברים ט, יד) "הרף ממני ואשמידם", אמר משה: דבר זה תלוי בי! מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים. משל למלך שכעס על בנו, והיה מכהו מכה גדולה. והיה אוהבו יושב לפניו, ומתירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך. אמר: דבר זה תלוי בי, מיד עמד והצילו' (ברכות לב,א). כך שמשה למד שהוא יכול להציל את בנ"י, מדברי ה' אליו. לכן גם כשה' ניסה לקחת את הלוחות, עמד משה ועצר מהקב"ה לקחתם, שמנע מלעלותם לשמים. לכן רק האותיות עלו (שהם דברי התורה, כיון שהתורה לא בטלה, אלא רק הירידה שלה לעולם-לבנ"י התבטל, ולכן רק הלוחות נשברו). ממילא לומד ר' ישמעאל, שלמשה היה רמז מה' לשבור את הלוחות, כדי לכפר לבנ"י. ומה שמביא פס' שה' אמר לו 'יפה עשית ששבירת', הכוונה שזה אישור מה' שבאמת לכך התכוון. לכן בעצם ההוכחה היא מזה ששבחו, אולם העיקר בהבנתו של משה לשבר את הלוחות זה מדברי ה' אליו, כשאמר לו "הרף ממני והשמידם", שזה היה קודם שזרק את הלוחות, וזהו שר”י אומר 'הקב"ה אמר לו שישברם', כיון שזה בדברי ה' קודם. נראה שלכן בשמו"ר מביא: 'בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם”, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”. מֶה עָשָׂה משֶׁה?' וכו', שהביא את הפס' של "הרף ממני ואשמידם" לרמז שזהו המקור של כוח משה לשבור את הלוחות-למנוע את החתימה, ולכפר לבנ"י. לכן נראה שבתחילה הלוחות ניסו לעלות (ה' ניסה לקחתם), ומשה תפסם כדי שלא יעלו וזרק ושברם, שכל אלו היו מעשים בכדי לכפר לבנ"י.