פרשת פנחס - מהו  יוֹם תְּרוּעָה ?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו כוללת נושאים רבים , אחד מהם הוא: שבת וחגי ישראל.               כידוע, ראש השנה הוא החג הראשון  אשר פותח  את השנה החדשה ומתואר כך בפרשתנו: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם".[במדבר כ"ט, א-ב]

 השאלות הן:

 א] מה המשמעות של: "יוֹם תְּרוּעָה"?

 ב] מה המיוחד בחודש השביעי?

 תשובות.

יוֹם תְּרוּעָה,

על פי דעת מקרא: בדומה ליום הביכורים שלא נזכר בכתובים במפורש - שהוא חג מתן תורה ,גם ביום - א' תשרי- לא נאמר: שהוא ראש  השנה ,אבל על פי המסורת שבידנו - ישנן הוכחות במקרא שבני ישראל התחילו למנות את השנים כבר בימים קדומים-בתאריך זה טרם מתן תורה.

"יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" זו מצוה בפני עצמה. מעניין , כי בזמן הקרבת הקורבנות היו תוקעים בחצוצרות, אך גם ב - א' בתשרי – תוקעים בשופר, כפי שנאמר: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" [תהלים פ"א, ד]

בפרשתנו נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" ואילו במקור נוסף נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". [ויקרא כ"ג, כ"ד]

לכאורה ישנה סתירה בין שני מקורות אלה, ִ"זכְרוֹן תְּרוּעָה"- פרושו: שאין תוקעים בשופר בראש השנה, אלא נוהגים להזכיר את ענייני התרועה בקריאת  פסוקים ומזמורים ואילו יום תרועה - מבטא  תקיעת  שופר, אלא, שאם ראש השנה חל בשבת- אין  תוקעים בשופר, אך ביום חול  כן תוקעים בשופר.

בספר "באר משה" ישנה שאלה: מדוע לא נזכר במפורש  השופר בפרשה זו , אלא " יוֹם תְּרוּעָה"?

כדי לדעת  שהכוונה לשופר- לומדים זאת מהפסוק: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" [ויקרא  כ"ה, ט] ולמה נאמר : "יום תרועה" וכי  בתאריך זה תוקעים במשך כל היום?

אלא שהכתוב מלמד אותנו כי מצוות תקיעת שופר בראש השנה - יש לה שתי מטרות:

א] עצם קיום המצווה של תקיעת שופר.

ב[ להכניע את לב האדם - ההכנעה אצל האדם נובעת מתוך דעת- כמו שנאמר: "אשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" [תהלים פ"ט, ט"ז] כלומר, אדם שיש לו דעת - והוא יודע את אלוקים , ממילא יש לו את כוח ההכנעה לפניו. כמו שנאמר: "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל". [משלי ג, כ]

על כך אומר הרלב"ג :

"בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת..."

"כי בעבור דעת האדם החכמה והתבונה הזאת - נבקעו תהומות מלמטה , נובעות מהם -אלו הידיעות ומלמעלה ג"כ ירעפו טל ישפעו בו -אלו הידיעות"- כלומר- על ידי הדעת של האדם המכיר את אלוקיו- הוא זוכה לשפע של חכמה   כמקור תהומות למטה וכן שפע רוחני מלמעלה- בדומה לטל שאינו פוסק לעולם.

אלא שלא כולם זוכים להגיע לדעת ברמה כה גבוהה את ה' ,שהרי הכנעה זו של האדם היא במשך כל היום! לכן נאמר  במקור אחר: "זכרון תרועה" שזוהי רמה פחותה יותר של הבנת האדם את בוראו ורק באמצעות תקיעת  השופר ניתן לקיים תרועה זו.

בספר :"מטה שמעון" ישנה שאלה, מדוע נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה" ולא יום תקיעה? התשובה לכך: כי המילה: "תרועה" מרמזת על שברון  הלב של האדם תוך כדי חרטה על חטאיו שכשל בהם , על כן כל המצטער ומתחרט על חטאיו- באופן זה- מוכיח כי לא ישוב למעשיו הרעים שוב. [על פי "פרפראות לתורה- בשם "מנורת המאור"]

 להלן סיפור להמחשת - לב נשבר:

מעשה בתלמידו  של הבעש"ט שהיה אמור להיות  בעל תוקע בראש השנה, מה עשה? רשם על פתקים מיני כוונות ומסרים  שלימדו  הבעש"ט והטמין את הפתקים בתוך המחזור, הלך סמוך לתקיעות למקווה טהרה- כדי לטבול, באותו זמן הבעש"ט  לקח את המחזור לידיו, ראה את הפתקים  ומיד הוציאם, כאשר חזר הבחור, לקח  את  המחזור ועלה לבימה לתקוע בשופר, חיפש את הפתקים שרשם בהם את כוונותיו שבאמצעותם רצה  לכוון לפני התקיעה, מיד חש התלמיד מועקה ושברון לב עמוק ודמעות זלגו מעיניו, בתום תפילה זו  אמר הבעש"ט לחסידיו: כי הוא בטוח שתקיעות השופר של התלמיד בקעו רקיעים ואמר לבעל התוקע: דע לך שהכוונות והייחודים דומים למפתחות- ומה המשמעות של מפתח? שהוא  שלא תמיד  מתאים  לכל מנעול והשער נשאר סגור, אך מנגד: לב נשבר דומה לגרזן שמצליח לבקוע כל שער וכל מחיצה!  כמו שנאמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".

בסיום "ברכת שופרות" ואומרים:

"כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע תרועת עמו ישראל ברחמים".

ישנו הבדל בין "מאזין"- לבין  "שומע"

"שומע"- זה יותר  ממרחק ואילו מאזין- זה משהו  יותר מקרוב, כמו שנאמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" [דברים  ל"ב, א]

כיוון שמשה היה קרוב יותר לשמים – היה מדבר עם השמים- כאדם המדבר אל רעהו לכן נאמר: " הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם": אך לגבי הארץ שראה אותה מרחוק ,נאמר: "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ". לכן על קול שופר- ללא הכנעת הלב  -נאמר:  שומע קול שופר- היינו- שמיעה מרחוק- במצב זה האדם אינו קרוב אל ה' כל כך, אך "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"- המשמעות:  שהאדם קרוב יותר אל אלוקים, תרועת הלב מקרבת את האדם יותר לשם, כמו שנאמר: "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".[תהלים ל"ד, י"ט]

אדם בעל הכנעה , ה' קרוב אליו ומאזין לו. "הבחנה זו אינה שייכת למלאכים"

מהות החג

מעניינים הדברים המופעים  במדרשים:

"אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש (בקיץ) ביקש הקדוש-ברוך-הוא - ליתן לישראל מועד. בניסן נתן - להם פסח. באייר נתן להם -פסח קטן (פסח שני). בסיוון נתן - עצרת (שבועות). בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל (החג של) תמוז ו(של) אב ו(של) אלול, ובא תשרי (שבו סלח השם על מעשה העגל) ופרע להם...".

בספר "אהבת דוד" (לחיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי) מתואר: "והנה האבות היו עושים ראש השנה -בתמוז, וכיפור באב – כי כך עושים בשמים. ורק לפי שעשו ישראל העגל בטלו מהם, וכשנתרצה להם הקדוש-ברוך-הוא קבע להם ראש השנה וכיפור בתשרי... וכביכול מענוותנותו גם בשמים עשה כישראל!

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש] שם את הדגש על- "החֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" החודש השביעי דומה במשמעותו ליום השביעי של השבוע, ביום השביעי  יש  פנאי לכל אחד ואחד להתבוננות עצמית בעולמו ,ביום זה אנחנו  שומטים את כוחנו להשתלט על עולמנו הפרטי וסומכים רק על בורא עולם ובכך אנו זוכים לאנרגיה חיונית מתוך שמחה, באופן דומה -גם החודש השביעי פותח לנו פתח להתבוננות  עצמית ובמבט לאחור -אנו שבים להיות במחיצת אלוקים וחשים כאילו נולדנו מחדש  על ידי  הכפרה, ביום מקודש זה שובתים כל מלאכה , קול השופר מעורר אותנו לשוב למחיצת  מלך המלכים.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, יום  תרועה- מכוון לראש השנה- מטרתו לעורר את  האדם  אל ה', כנאמר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" ? [עמוס, ג, ו]