פרשת חוקת - פרשת המקדש

פרשת פרה

הרב ישראל אריאל שליט"א

'זאת התורה, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים'. מפסוק זה עולה הלכה מאד משמעותית, היינו, אדם מישראל שמת בבית מסויים גם אם מדובר בבית גדול ויש בו הרבה קומות והרבה דיירים כל אשר בתוכו נטמא: אנשים ונשים, זקנים וטף וכל הכלים הבגדים והחפצים. במידה שמדובר באהל אף האהל עצמו נטמא. כל אלה אינם נטהרים לעולם אלא אם כן היזו עליהם ממי אפר פרה אדומה. זאת, אם המת הוא אדם מישראל, שאפילו כזית מבשרו מטמא את כולם, מאידך גיסא,  אם מדובר בגוי שמת, אינו מטמא באהל וכולם טהורים. רק מי שנגע במת עצמו נטמא.

הסבר להלכה זו ברמב"ם מוצאים אנו במסכת יבמות (סא) שם למדו חז"ל את ההלכה  שדווקא ישראל מטמאים באהל מן המלה 'אדם' שבפסוק: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. לא בכדי השתמשה התורה בביטוי זה, אלא ללמדנו, שהמושג 'אדם', ענינו - עם ישראל. כך מצינו בנבואת יחזקאל (לד) האומר: 'ואתנה צאני, צאן מרעיתי – 'אדם אתם!' ודורשים חז"ל שם: - 'אתם קרוין - 'אדם', ואין העכו"ם קרויין אדם'.

ענינה של טומאת אהל, המיוחדת דווקא לאדם מישראל צריכה הסבר, במה ישראל דווקא קרויים 'אדם', וכיצד בא הדבר לידי ביטוי בטומאת אהל? לפתרון השאלה מן הראוי להתבונן בדרשה אחרת של חז"ל על פסוק זה שבפרשת פרה. ראה ברכות (סג ב) שם מובא: 'אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל', כלומר אין התורה נקנית לאדם, אלא אם כן מסר את נפשו על לימודה, ולמי שאינו מש מאהלה של תורה עד יום מותו. 

את המושג 'להמית עצמו' מבינים אנו יותר משיחתו של ריש לקיש עם בתו, כמובא בגיטין (מז, א) שכאשר הציעה לו בתו לפרוס לו מצע לשינה, אמר לה: 'בתי! כריסי – כרי!' ונשאר לישון בישיבה כדי לשוב מיד לתלמודו.

כן מוסיפה הגמרא שם, שכאשר הגיעה שעתו להפטר מן העולם לא מצאו בביתו יותר מ'קבא דמוריקא', היינו כמות קטנה של כרכום, וריש לקיש הצטער אף על כך, שטרח בחייו, והניח, כביכול, ממון רב מדי לאחרים, באמרו: 'ועזבו לאחרים חילם'.

ריש לקיש, האיש אשר ידע את עולם החולין מחד גיסא, ואת הקרבן הנדרש מאידך גיסא לקנין תורה, הוא האיש הנותן הדרכה  לדורות הבאים 'דרך רמז' שאדם צריך להמית את עצמו ולשבור את כל נטיותיו כדי ליישר את דרכו ואת מחשבותיו והגיגיו כדי לזכות לתורה.

שבת שלום