כל היסודות - במנורה אחת!

   וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (במדבר ח' א' - ב').

   מי לא שמע על המנורה הנפלאה שהייתה בבית המקדש? מנורה גבוהה ואצילית העשויה מקשה אחת ובנויה מקנים וגביעים וכפתורים ופרחים, מנורה שאף אחד בעולם לא הצליח לייצר - ואפילו משה נתקשה בעשייתה, עד שבסוף עשה אותה הבורא בעצמו [משה זרק זהב לאש והתפלל לה' - וה' עשה את המנורה (תנחומא בהעלותך סימן ד')].

   אכן המנורה הקדושה הייתה מיוחדת במינה, פאר והדר שאין כמוהו, ואשרי העם שככה לו. אלא שעדיין זו לא כל מעלותיה של המנורה. מה כוונת המשורר?

   מי שמתעמק במנורה כהוגן, יכול לדלות ממנה יסודות נפלאים וכלים עצומים - כיצד להמריא בהר ה' ולכבוש את הפסגה, יסודות הנלמדים בצורת "משל ונמשל", והנה מקבץ קצרצר מתוכם.

   8 במנורה יש את הניגודים הכי גדולים. יש קנים שפונים ימינה, ויש קנים שפונים שמאלה, ויש את הקנה האמצעי שלא נוטה לשום כיוון.

כמו כן, המנורה מורכבת מהרבה חלקיקים. גביעים, קנים, כפתורים ופרחים.

   אך יש תנאי יסודי ועקרוני המשותף לכל המערכת הנפלאה הזו, ובהעדרו המנורה פסולה.  מהו התנאי? מִקְשָׁה אחת. "אחדות".

   עד כאן המשל, כעת נעבור לנמשל:

   קני המנורה השונים והמנוגדים - מרמזים על המורכבות של עם ישראל. יש קהילות עם השקפה כזו, ויש עם השקפה הפוכה, ויש "ממוצעים".

   הקנים והגביעים והפרחים והכפתורים - מרמזים על המנהגים והסממנים של כל קהילה וקהילה. חליפה כזו, כובע כזה, כיפה מסוימת...

   באה המנורה ומלמדת אותנו: למרות המורכבות והשוני שיש בעם ישראל בין איש לרעהו, ובין הקהילות והמנהגים ומסורת האבות, חובת כולנו להתאחד ולהפוך למקשה אחת, ולזכור שאנו עם אחד, וכפופים לתורה אחת, ועובדים לאבא אחד, "והאחדות" היא מתנאֵי היסוד שלנו.

   האמת היא שלא רק שעניין "המִקְשָׁה" שהיה במנורה - מעיד על עניין "האחדות" מצד ביאור המילה, אלא זה גם מרומז בגימטרייה של המילה:

   לאחר שגילינו "שהמקשה אחת" מלמדת אותנו על עניין האחדות, אנו נכנסים לבעיה. שהרי אין ספק שלא כל אחדות היא מושלמת ומומלצת, ואין זה סוד שיש אחדות לקויה ופסולה המכעיסה את בורא עולם - כמו שהיה בתקופת דור הפלגה שאנשים התאחדו ועשו יד אחת ומרדו בבורא עולם, ובורא עולם הרס את "אחדותם הפסולה" - ופילג אותם. (בראשית יא).

   אם כן כעת אנו בבעיה: מצד אחד מצווים אותנו על עניין האחדות, ומצד שני אנו יודעים שלא כל אחדות היא בריאה והגונה. אם כן, כיצד נדע מהי האחדות הבונה והמושלמת והנכונה? התשובה לכך טמונה בשלהבות של המנורה:

   8 ששת השלהבות פונות לשלהבת האמצעית. שלושת השלהבות הימניות מתעגלות מעט שמאלה - ושלושת השלהבות השמאליות מתעגלות מעט ימינה, כולם פונות לכיוון השלהבת האמצעית, המכוונת לכיוון השכינה. ממילא יוצא שכל השלהבות מאוחדות לכיוון השכינה (מגילה כא:).

   וזה מלמדנו שאם כולם מאוחדים לכיוון התורה והמצוות, לכיוון השכינה, הרי שזו האחדות המושלמת והרצויה. אך אם האחדות מובילה את האדם לכיוון ההפוך, למרוד בבורא עולם - כמו שהיה בדור הפלגה, הרי שזו אחדות פסולה וקלוקלת שיש לפרקה.

   8 האמת היא שקני המנורה והשלהבות - מלמדים אותנו נקודה נוספת בעבודת ה', ולנקודה הזו קוראים "דעת תורה", התבטלות לרב: כיצד?

   במנורה היו שתי סוגי קנים. היו את הקנים מימין ומשמאל המעוקמים והמעוגלים, ומצד שני היה את הקנה האמצעי - הישר כפלס וזקוף וזקור כלפי מעלה ללא שום סטייה.

   הקנה האמצעי הישר והזקוף ונקי מכל עקמומיות, מסמל את "הרב", את זה שעמל כל חייו על זיכוך מידותיו וניקיון השקפתו ויראתו, ונשמתו חדה וזקורה כלפי מעלה - כלפי בורא עולם, ללא עקמומיות. ואילו הקנים הכפופים והמעוגלים - מסמלים את "המון העם", את אלו שמעגלים פינות בהשקפה, ואינם חדים וזקופים תמיד ביראת שמים.

   וכמו שבמנורה - הקנים המעוגלים "התכופפו" והטו את השלהבת שלהם לכיוון השלהבת האמצעית, כך גם המון העם צריכים לכופף את השלהבת הרוחנית שלהם - את "ההשקפה", לכיוון השלהבת האמצעית - לכיוון הרב, ולהתכופף לדעת התורה שלו וללמוד ממנו אורחות חיים.

   8 במנורה מצאנו מטמון נוסף:

   מבואר בחז"ל שמשה רבנו התקשה מאוד בעשיית המנורה, בעניין "המקשה אחת". ולמרות רצונו ומאמציו הכבירים של משה, הוא לא הצליח להגיע לתוצאה ולבצע את המלאכה. מה עשה משה? לקח כיכר זהב והשליך אל האש, והמנורה נעשתה מאליה (מדרש תנחומא סימן ד').

   מכאן אנו לומדים נקודה נוספת: מקשה אחת, "אחדות", זו אומנות מאוד גבוהה - וקשה מאוד להשיג אותה. וכיצד באמת ניתן להשיגה?

   אם האדם משליך את עצמו לאש "ומוסר נפש" ונלחם בכל כוחו על האחדות, אם הוא מבליג על עלבונו ומוכן להקריב עבור כך את כבודו וכל אשר לו, מובטח לו שבורא עולם יעזור לו להגשים את המטרה והחזון - ולהשיג את האחדות הנכספת.

   8 אך חובתנו לגלות שהמדרש עושה כאן עדכון קטן:

   משה רבנו לא זרק את הזהב לאש וְהִתְיַשֵׁב על כסא נוח והמתין להצלחה. אלא לאחר שהשליך את הזהב לאש - הוא נשא את עיניו לשמים והתפלל לה', וכה אמר: ריבונו של עולם. אני משליך את כיכר הזהב לאש, זה מה שביכולתי לעשות, ואתה כבר תסיים את המלאכה - ותעשה את המנורה כהלכתה. (מדרש תנחומא שם).

   מכאן אנו למדים שלמרות "שמסירות נפש" זו מעלה עצומה, הגם שזה מנוע אדיר וכלי רב עוצמה, צריך לצרף למסירות נפש גם "תפילה לה' ". שהרי בלי תפילה, העיקר חסר מהספר.

   המסר העולה מכאן, חד וברור כראש הגפרור: מי שמעוניין להשיג את האחדות, את המקשה אחת, עליו לפעול בשתי מישורים. גם להתאמץ ולמסור נפש למען האחדות, וגם להתפלל לה' שיעזרהו להגשים את המטרה.

   8 מסר נוסף גלום במנורה:

   המנורה מרמזת על נשמתו של האדם היהודי, והאש שבמנורה מרמז לאדם שתפקידו להבעיר בנשמתו את האש. איזו אש? האש רוחנית, האש האלוקית. וכיצד האדם יצליח במשימתו? מהם השלבים שעליו לבצע - כדי לבצע את החיבור בין נשמתו לאש האלוקית?

   בכל מנורה יש שלושה פריטים נחוצים, היוצרים את הקשר בין האש לגוף המנורה.

   א) בית הקיבול של השמן. ב) השמן זית זך. ג) הפתילה.

   וכשם שבמנורה הגשמית שלושת הפריטים הללו חיוניים ליצירת הקשר בין המנורה לבין האש, כך גם אצל האדם, שלושת הפריטים הללו חיוניים ליצירת הקשר בין נשמתו (המנורה) לבין בורא עולם (האש). בואו ונראה כיצד:

   א) בית קיבול של השמן - האדם צריך לבנות בנשמתו "בית קיבול רוחני". כיצד יוצרים בית קיבול? כותשים וקודחים בראש המנורה, חופרים ומחסרים מבשרה, וכך נוצר חלל ובית קיבול לשמן.

   כך גם האדם. על ידי שהוא קודח כביכול בראשו - ומחסר מעצמו, עובד על המידות וכותש את תאוותיו, על ידי זה הוא יוצר את הבית קיבול הרוחני, ומכין את המקום ליציקת השמן.

   ב) שמן זית זך כתית - אלו תורה ומצוות ומעשיו הטובים של האדם. וכמו שהשמן של המנורה היה זך ומעולה, כך התורה והמצוות של האדם צריכים להיות זכים ומעולים ומושלמים.

   ג) פתילה - אותיות תפילה. האדם היהודי יודע שכל מה שהוא עושה - זה רק בגדר "השתדלות", אך עדיין זה לא מחייב שום דבר. לכן בכדי להשיג את ההצלחה, לא מספיקה "השתדלות" - וצריך להוסיף גם "תפילה". באמצעות התפילה אנו מתבטלים לה' ומודים בפניו שהוא ואך ורק הוא מנהל את העולם ובידיו מפתחות הישועה, ואנו שמים מבטחנו בו ומצפים לישועתו.

   לאחר שהאדם (המנורה) ביצע את שלושת השלבים הללו, הוא הכין בית קיבול (עבד על המידות), יצק את השמן (תורה ומצוות), הניח את הפתילה (תפילה), אזי מגיע שלב "האש" - שזה האור הגדול שאלוקים מאיר עליו מלמעלה.

   המסר הזה גם מרומז בגימטרייה, בואו ונראה כיצד:

    8 המנורה מלמדת אותנו פרט נוסף - ומאוד קריטי:

   גודל בית הקיבול של המנורה וכמות השמן אשר יוצקים לתוכה, זה מה שקובע את משך זמן הדלקתה. ואם חפצים שהמנורה תאיר הרבה זמן, צריך להגדיל את הבית קיבול - וליצוק יותר שמן.

   גם אצל נשמת האדם, זה עובד בצורה הזו. ככל שהוא יעבוד יותר על מידותיו ויעמיק את "הבית קיבול" הרוחני שלי, וככל שהוא יתמיד בתורה ובמצוות ויצוק יותר שמן לתוך נשמתו, כך כמות האור הרוחני שתורעף עליו משמים - תחזיק יותר זמן, וההתרוממות וההתחממות הרוחנית שלו תגבר יותר.

   8 וכשם שבמנורה הגשמית "צלילות השמן" קובעת את איכות ונעימות האור, כך גם "במנורה הרוחנית" בנשמת האדם, צלילות השמן - זָכּוּת התורה והמעשים הטובים שלו, הם אלו שייקבעו את איכות וצלילות ונעימות האור שיאיר בנשמתו.

   אכן לפעמים האדם עושה מצוות, אך הוא לא מרגיש "נועם רוחני" מכך. פעמים שהוא מתפלל, אך הוא לא רואה את "האור הרוחני" המאיר לו. מה הסיבה לכך?

   כעת קיבלנו תשובה. כל מצווה ותפילה ומעשה טוב שהאדם עושה, מאירים את נשמתו באור רוחני עצום ונפלא. אלא שאיכות ונעימות וצלילות האור - תלויים במעשים הטובים של האדם (שהם בבחינת השמן). ככל שהאיכות של מעשיו מעולה ונקייה יותר, כך גם האיכות של "האור הרוחני", נעימה ומרוממת יותר.

   אם אדם מתפלל עם פיזור הנפש, אם בזמן התפילה הראש שלו מטייל במטבח מעל הסירים המבעבעים - והלב שלו נמצא באיזה פנצ'רייה - ומוחו עסוק בסילוק חובות, אזי האור הרוחני המאיר לו מאותה תפילה - נראה בהתאם. עמום, חיוור, חלש ולא צלול.

   אך אם האדם לפני התפילה עושה "ברקס" למרוץ החיים, הוא מסדר את המחשבות ומתפנה מכל הטרדות והעיסוקים - וכל כולו שוקע בתפילה חמה לבורא, אזי לא יתכן שהוא לא ירגיש בנשמתו אור רוחני עצום וזך ונעים.

   8 כיפוף השלהבות של המנורה לכיוון השלהבת האמצעית - המכוונת לבורא עולם (מגילה כא:), רומזים לנו גם את "סוד האושר".  אך כדי להבין זאת, נקדים שתי נתונים:

   א) ההבדל בין המילה "ראש" למילה "אושר", זו האות "ו". כאשר האות ו' נמצאת, הרי שהמילה ראש הופכת למילה אושר.

   ב) חכמנו גילו לנו שהאות ו' מרמזת על הקדוש ברוך הוא (כפי שאומרים בנוסח "לשם יחוד", ועיין שומר אמונים הקדמון, ויכוח ראשון, אות סז).

   כעת החשבון פשוט: אדם שהוא ראש לעצמו ולא מתבטל לבורא - הרמוז באות ו', אזי האות ו' בדלה ממנו - והאושר אינו מתנת חלקו.

   יתכן והוא יהיה "ראש". ראש ממשלה, ראש מפעל, ראש מחלקה, ראש נפץ, ראש קלבסה... אך "אושר" אמיתי, לא יכול להיות לו. שהרי האות ו' (הרומזת על הבורא) מרוחקת ממנו.

   אך אדם שמכופף ראש לקדוש ברוך הוא ותורתו, אזי הוא נאחז ומתחבר עם הקדוש ברוך הוא הרמוז באות ו', והוא זוכה שאותיות "ראש" יהפכו לו לאותיות "אושר". מתברר שלכופף ראש לכיוון הבורא, זה המתכון להשגת האושר.

   8 במנורה מצאנו שתי שלבים: א) מצוות "הטבת הנרות", לנקות את הדשן והבזיכים ולהכין את הפתילות להדלקה (חינוך צ"ח). ב) להדליק את המנורה.

   וזה מלמדנו שהאדם היהודי חייב לפעול תמיד בשתי מישורים: א) להסיר את הדשן, את המידות הפסולות, התאוות ושאר ירקות, להתחזק "בסור מרע" ולהכין את נשמתו לקראת ההדלקה, לקראת העלייה ברוחניות. ב) להדליק את המנורה, לעשות מצוות ולעמול בתורה, להתחזק "בעשה טוב".

   וכשם ששתי השלבים הללו חייבים להיעשות במנורה, כך גם האדם היהודי האחראי על הדלקת המנורה האישית שלו (הנשמה) צריך לפעול בשתי המישורים - ולא להתעלם מאחד מהם. גם לעבוד על "סור מרע", וגם לעמול על "עשה טוב".

   עד כאן לימדה אותנו המנורה הטהורה - מספר יסודות נפלאים ומחזקים בעבודת ה', ומי שידבק בהם, אין ספק שהריווח כולו שלו.

   שאלה לסיום: היכן עוד יש תורה נפלאה כמו שלנו, אשר חפץ רוחני אחד הכתוב בה - מאלפנו כל כך הרבה בינה?

   האמת היא שבכל פרט ומילה מהתורה - ניתן להעמיק ולהרחיב עד דלא ידע, וכפי שנאמר על התורה "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב י"א י"ט). ככל שהאדם עמל בה יותר, כך הוא מגלה בה יותר הפתעות וחידושים נפלאים.

   זה פלא שאפילו המלאכים חמדו את התורה שלנו (שבת פח:)?

   נו, אם התורה כל כך מיוחדת, מדוע אנו לא יוצאים בריקוד על הזכות ללמוד אותה? למה אנחנו לא תמיד רצים לשיעור תורה? כיצד יתכן שאנו מוכנים לפספס שיעור תורה, בגלל עסקים חולפים?