על "מערבולת ההשקפה" שמעת?!

   אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:  (במדבר ה' ו' - ח').

   לכל אומה ולשון יש "ספר חוקים" אשר בו כתובים "עקרונות היסוד" של האומה, כפי שהחליטו המשוררים והמחוקקים, הוגי הדת והמשכילים. ומי שמזלזל באחד מהחוקים שקבע המחוקק, מועמד לדין - ומקבל את עונשו.

   להבדיל בין הקודש ובן החול, גם ליהודים יש "ספר חוקים" אשר כתובים וכמוסים בו כל "עקרונות דתם", ולספר הנכבד הזה קוראים "ספר התורה".

   אלא שיש הבדל פצפון בין חוקי התורה לחוקי שאר האומות. מהו ההבדל?

   ביהדות המטרה היא לא "להסתדר עם החוק", אלא "לעשות נחת רוח למחוקק, נחת רוח לבורא עולם". זו התכלית של כל המצוות והעבירות. וככל שהאדם עמל יותר ומתאמץ ומזיע כדי לעשות נחת רוח לבוראו, כך השכר שלו בשמים גַדֵל יותר ויותר.

   זו הסיבה שביהדות לא מודדים את "התוצאות" אלא את "ההשקעה", ויהודי שהתאמץ למען בוראו ולא זכה להניב פרי בעמלו ולהגיע לתוצאה, בשמים הוא נקרא "מושלם" - והוא יקבל שכר מלא על מאמציו ומסירותו.

   לדוגמא: אדם שמסר נפש להגיע לשיעור תורה, אך למרבה הצער היה פקק והוא פספס את השיעור. בשמים, האדם הזה יקבל שכר מלא על "לימוד תורה בפועל". שהרי הוא מצידו מסר נפש למען בוראו - וחפץ לעשות לו נחת רוח, וזה מה שחשוב. ומה שהוא לא זכה לבצע את תוכניתו בפועל וללמוד, על זה כבר נאמר "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב' ט"ז).

   אלא שיש נקודת חן נוספת המבדילה אותנו משאר אומות העולם:

   אדם שעובר על החוק שכתב המחוקק באיזו מדינה, הרי הוא פוגם במסגרת החברתית, בערכים הלאומיים, ומשום כך הוא מועמד לדין. מה שאין כן יהודי העובר על חוק מחוקי התורה, התביעה עליו היא לא "מדוע פגמת במסגרת החברתית ובערכים הלאומיים", אלא למה עברת על צִיווּיוֹ של מלך העולם וזלזלת בפקודותיו! מדוע מעלְתָּ ברצונו של הבורא! הבעיה של החוטא היהודי זו המעילה והמרידה במחוקק - ומשום כך הוא נענש, וכפי שגילתה לנו זאת התורה בפרשת השבוע. היכן?

   בפרשת השבוע אנו נתקלים בפסוק מאוד תמוה - הדורש ביאור ובירור, וכך כותבת התורה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּה'.

   התורה הקדושה מכריזה ומודיעה קבל עם ועולם, שאדם החוטא ועובר על אחת ממצוות ה' - הרי שהוא "מועל בה' " (מלבי"ם).

   ונשאלת השאלה: מה הקשר בין החטא והמעידה - למעילה בה'? הרי "מעילה", זה לקחת חפץ של מישהו אחר - ולהשתמש בו ללא רשותו. ומה זה שייך למצוות ועבירות? מדוע החטא נקרא מעילה?

   יום אחד יושב מושיקו בביתו, ולפתע הוא שומע דפיקה בדלת. הוא מציץ מהחרכים ומנסה לגלות מיהו אורח הכבוד שעומד מאחרי דלת ביתו, והוא מגלה שמדובר בדמות אנונימית שאינה מוכרת לו. מושיקו פותח את הדלת מתוך סקרנות - ושואל את הברנש: מה הביאך אל ביתי? והאיש משיב:

   זה לי מספר שעות שלא בא אוכל אל פי, עייף אנוכי ורעב, ונחוץ לי מאוד איזה כוס קפה כדי ליישב את דעתי. האם כבודו מוכן לעשות עימי חסד של אמת ולהכין לי את הכוס קפה החלומית? סניור מושיקו! אני יודע שאינך חייב לי מאומה, אבל... אמרו לי שאתה בחור ג'נטלמן ורחמן ויש לך לב של אברהם אבינו, ומשום כך פניתי דווקא אליך.

   מושיקו מחליט לרחם על האיש הזר והמוזר - והוא מזמין אותו אל הקודש פנימה ומושיב אותו על הספה, הוא מגיש לו כוס קפה מהביל עם הל וחוואיג' וצלוחית ערגליות ממולאות בשוקולד, ותוך כדי ההגשה הוא מכריז באוזני אורחו את המשפט הבא: אורחי היקר רם המעלה, דע לך שרק אתמול השטיח הלבן שתחתיך חזר מניקוי יבש, והתברר שכתמי קפה אינם יורדים ממנו. אנא ממך, הִיזהר מאוד שלא יישפך לך הקפה על השטיח.

   והנה קורה הלא יאומן! ברגע שמושיקו מסיים את האזהרה המרגשת - האורח הופך את הכוס על השטיח ומלכלך אותו, ומנמק את מעשהו במילים החצופות: "בא לי ללכלך לך את השטיח, לא בא לי להישמע לאזהרותיך".

   נכון שזה איום ונורא? לוקחים את המתנה שלך (הקפה), ואיתה בועטים בך ורומסים את רצונך (ומלכלכים את השטיח). יש מעילה גדולה מזו?

   יהודי יקר! הידעת?! כאשר האדם חוטא, הוא נוהג בדיוק כמו האורח הנ"ל. הוא משתמש בכוחות שנתן לו הבורא, ומפעיל אותם כנגדו.

לדוגמא: בורא עולם נתן לאדם עיניים תקינות ונפלאות, והוא ציווה אותו על מה להסתכל ועל מה לא. [וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר ט"ו ל"ט)]. והנה לוקח האדם את המתנה הנפלאה הזו, את "העיניים", וחוטא בהם ורומס את רצונו של בעל המתנה. האין זו "מעילה"?

   בורא עולם נתן לאדם את הפה ואת כוח הדיבור, וביקש ממנו לשמור את פיו ולנצור את לשונו מלשון הרע ורכילות. והאדם לוקח את המתנה הזו ומדבר באמצעותה לשון הרע, ומתעלם מציווי הבורא. היש מעילה גדולה מזו?

   אכן, האדם החוטא מועל בה', שהרי הוא לוקח את המתנות הנפלאות שבורא עולם חנן אותו, ומפנה אותם כנגד רצונו יתברך - וממרה את מצוותיו.

   אך חכמינו ז"ל מגלים לנו שיש חשבון נוסף שמחמתו האדם החוטא נקרא "מועל בה' ". מהו החשבון?

   לכל אדם יש צֶלֶם "רוחני", הבנוי בדיוק כמו הגוף הגשמי - עם 248 אברים ו365 גידים. וכנגד זה נתן לנו הבורא 248 מצוות "עשה", ו365 איסורי "לא תעשה" (סה"כ 613 מצוות). כנגד כל איבר וגיד של האדם, יש איזו מצווה בתורה.

   וכאשר האדם מקיים את המצווה ונזהר מהעבירה, הרי הוא מחייה את האיבר הרוחני שכנגד אותה מצווה. כאשר האדם מניח תפילין בידו ובראשו, הוא משפיע אור גדול ונפלא על היד והראש הרוחניים שלו, ומאיר ומחייה אותם. ולהיפך, להיפך.

   ותפקידו של האדם במשך ימי חייו לקיים את התורה והמצוות ולהאיר ולהחיות את צלמו הרוחני, וכאשר הוא חוטא או עושה עבירה, הרי שהוא מועל בתפקידו ומטרתו.

      לאחר שהגדרנו כהוגן את מטרת המצוות ואת הבעיה שיש בעשיית העבירות [מעילה בבורא עולם - ופגם בצלם הרוחני], עולה שאלה פשוטה וכואבת:

   הרי האדם אינו מלאך, ומצוי שהוא חוטא. ומה עליו לעשות במצב שכזה? האם אפסה כל תקווה?!

   בפרשתנו רומזת לנו התורה את "המדריך המקוצר לאדם הנופל", וכדלהלן:

   אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם - אדם שחטא ועבר על רצון האלוקים, מה גרם בכך?

   לִמְעֹל מַעַל בַּה' - דבר ראשון - החוטא מועל בה'. שהרי הוא קיבל מבורא עולם כלים ויכולת - והוא היפנה אותם כנגדו, ואין מעילה גדולה מזו.

   וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא - דבר שני - החוטא פוגם "בצלם הרוחני" שלו, ומחשיך את אותו חלק שכנגד המצווה שהחמיץ או העבירה שעבר.

   ומה התיקון לכך?

   וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ - דבר ראשון, צריך החוטא להתוודות על העבר. להצטער על כך שהוא פגם בצלמו הרוחני, ועל כך שהוא מעל בה'.

   אלא שלא מספיק לבכות על העבר, ויש לבצע שלב נוסף. מהו השלב הנוסף?

   וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ - להחדיר לראש את האשמה, את המרידה במלך העולם, ולקבל מכאן ולהבא קבלות חיזוק - שתמנע ממנו ליפול שוב באותה עבירה. בקיצור, לבטח את העתיד. אך כיצד ניתן לבטח את העתיד ולעשות לראש "כיוון פרונט" - "שינוי כיוון"?

   וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו - [מתרגם יונתן בן עוזיאל וחומש "דמיו" יוסף עליו], רמז "למסירות נפש".

   וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ - אם מעלנו ואשמנו כלפי בורא עולם, מהיום נתאמץ למענו ונמסור נפש על מצוותיו.

   רק כאשר האדם מוכן להתאמץ ולמסור נפש על ה' ותורתו, יכול הוא להגיע "לשינוי כיוון" אמיתי - ולבטח את עתידו. אך מי שלא מוכן להשקיע ולהתאמץ בעבודת ה', כיצד יצליח להישמר בפעם הבאה שלא ליפול?

   וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל - אם האדם לא מצליח לאחוז בדרך טובה ולגאול את עצמו מהעבירה.

   לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו - לעשות שינוי בראש ולהפנים את חומרת המעשה - ולקבל קבלה לעתיד.

   הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' - לַכֹּהֵן - עליו ללכת "לכהן המקודש", לתלמיד חכם ולרב, ולבקש ממנו דרך תשובה ועצה בונה כיצד להתמודד עם ניסיונות היצר (עיין במאור ושמש על ביאור מילים אלו).

   הבעיה היא שהאדם לא מוכן להתכופף לדעת תורה ולהיצמד לרב ולצעוד על פי דבריו, אין לו כוח לעזוב את החטא ולשנות הרגלי חיים, הוא מחפש משהו יותר עממי ופחות מחייב, משהו בסגנון "סגולה למחיקת עוונות", תפילה על קברות צדיקים, טבילה במקווה האר"י, השתתפות בתיקונים עם "פדיון נפש", הוא מוכן לעשות הכל, העיקר לא להתחייב לשנות כיוון בעתיד.

   מחמת שידעה התורה שזו הֵלֶך חשיבתו של האדם, היא חתמה את הנושא במשפט הבא:

   מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו - שלושת הנקודות שביקשתי ממך לעשות א) חרטה על העבר. ב) התחייבות לשינוי כיוון בעתיד ג) בשעת הצורך להתייעץ עם רב ולקבל ממנו דרך בעבודת ה', שלושת הנקודות הללו הם שלושה שלבים יסודיים בתשובה שאין לדלג עליהם, וזה חוץ "מאיל הכיפורים", חוץ מהקורבנות והסגולות למחיקת עוונות, חוץ מהמקווה והפדיון ושאר פתרונות.

   שהרי מי שלא מוכן להשתנות ולנטוש ולנתוץ את דרכו הקלוקלת, למרות כל הסגולות הנפלאות שהוא עושה, הריהו בגדר "טובל" - ושרץ בידו.

   ובנקודה הזו, נפלו גיבורים וחזקים, אבירים וכבירים, שחקנים גדולים ומדופלמים. מה כוונת המשורר הבכיין והפייטן?

   בדורנו היתום והגלמוד - צצה והתפרצה אופנה חדשה ומשונה ושנונה, מבלבלת ומרעישה, הרסנית ודורסנית, אשר ניתן לכנותה בשם "מערבולת ההשקפה".

   לצערנו הרב, בדורנו ניטשטשו המחיצות שבין הקודש והחול, הטמא והטהור, הלבן והשחור, וניתן לראות קדושה וטומאה משמשים בערבוביא.

   ניתן לראות אנשים המקיימים מצוות בשלמות ובקנאות, עם לב ורגש ומתוך "שמחה וריקודים", הם מתנדנדים על הכסא בכולל - עד שהמשענת נתלשת, קונים אתרוג מהודר יותר ממה שהיה לחזון איש, תורמים לקרן וַשְׁתִי ואגודת אזוב, שומרים על חזות ודמות מקרינה קדושה והוד, יש להם מראה של מלאך ה' צבאות, ולמרות זאת... בורא עולם לא חפץ בתורתם ובמשנתם. כיצד זה יתכן?

   התשובה נמצאת בנביא (ישעיהו א' י"א - ט"ז), ועדיף שנצטט את הדברים ככתבם.

   לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? ... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת - תּוֹעֵבָה הִיא לִי... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם - שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ.

   אלוקים מודיע שיש אנשים שהוא מוותר על קורבנותיהם, הוא לא מעוניין שהם יעלו אליו לרגל, הוא קורא לקטורת שהם מקטירים "תועבה", הוא שונא את השבתות והחגים שהם עושים, והוא גם מואס בתפילתם. נכון שזה נשמע מזעזע?

   הרי מדובר במקיימי מצוות מתוקים, המקריבים ומקטירים ומתפללים, שומרים שבת ומועדים, אם כן על מה יצא הקצף?

   הנביא לא משאיר אותנו בממתינה - והוא מגלה לנו את פשר התעלומה:

   רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ... דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... שִׁפְטוּ יָתוֹם... רִיבוּ אַלְמָנָה.

   פירוש: כאשר יש "מערבולת בהשקפה", אם נכשלים בחטאים - ובמקום לתקן את החטא מוסיפים רק בקדושה, במקום לתקן את הקלקולים - מתעלמים מהם ומשקיעים רק בסגולות ובריבוי המעשים הטובים, הרי "שמערבולת ההשקפה" הזו לא רצויה לפני ה', והוא מואס בה.

   בשביל מי שעוד לא הבין את כוונת המשורר, נדגיש שוב את המסר במילים ברורות: בורא עולם רוצה שנתאמץ ונתמסר לתקן את הטעון תיקון במידותינו ומעשינו - ונתקדם שלב אחרי שלב "בסור מרע", ואין הוא מסתפק בכך שנתמקד רק בחלק של "העשה טוב". ומי שלא חי כך, לא נעים להגיד, אבל... עבודת ה' שלו נחשבת זרה לה' - ואינה רצויה כלל (עיין שם במצודות דוד ותחכים עוד).

   בכדי שיהא לנו יותר קל לחדד את הדברים, נתעמק בסיפור הבא:

   מספרים על יהודי אחד שהיה אוהב לעשות רושם על אחרים בהידורו בעבודת ה' ובקיום המצוות, וכל הזדמנות שהייתה נקראת בפניו - הייתה מנוצלת היטב.

   פעם אחת נקלע "הצדיק" הזה למקום שהאנשים שם אינם שומרי תורה ומצוות, ובכל האזור לא היה שום בית כנסת פעיל לרפואה. בראותו שהשֵׁמש עומדת לשקוע וזמן מנחה הולך ואוזל, נכנס הצדיק אל בית הכנסת המקומי, הדליק את האורות, ניגש לארון הקודש, ונעמד בתפילה "ביחיד".

   לפתע הוא שומע שהדלת חורקת מעט. הוא עשה אחד ועוד אחד, ומגיע למסקנה שיש אנשים בקרבתו. המידע הזה נסך בו כוחות אדירים, שהרי מתברר שכעת יש על מי לעשות רושם. מיד פתח מיודענו בסדרה מופלאה של נדנודים ונענועים שלא היו מביישים אף לולב מכובד, הוא פרש את ידיו לשמים, התנדנד מעומק הרגליים עיגל את גופו לכל הצדדים...

   לפתע הוא שם לב שהדלת חורקת "עוד קצת", והפעם בעוצמה יותר חזקה. שוב פעם הוא עשה את התרגיל הידוע של "אחד ועוד אחד", והגיע למסקנה הבאה: מסתבר שתפילתי עושה רושם טוב, ומחמת ריבוי הצופים הצובאים על הפתח, כולם נדחקים בכדי למצוא מקום שממנו יוכלו לצפות טוב יותר על "תפילתי הנשגבה". כנראה זה מה שגורם לדלת להתנועע עוד ועוד. כך דמיין לעצמו החסיד הנ"ל, וכל פעם שהתחדשו החריקות - הגביר את הצגתו והפגין יותר את קדושתו.

   לאחר שסיים מיודענו החסיד את תפילתו, הפנה את ראשו בכדי לאמוד את כמות הקהל שצובאים על הדלת. ומה רואות עיניו?

   חתולה מתגרדת בדלת, ומחמת החיכוך - הדלת זזה. החתולה שוב מתקרבת אל הדלת ומנסה להתגרד, ושוב הדלת זזה - וחוזר חלילה.

   לפתע הוא קולט שכל תפילתו "ההדורה והחסודה", הייתה בסך הכל עבור חתולה חולנית שגרד לה הגב, ולא יותר מכך.

   הנה לנו דוגמא עצובה של יהודי שלוקה "במערבולת ההשקפה". מצד אחד הוא מוסר נפש ומתעקש להתפלל בבית כנסת ואפילו ביחיד, ומצד שני הוא מסוגל לערבב בתפילה הזו "גאווה וכבוד" - והוא לא רואה בכך כל סתירה.

   על עבודת ה' כזו הכריז הנביא ישעיה לעיל שה' לא חפץ בה, ובעצם אין זו עבודת ה' - אלא עבודה "הזרה" לה', וכאשר היהודי הזה יעלה לשמים לאחר 120 שנה - יתברר לו שהחבילה הרוחנית שלו ריקה (עיין שם במצ"ד ותחכים עוד). לא חבל?

   כמובן שאנו רק בני אדם עם טעויות פה ושם, ויתכן ומדי פעם אנו מועדים ונופלים ומבלבלים בין הקודש והחול. ברור שזה טבעי, שהרי אנו במלחמה מתמדת בין הטוב והרע, ומשום כך חובתנו לחתום את העניין בקובייה הבאה:

   אין ספק שמי שְׁמוֹעֵד מידי פעם - אך בתוך תוכו הוא כואב על כך וחפץ להשתנות - והוא עובד על הנקודה הזו, אזי הוא עובד ה' מושלם, ועליו נאמר שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כ"ד ט"ז, מצודת דוד שם), ולא עליו דיבר הנביא ישעיה, שאמר שעבודת ה' שלו אינה רצויה.

   כל דברי הנביא מופנים לאותו אדם שבאופן שיטתי הוא מתעלם מנפילותיו, ובמקום להתמודד עם "הסור מרע" ולחזק את פרצותיו הרוחניות, הוא מעלים עין ממגרעותיו - ומשקיע רק בחלק של "העשה טוב". וחושב שבכך הוא מרצה את בורא עולם.

   טיפ לסיום: מי שמתבונן בדברים שראינו עד כה, מגלה נקודה מאוד מעניינת:

   החטא הוא אסון! זו מעילה בבורא עולם, זה פגם "בצלם הרוחני" של האדם, ולמרות זאת, כאשר האדם שב בתשובה - הכל מסתדר ומתאזן, וסירחונו מתכפר.

   בשביל להקצין את העניין ולהוריד אותו לרמה הציורית שלנו, נשאל כך:

   אם לאחר אסון התאומים בן לאדן השוטה היה מגיע לְבּוּשׁ הבוכה, ומנחם אותו ואומר לו כך: חטאתי, עויתי, פשעתי, השכבתי לך את "התאומים" - ואני מבקש סליחה. מה היה עונה לו בּוּשׁ? אין בעיה בחורצ'יק, האומה האמריקנית מוכנה לסלוח לך, אך לפני כן אנו חפצים לעשות גם לך "השכבה". אחר כך נדבר...

   יידע האדם נאמנה שכאשר הוא חוטא - הוא פוגם פגם רוחני עצום בכל הבריאה, ומדובר בנזק בלתי הפיך - הרבה יותר מאסון התאומים, עד כדי כך שאומר המדרש שלפי הדין - אין לחוטא תקנה. אלא שלמרות זאת נוהג עימנו הבורא לפנים משורת הדין, ומקבל את תשובתנו. (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז רנ"ח).

  נו, היש ידיעה יותר מרוממת מכך? האין זה מראה לנו את אהבת ה' העזה אלינו?

  אין ספק שבפעם הבאה שאנו קוראים בברוך שאמר את המילים הנפלאות "ברוך מרחם על הבריות", חובתנו להריץ בראש את החשבון הבא:

   כל חטא הוא פגם בלתי הפיך, ולפי כמות חטאנו - מצבינו אמור להיות קשה. ולמרות זאת בורא עולם מרחם עלינו וממתין לנו שנשוב אליו, ובינתיים הוא מפנק אותנו "במתנות חינם" על חשבון הבית. אכן, ברוך מרחם על הבריות!!!

   אין ספק שאם האדם היה מתעמק ברחמי ה' המורעפים עליו בפרט בעניין "מחילת העוונות", הוא היה מתמלא אהבה עצומה לבורא - והייתה בוערת בו אהבת ה', והוא היה מתבייש לחטוא. לא נכון?