"וידבר ה' אל משה לאמר. שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו. ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'” וגו' (ויקרא כב,כו-ל). 'ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "והיה שבעת ימים תחת אמו"? לפי שנאמר (שמות כב, כט) "שבעת ימים יהיה עם אמו", יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה... תלמוד לומר "תחת אמו". אי "תחת אמו", יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה... תלמוד לומר "עם אמו". הא כיצד? אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת' (תו"כ). מה העניין שאם אמו מתה ואז הולד נולד, הוא פסול לקרבן? אפשר שהטעם הוא משום ההמשך "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו" שהזבח צריך לבא ברצון שלם, לכן במקרה שהאם מתה בלידה זה מצער את הבעלים, כיון שהולד מזכיר את המיתה של אמו, ולכן יש בו הקשר לצער (גם אם המביא הוא אדם שקנה את הולד ולא יודע מהאמא, בכ"ז יש בהקשר לולד צער ולכן דבר כזה לא ראוי להקרבה). לעומת זאת אם מתה אח"כ, זה לא נורא כ"ך כיון שהרבה בהמות מתות, ולכן לא מזכיר במהותו את מיתת האם. אולי אפשר עוד לומר שהקרבן בא במקום האדם שמקריבו, שכך זה בקרבן כפרה, שהאדם צריך לראות בקרבן כאילו מת במקומו, אולם נראה שזה אף בשאר קרבנות, שהם עולים קרבן לה' כנגדנו, שהם כעין במקומנו, וכך מעלים את קדושתנו בעולם (כאילו אנחנו הועלנו לקרבן). נראה שזהו: '"ושחט את בן הבקר" וגו', ובאיל הוא אומר "צפונה לפני ה'”. אמרו: בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית. וכל כך למה? שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח, וקורין את המקרא הזה "צפונה לפני ה'” זוכר הקב"ה עקידת יצחק' וכו' (ויק"ר ב,יא). וכן: 'אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי' (פרקי דר"א לא). שהקרבנות מזכירות את עקידת יצחק, שזהו כעין העקידה שלנו (שאם היה נשחט כל צאצאיו כעין נשחטים איתו). לכן לא ראוי להקריב קרבן שבו האמא מתה בלידה כיון שאז זה מסמל את כיליון העולם. שהקרבן הוא כנגד עקידת יצחק, שהוא בסוף לא נשחט, אולם כשיש קשר למוות של האם, זה כעין מדמה מוות של יצחק אבינו, שזה דבר שאינו ראוי, כיון שהקרבן צריך להראות מסירות נפש, ולא מוות וכיליון, שבהקרבה כזו זה מעלה את הדין ח”ו של מוות בעולם (אולי זהו שמובא “ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” שמרמז על מיתת האב והצאצאים). עוד נראה שיש עניין של תיקון העולם בקרבן, שמקרבים את העולם לה', לתקן את החטאים והריחוק שקיים בעולם. לכן כאשר מקריבים קרבן הקשור במות האם, זה מרמז על מוות של האב, שזה מעלה את הזכרון של חטא האדם הראשון, שהיה צריך ליגזר עליו מיתה בעקבות חטאו. לכן כשהקרבן קשור במיתת האם במקום לתקן זה מעלה את מידת הדין בזיכרון החטא בעולם, וגורם לקלקול במקום תיקון. נראה שזהו שהפס' אומר: “שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'”. כרמז לשבוע ימי הבריאה. אולי עוד אפשר לומר, שמובא שהולד שבוע ימים תחת אמו, אולם בדין אינו צריך שתהיה חיה כל שבעה אלא לפחות זמן כל שהוא שיהיו שניהם בעולם. אז מדוע נאמר בהקשר לאם שבעה? אלא שדין השבעה בא לרמז על שבת, שלכן רק מהיום השמיני הוא מתרצה לקרבן: '"והיה שבעת ימים תחת אמו". ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה, וגזר ואמר: כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה. כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת. הה"ד "ומיום השמיני והלאה ירצה"' (ויק"ר כז,י). ממילא כיון שהזמן הוא כנגד השבת, לכן נאמר בצורה כזו שמדובר על האם, שהיא מניקה אותו ומטפלת בו, שבזה מחיה אותו ולכן מרמז על השבת שהיא מחיה את כל העולם (וגם הקרבנות מחיים את העולם). לכן אם האמא מתה ולא היה זמן ששניהם חיים יחד, יש בזה רמז לכליון העולם, שזה ההיפך מעניינה של השבת (והקרבן) שמחיה את העולם, שקדושת השבת הרוחני מביא חיים לעולם החומרי, ולכן אין להביא קרבן שכזה. אולי גם אפשר שיש בזה רמז כעין המילה (כמו שהמדרש השוואה בין הקרבן והמילה שבשניהם זה בשמיני, שעוברים דרך השבת). שבמילה אנו מפחיתים את תאות העולם בברית, אולם אנו לא פוגעים בהולדה, אלא רק מפחיתים את היצר. שכך גם בקרבן אנו באים לחבר את העולם לה', אולם מדגישים שאין זה בא בצורת כיליון העולם (כראיית הנזירים הנוצרים שפורשים מהעולם ולא מולידים) אלא בצורת חיים ישרים לה'. לכן לא ראוי להביא קרבן שאין בו זמן חיבור של האם והולד, שזהו ככיליון בעולם.