תזריע מצורע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (יד, ב).

אמר ריש לקיש, מהו שכתוב "זאת תורת המצורע?" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין ט"ו)

וכבר אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא).

אל תקרא מצרות אלא "מצרעת נפשו".

ובחרת בחיים

כשיהודי מחובר לה', לתורה ולקדושה, רק אז הוא מקבל את המזון הרוחני שהוא זקוק לו. "ובחרת בחיים". גשמיות ותאוות זה מוות. קדושה וטהרה רק זה חיים. רק זה יכול לפייס אותנו. רק הקשר עם ה'.

יהודי רוצה להתקדש, הוא צריך הרבה עבודה פנימית. הרבה התבוננות. אדם חשוד שנגוע הוא בנגע הצרעת בא אל הכהן שמסגיר אותו שבעת ימים. יש לך נגעים, יש לך יסורים, תעצור, תתבונן, מדוע באים עליך יסורים אלו, ולאחר שבעת ימים אם רואה הכוהן שהנגעים ישנם עדיין אומר לאדם חשב עוד שבעה ימים, כנראה שלא התבוננת מספיק. גם אשה שילדה זכר, התורה אומרת לה, תשבי שבעת ימים ותתבונני בנפלאות הבורא. כל כך הרבה ניסים נעשו לך.

גם אדם  שנפטר לו אחד משבעה קרובים, יושב שבעה ימים. כדי שיתבונן מה תכלית האדם בעולמו והיכן צריך לשים כל מגמתו.

אדם מתחיל להתבונן, אז הוא רואה שרק עם ה' טוב לו. רק אז הוא באמת שמח. אי אפשר ללכת עם הרצונות של הגוף ולחשוב שגם הנפש תקבל את שלה. זה לא אמת. האמת היא שזה על חשבון זה.

הקשר שיש לנו עם הקב"ה,  זה דבר כזה, שממלא את כל הנשמה שלנו. נכון, יש לנו משפחה, יש לנו מחויבויות, בכל צריך לטפל, אבל הדבר הראשון זה לתת לנשמה את מה שמגיע לה. והנשמה זה חלק אלוק ממעל. היא כוספת אל ה'. "ה' אתה מנת חלקי וכוסי".

באמת, אנחנו לא ביחד עם הקב"ה. אנחנו עם המחשבות שלנו, עם התוכניות שלנו, עם העלבונות והבלבולים שלנו. מדברים עם ה' בתפילה וממשיכים לחשוב את המחשבות שלנו.

פרשת מצורע לא מיועדת רק למצורעים. יש לה מסר חשוב גם לנו. היום כבר אין צרעת העור, אך יש צרעת בלב פנימה. יש קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. כשאדם רץ אחרי תאוות גופו אז נסגר בפניו האור הרוחני וכשהאור הרוחני נסר בפני האדם, אז הוא כמו מת. אין לו חיות ולא שמחה.

הקדושה זה הסוד של החיים. הקדושה זה הסוד של כל היהדות. "קדושים תהיו כי קדוש אני", זה הציווי הגדול ביותר לעם ישראל, שיהיו קדושים, כדי שיוכלו להיות מחוברים עם הבורא כי רק מי שקדוש יכול להתחבר איתו יתברך.

מקדישים לה', לא לעצמנו. אדם עם אגו, אין לו קדושה, הוא מקדיש הכל לעצמו. צריך שהכל יהיה לשם שמים. שאני לא אעשה שום דבר בשביל הכבוד שלי. אז מצויין, התפללתי, ואמרתי תיקון כללי, ותהילים של יום, אולי אפילו אמרתי שמות צדיקים, ולמדתי, ועזרתי קצת בטיפול בילדים, השאלה- מה ליווה אותי כל הזמן כשעשיתי מה שעשיתי. שאני ברוך ה' בסדר, או שזכיתי לשמח את ה', שזכיתי לעשות בשביל הכבוד שלך אבא.

אדם מתחיל להתקדש, הוא זוכה לטעום את הטעם הנפלא של הדבקות, את העונג והתענוג האמיתי והנצחי שיש בדבקות בבורא יתברך. שום עונג חומרי אינו מתקרב ואינו דומה לאותו עונג רוחני של הנשמה הדבוקה בבוראה.

בכל מקום שאדם מוותר על איזה משהו, לא חשוב מה, זה יכול להיות איזה מאכל שמתאווים לו, או שזה איזה דיבור שהוא חייב להגיד לשני, אחרת הוא לא יירגע או שיש ויתורים יותר גדולים, בחיי המשפחה, עם הילדים, כל ויתור פינה מקום, עשה חלל שייכנס בו האור האלוקי. פינה מקום לקדושה. עם הלא תעשה אדם עושה יותר מאשר עם העשה.

קדושה זה לחשוב על ה' כל רגע. כל הדברים שאנחנו עושים, זה תופס זמן ומקום, אבל מה שאנחנו חושבים זה לא תופס לא זמן ולא מקום, לכן אפשר לחשוב כל הזמן על ה'.

כשאדם הוא תמיד בדבקות, אז ממילא הוא ניצל מכל כך הרבה עברות, מקנאה, מחמדה, משנאה, מתחרות, מלשון הרע, כי הוא לא רואה אף אחד, הוא דבוק בה'. קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות. לאט לאט. כמו שה' כל כך אוהב אותנו ומאריך אף איתנו, כך גם אנחנו צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום, צריך שתהיה לנו סבלנות. כי אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות עם עצמנו ועם הסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. נפלת? תקום ותתחיל מחדש. תזכור שיש לך אבא בשמים שהוא משגיח עליך, שהוא יעזור לך לקום.

אין עוון שמרחיק אותנו מהקדושה והטהרה כמו לשון הרע ורכילות. הזוהר הקדוש בפרשת תזריע אומר כי כשאדם, שפתותיו ולשונו מדברים דיבורים רעים, השכינה מסתלקת ממנו והנשמה הקדושה עוברת ממנו ולא נדבקת בו.

כמה חמור העוון של לשון הרע. כי מי שמך לשפוט את השני? אתה באמת יודע מה עובר על השני? אתה לא יודע כלום! אז איך אתה מעז לשפוט אותו? אתה יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור? אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה שאתה חושב על השני זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות ומחשבות. וחוץ מזה האם אתה נקי מאינטרסים אישיים? מקנאה? מתחרות?

צריך להילחם מלחמת חורמה ביצר הזה לדבר רכילות ולשון הרע. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא בדברי לשון הרע ורכילות?

אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קורה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ומדבר עליהם, אבל באמת באמת, הוא לא יודע כלום. זה הכל נדמה לו. נדמה לו שהשני לא בסדר, שהוא מתנהג בצורה לא יפה, אבל הוא לא ידע מה הרקע, הוא לא יודע כמה היצר הרע מתגבר עליו, הוא לא יודע כלום.

איך אדם יכול להילחם ביצר הקשה הזה? אם ילמד לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות טובות. באנו לכאן כדי לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו ולהגביר את הרצונות והכיסופים אל ה' יתברך. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש לנו לחשוב על אחרים? לדבר על אחרים? זה בזבוז של הזמן היקר שהוקצב לך לתיקון על עצמך! רצון ה' ממך הוא שתעשה את התפקיד שלך, רק של עצמך אתה תתבקש לתת דין וחשבון בשמיים, לא על אנשים אחרים.

כתוב בספרים הקדושים שהדיבורים של האדם קצובים, יש גבול למה שהוא יכול לדבר! נותנים לאדם כמות של דיבורים לדבר במשך החיים שלו, וכשהוא גומר נגמרים החיים שלו! אדם חי לפי הדיבורים שלו. כשאדם מדבר לשון הרע, רכילות, דברים בטלים, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו לו לדבר! הוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום. ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה, בדברי קדושה, אומר מילים טובות לכל מי שסביבו, משבח ומפאר את בני ביתו, הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים.

אומר רבי נתן, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום אתה תמצא חסרון! כל היום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך, אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו את כל הנקודות הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכלל לא חסרונות.

אדם צריך למצוא את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, את העבודה שהוא צריך לעשות כאן בעולם הזה ואז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע, לא יהיה לו זמן לדבר על השני וזה גם לא יעניין אותו. מה זה נוגע אלי מה קורה עם השני? סתם לשבת ולדבר בלי תכלית? כשאדם לא מחובר לתכלית האמיתית שלו אז הוא מרגיש בתוכו כזה חוסר, כזו ריקנות, שכל דבור של לשון הרע מחייה אותו כי זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו. כשאדם מוצא את העניין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם, הוא גם יגלה שאין לו זמן להתעסק עם כל אחד כי יש לו כך כל הרבה מה להספיק ולעשות.

מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים. רבונו של עולם תעזור לנו שלעולם  לא נפגע בבריות בלשוננו ולא נאמין לשום דבר רע שאומרים על השני. שניזהר אפילו מאבק לשון הרע. מי שיש לו מוח בקדקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הקשה זה. כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי אש... צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי

שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו כבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.

מהו העוון שבגללו אדם מקבל צרעת? לשון הרע. זה כמו לרצוח את החבר. לכן העונש הוא כל כך קשה. בדד יישב. הואיל והוא הפריד בן איש לרעהו, לכן אף הוא ייבדל וישב בדד. מידה כנגד מידה. ומה יביא לטהרתו? שתי ציפורים. עיקר התביעה על מספר לשון הרע היא, מדוע נתן חירות ללשונו כציפור דרור. כי מקור הרעה הפקר הדיבור וקלותו. אילו היה נוהג בדיבור קצת יותר בכובד ראש, היה נמנע מדיבור אסור וחוסך עוגמת נפש מאחרים ונגע צרעת מעצמו, וכשם שלשון הרע הוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קל. מידה כנגד מידה.

אדם  שרגיל לשתוק, בודאי לא ידבר לשון הרע ורכילות. אנשים מדברים בלי סוף. דבורים מיותרים, שמועות, פטפוטים, הבלים. צריך ללמוד קצת לשתוק. אדם שמרגיל את עצמו לשתוק, השתיקה הופכת לטבע והוא זוכה לנצור לשונו מרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (פרקי אבות א). ואם זה בדורו שהיו רגילים אז לדבר רק בדברי חוכמה, מה נעשה אנו, שכל מחשבותינו וכל דיבורינו זה הרבה הבל וריק ואם לא נחסום פינו ברסן השתיקה כפי יכולתנו, לאן נגיע?!

הפה זה פתח, עת לפתוח ועת לסגור. לכן נבראו באדם שתי ידיים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור. כל החיים של האדם בעולם הזה זה בית ספר. עד  היום האחרון. צריך ללמוד לשמור על פה נקי. לא לדבר על אף אדם. לברוח מהעוון המר והנימהר הזה של הלשון הרע ורכילות. נכון, ארוכה הדרך וקשה, אך גם מסלול של שנים מתחיל בצעד אחד קטן. "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. אם נרצה, אם נתחיל, נגיע לזה. העבודה הפנימית שנותנת לאדם את הכלים לצאת מהיצר הרע הזה, היא שיתחיל  להסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בכאלה הפגמים וחסרונות, עד שלא תהיה לו שום מחשבה או רצון כלשהו להסתכל על אחרים, ולדבר על פגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם.

האדם נקרא מדבר, כי כל מהות האדם ניכרת בדיבורו. אדם שמדבר רע – כולו רע. ואילו אדם שמדבר טוב, אומר מילים טובות, מודה לה' – כולו טוב.

אנחנו רוצים קדושה. רוצים לצאת ממיצרי הגוף, ממיצרי החומר, כמה שנדמה לנו שכיף לנו לישון וכיף לנו לנוח וכיף לנו לאכול זה לא נכון. זה לא כיף לנו. הנשמה לא מרגישה כיף עם זה. הנשמה לא רוצה את זה. צריך ללכת עם הנשמה. להתחזק ברצונות ובכסופים לה'. בעמל כפים, במאמץ, בעבודה פנימית עצומה ועמוקה, בעמידה בנסיונות קשים, בבירור בלבולים והסחת הדעת מהם, כל אחד והנסיונות שלו, מתוך כל הצמצומים האלה האדם צריך לגלות את האלוקות. ואז, כשמתגלה לרגעים האור, זה כזה מן התענג, זו כזו רחמנות של ה' שמזכה את בני אדם להרגיש אתה תענוג הזה, מרגישים אז שבשביל זה נברא העולם.

קווטר (חצי דולר)

ניו יורק. תשס"א. הריו של הנער עזריאל ימבולסקי, בן 16 ממונסי, לא יכלו לעמוד בפני נחשולי המוטיבציה שלו ללמוד תורה. שלושת אחיו הגדולים אחרי הישיבה יונברסיטי מצאו את עצמם משלימים תארים באקדמיה, על מנת להידחף כמו כל בחור אמריקני ממוצע לפס הייצור התעשייתי של הנפקת דולרים בארץ האפשרויות, שהחלום שהכי כוספים אליו, הוא כסף גדול.

אביו, דניאל ימבולסקי יהודי אמיד בעל מפעל רהיטים קטן אך איכותי, לא אהב בלשון המעטה את הנחישות הזו של בנו הקטן.

"מה רע במסלול שעשו אחיך? ברוך השם אחד עורך דין, אחד רואה חשבון, אחד כלכלן ואחד 'שאינו יודע לשאול'". עזריאל חייך למשוכה המליצית של אביו. "אבא אם תיכנס פעם לישיבה שלנו, תשמע אותי שואל שש שבע שאלות בדקה... אם יש דבר שאני מצטיין בו זה לשאול... באקדמיה לא שואלים, מה שנכנס לראש נשאר שם מבלי לעשות התעמלות. בגמרא השכל מתאמץ, משתפשף. שם מקומי, ושם השכל חי ויוצר".

דניאל סימפט את השנינות של בנו הרביעי, שלא הסתיר את שאיפתו להיות רב, פוסק הלכות, דורש דרשות, מקרב לבבות.

אבא, יש לך שלושה בנים אקדמאים , אבל אמריקה ענקית, חסר בה אנשים שירביצו תורה, אתה בעצמך בוכה על הבן דוד שלך צ'רלי האוזר, שלמד אתך בילדות, שסטה מן הדרך בנערותו , וכיום הוא רבאיי רפורמי בלוס אנגלס, שאוכל נבלות וטרפות ונוסע בשבת לבית הכנסת. והבן שלו ארצי, בנו יחידו, שלא זכינו להכיר, שבצעירותו כך סיפרת לי גדל על ברכיך, מה יצא ממנו? רפורמי בן רפורמי במקרה הרע, או חילוני למהדרין במקרה הטוב. אין חג שאתה לא מזכיר את האסון הרוחני הזה.. לי יש חלום אבא, לקצץ לרפורמים את הכנפיים שיפסיקו לבולל את המעט שנשארו כאן, צריך להחזיר אותם הביתה". "נו" הנהן דניאל, מה השלב הבא?" "ירושלים, לישיבה קדושה". ענה הנער.

נמל התעופה ניו יורק. דניאל ואראלה ימבולסקי נפרדו בנשיקות מבנם גבה הקומה שבישר להם: אבא ואמא, קבלו את בקשתי הצנועה. אני נשאר בישראל עד לשידוך שלי. אין ספק שאתגעגע אליכם. אבל חכמים אומרים, הכל מעלין לירושלים. עיר הקודש שלנו מחייבת אותנו להתבשם מרוחה ומהאווירה שבה, תעשו לי טובה ובקרו אותי שם. אחרי החתונה אי"ה אחזור להרביץ תורה בארה"ב. יש כאן המון עבודה".

בני הזוג ימבולסקי התפעמו בכל פעם מחדש מהביטחון העצמי של בנם, אשר רקם לעצמו מסלול רוחני ברור, עם מחיר כבד בצדו, פרידה חדה מן הוויה האמריקנית על מנת לצלול בים התלמוד, עם כל הגוף והנשמה.

תשס"ט, ירושלים. שמונה שנים שקד עזריאל על תלמודו. ימי ילדותו בניו יורק וגלילותיה, הפכו למעין מצג מטושטש בזיכרונותיו. כן, ההורים ביקרו פעמיים בשנה, אחיו הגיעו לבקרו פה ושם, אבל הנער שהפך לבחור מבריק ומזהיר, נשאר נאמן לחזון הפנימי שלו, להרביץ תורה דווקא באמריקה. השדכן הירושלמי בן ציון איינשטיין הציע לו שידוך, בחורה אמריקנית חוזרת בתשובה מניו ג'רסי, שמה מרים הוניגמן, תלמידה מצטיינת בסמינר מצוין בעיר הקודש. הזיווג עלה יפה בכסלו תש"ע. יומיים לפני החנוכה נקבע תאריך החתונה היכן? בירושלים.

האב המאושר, דניאל ימבולסקי אירגן את המשפחה למסע מזרחה, ונכנס למשרדי אל על בניו יורד כדי לרכוש מראש 52 כרטיסי טיסה. הפקיד הרזה וההמושקף שאל "לאן?" ימבולסקי אמר לו "לשמחה משפחתית בירושלים". "חתונה? שאל הממושקף. "חתונה של בני הקטן, שלומד תורה בירושלים". הממושקף גירד את פדחתו ושאל, "הוא הוסמך לרבנות?"  "אני חושב שכן", המהם ימבולסקי. "ומי הכלה?" חפר הפקיד הבלתי נלאה. "בחורה חוזרת בתשובה מניו גרסי", עדכן תעשיין הרהיטים קצת בקוצר רוח. "גם אני במקור מניו גרסי, אחי הוא אורתודוקסי ואמר לי שהם מחפשים רב חרדי... אולי תציע לבן שלך את הגו'ב". אינפף הממושקף. "למה לא?" הזדקף התעשיין. "קח את הפלאפון שלו", סיכם הממושקף. למה להאריך אם אפשר לקצר. מיד לאחר החתונה והשבע ברכות באווירת ירושלים הקסומה, חזר השבט של הימבולסקים לארה"ב ועזריאל החתן הצעיר ורעייתו פנו לניו גרסי (מקום הולדת הכלה), זאת שנחתם חוזה נכבד בין הצדדים. עזריאל ירביץ תורה בגרינפלד ויקבל מלגה נאה. כך הוא חלם, וכך התגלגל מן השמים.

היה זה בוקר אמריקני קיצי כשהזוג הצעיר ירד מן המונית ופנה לביתו החדש. הרב הצעיר הכניס את המזוודות. רעייתו ביקשה לנוח, והוא בקש את רשותה לצאת לסיור קטן בעיר על מנת להכיר את רחובותיה. "אעלה על אוטובוס בקו פנימי, ארד בתחנה האחרונה, שם מצוי בית הכנסת הגדול, אפגש עם שני הגבאים, ואחזור עם אותו קו פנימי". "בהצלחה בתפקידך החדש, סע לשלום", בירכה הרעיה. שלוש דקות חלפו והנה האוטובוס הצהוב עוצר. הרב הצעיר לבוש בפראק חגיגי וכובע המבורג, כולו אומר כבוד, אמר "בוקר טוב". "לאן?" שאל הנהג, איש אדיר ממדים, לבוש אוברול כתום ועל פניו משקפי שמש שחורים, מגוחך מעט. "לשכנות גודסינג. תוריד אותי בבקשה, בתחנה האחרונה ליד בית הכנסת..." השיב הרב. "דולר וחצי", המהם הנהג.

הרב עזריאל הוציא מארנקו שטר של עשרה דולרים והגיש לנהג. הלה לחץ על מתקן המטבעות והחזיק עודף לכף ידו של הרב.

עזריאל התיישב בספסל האחורי והציץ מן החלון בנוף הנאה של העיירה הקסומה, שרוב בנייניה הן וילות גדולות בפתחן חצרות רחבות ידיים וגינות נוי מרהיבות. הוא ספר את העודף, הופ. הנהג נתן לו עודף רבע דולר יותר, קווטר (רבע), כך שם המטבע. עזריאל חש עייפות מה לחזור לפתח האוטובוס ולהחזיר לנהג את הקווטר. "חוץ מזה", הרהר בינו ליבן עצמו, "אין שום מצוות השבת אבדה לגוי... הנהג הזה ממילא טרוד במלאכתו, בכל תחנה עולים עשרה נוסעים, יורדים עשרים... אין ספק שלא הבחין בטעותו". "שיישאר כך", גמלה החלטה בליבו של הרב, "הגוי הזה לא יעני מן הקווטר, ואני לא אתעשר ממנו".

אחרי 40 דקות של נסיעה די מענגת הודיע הנהג, "תחנה אחרונה בגודסינג". הרב הציץ מבעד החלון והבחין בביתה כנסת האורתודוקסי הניצב סמוך לתחנה. מדובר במבנה מרשים בן שלוש קומות, בנוי מאבן ירושלמית, גדרות נחושת דקורטיביות מסביב, סוכת ענק בחצרו, ומזרקה של מים בלב אגם ובו דגי נוי צבעוניים. הרב עזראיל חש סיפוק עמוק מן העובדה שנטל על עצמו את התפקיד להרביץ תורה במקום די שומם, שבו מעט אורתודוקסים מודרניים, ורוב די בוטה ובעייתי של רפורמים שכה תיעב אותם. הוא הניח רגלו על המדרגה הסמוכה לדלת האחורית, ופנה לצאת, אלא שכוח שמימי עלום זעק בקרבו, "גנב! נכון שאין מצוות השבת אבדה לגוי, אבל זה יומך הראשון בעיירה... אינך חש שום כיווץ בלב מן העובדה שיש בידך ממון שלא שלך.. ואפילו אם אין בכך גזל!!". עזריאל סב על צירו, ונע לכיוון הנהג. האוטובוס התרוקן מנוסעיו. "סליחה, מיסטר דרייבר, ספרתי כרגע את העודף, ובטעות החזרת לי קווטר אחד יותר , הנה הוא. תודה".

הנהג בריא הגוף הוריד את משקפי השמש מעל עיניו ושאל בסקרנות, "אתה ללא ספק הרב האורותודוקסי החדש שהגיע לעיר, הלוא כן?". "כן", השיב עזריאל, "מנין לך?". נו טוב, ראשי הקהילה הרפרומית מאד זועמים, יש מזה רעש גדול, וחוץ מזה מזמן לא עלה לאוטובוס שלי יהודי חרדי עם מעיל ארוך וכובע כמו שלך...אז ברוך הבא... ורציתי להגיד עוד משהו לך כבוד רב, אני לא בדיוק דתי גדול, אבל השבוע הייתי, ואני עדיין בהתלבטות גדולה, לאן אלך להתפלל בשבת הקרובה לבית הכנסת האורתודוקסי או לטמפל הרפורמי. מיד כשעלית, קלטתי שאתה הרב החדש, אמרתי לעצמי, ארצ'י, תעשה לו מבחן יושר, תן לו קווטר אחד יותר. אם יגנוב אותו, אני בשבת בטמפל, אם יחזיר אותו אז... אז בוא נסכם שבשבת הקרובה ניפגש כאן בבית הכנסת שלך", חייך הרב.

הרב הצעיר הרגיש שלשונו נדבקת לחכו. הנהג הינו יהודי אומלל ומרוחק, שעלול היה ללכת לדיכאון עולם, ולאבד את נשמתו לנצח, בגלל הקווטר שלא החזרתי לו, משום שחשבתי שהוא גוי. אוי אוי! "תסלח לי מיסטר נהג, אמרת ששמך ארצ'י, ארצ'י האוזר?" התעניין הרב. הנהג השתנק והיטה ראש מופתע אל משענת כיסאו. "איך ידעת? אני המום!" הב החדש , עזריאל, חיבק את בן דוד השני ואמר לו, "ארצ'י, ארצ'י, בזכות הקווטר שלך עשינו עכשיו איחוד משפחות".

שני הגבאים שעמדו וחיכו ליד שער בית הכנסת, מיסטר אריק ג'ונס ומיסטר סטיב אהרונוב, לא הבינו את פשר החיבוק החם ושופע הדמעות, שבין הרב החדש, לנהג האוטובוס הוותיק. פשוט לא הבינו.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שהשמחה בעבודת השם זה הדבר הכי חשוב אצלך ולא דומה מצווה שעושים אותה כי צריך, למצווה או לכל דבר אחר  בעבודת השם שעושים עם שמחה והתלהבות.

זכה אותי אבא להבין שכל מה שאני עובר בחיים, זה הרצון שלך שאני אהיה במקום הזה ואני אעבור את הדברים האלה, שזו עבודת השם שלי עכשיו ואני צריך לעשות אותה בשמחה.

גם אם קשה, גם אם יש יסורים, וצרות, והמתנה ארוכה, וכל סוגי הקשיים שיש, זו עבדות השם שלי עכשיו ואני צריך לקבל הכל בשמחה ולהגיד תודה.

כי אם אני אבין שבזה שאני שמח עם כל מה שעובר עלי אני זוכה לעשות את רצונך, אז בודאי שאני שתהיה לי שמחה כי זה כזה תענוג לדעת שאני עושה רצון ה' ומנסה להחזיר ולו מעט שבמעט מכל הטוב שאני זוכה לקבל רגע רגע.

תעזור לי אבא להיות שמח בכל מה שעובר עלי בחיים ולהגיד לעצמי כל פעם מחדש – ככה אבא אתה רוצה שאני אעבוד אותך עכשיו, עם הבעיות האלה בבריאות, עם הקשיים האלה בפרנסה, עם השכנים האלה שלא מתחשבים, עם הילד הזה שמקצר לי את החיים, אז אני מקבל הכל באהבה וממשיך בשמחה.

שהמשפט הפנימי שיהדהד לי בראש יהיה תמיד: אם רצונך ה' שעכשיו אני אהיה במקום הזה ואעבוד אותך עם הקשיים האלה, אז אני מקבל הכל באהבה ועושה הכל בשמחה כי עכשיו זאת עבודת השם שלי.

רבונו של עולם, שאני תמיד אזכור שהכל ממך והכל לטובה כי זה הסוד הגדל של השמחה.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי