"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, ב)

פרשתנו פותחת בעניין טומאתה של היולדת. טומאה זו היא חריגה למדי בעולם המסועף של טומאה וטהרה שמתווה לנו התורה.

ככלל, ניתן להבחין בכך שעולם הטומאה כרוך באופן כזה או אחר עם תופעת המוות. המהר"ל בהסבירו את נושא פרשת השבוע, טומאה וטהרה, מסביר, שמשמעות הטומאה היא סילוק חיים ומשמעות הקדושה היא הימצאות חיים, לדוגמא:

א. בראש ובראשונה, קביעה זו באה לידי ביטוי בכך שהמת הוא אבי אבות הטומאה - כלומר, בעל רמת הטומאה הגבוהה ביותר.

ב. שכבת זרע שנפלטה לשווא שהיה לה פוטנציאל להולדה שלא מומש, ובכך ניתן לראות מקבילה מסויימת למוות, גורמת לטומאה.

ג. דם הנידה, שבתקופה זו לא ניתן ליצור וולד, גורם לטומאה.

כל הדוגמאות הנ"ל יוצרים טומאה משום שהם מבטאים פוטנציאל חיים שאבד ולא משום שהם מאוסים. החיים נבראו על ידי הקב"ה, כשהאדם חי יש לו יכולת, וזוהי אף עיקר תכליתו, לקדש את הקב"ה. ברם, כאשר נשמתו של האדם מסתלקת ממנו, מסתלקת עימה האפשרות לקידוש שם שמיים ועל ידי כך נוצר חיסרון בקדושה אשר עקבותיו הם הטומאה.

על רקע כל אלו, מה גדולה תמיהתנו בהגיענו לפרשת טומאתה של האישה היולדת. עומדים אנו ותמהים: מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות - חוויית יצירתם של חיים חדשים!? ייתכן שניתן להסביר את טומאתה של האישה באופן הבא.

אחד מהמסרים של היהדות לאדם היא עליונותו של המימד הרוחני על המימד הגשמי: אל לאדם להתפתות לקיום גופני נעדר תוכן ומשמעות רוחנית, על האדם מוטלת המשימה לנסוך בחייו גם מימד רוחני, שיעניק להם כיוון ועומק.

כהמשך למסר שאותו מעבירה התורה באמצעות התייחסותה השלילית לפוטנציאל חיים שאבד, אזי מסר זה משמעותי לא פחות גם ביחס לנקודת הפתיחה של החיים: הרך הנולד מייצג בשלב זה של חייו את עולם הטבע הגולמי, נעדר הכיוון והמטרה. בכך שהתורה מייחסת טומאה לרגע הלידה, באה היא לומר כי רגע זה אינו אלא נקודת פתיחה לתהליך מתמשך של עיצוב והתווית דרך רוחנית. רק באמצעות תהליך שכזה יזכה התינוק לממש את מלוא הפוטנציאל שגלום בהיותו בן אנוש.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים" - www.ybm.org.il

הרב יצחק בן דוד, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי - ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home