"כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא,לז). '"חמשה בקר..." - אמר ר' יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות: שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו - משלם חמישה, שה שנשאו על כתפו - משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר ר' מאיר: בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה: שור, שבטלו ממלאכתו, חמישה; שה, שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה. "תחת השור.. תחת השה.." - שנאן הכתוב, כלומר שאין מדת תשלומי ארבעה וחמישה נוהגת אלא בשור ושה בלבד' (רש"י). מקור דברי רש"י בב"ק: 'מרבה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה. אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר (שמות כא) "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו" וגו'' (משנה ב"ק ז,א). 'אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו - חמשה. שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה. שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה' (ב"ק עט,ב). ('שה שהרכיבו - הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו, לפיכך היקל הקב"ה עליו בתשלומין'. רש"י). הטעמים האלו מובנים שלכן יש להבדיל בתשלומים בין שור לשה. אולם זה לא עונה מדוע רק בהם יש דין ארבע וחמשה, הרי גם בשאר החיות יש שעובדים בהן, ויש שלא עובדים בהן, אולם רק בשור ושה יש את דין ארבע וחמשה? גם הסיבה שמביא ר"ע: 'דתניא, אמר ר' עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא... אמרי, כדאמר רבא: מפני ששנה בחטא, הכא נמי, מפני ששנה בחטא' (שם סז,ב-סח,א). לא מובן מדוע דווקא שור ושה?- נראה שיש להבין מדברי הגמ' (שם עט,ב): 'שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר (ישעיהו כט, טו) "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם" וגו' וכתיב (תהלים צד, ז) "ויאמרו לא יראה י'ה ולא יבין אלקי יעקב" וכתיב (יחזקאל ט, ט) "כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה". תניא, אמר ר' מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה. אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך'. ('החמירה תורה - לשלם כפל ארבעה וחמשה: השוה כבוד עבד - לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה, אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר'. רש"י). הרי שהעיקרון הוא משום זלזול בכבוד ה'. גם כאן לא מובא מדוע דווקא שור ושה מיוחדים משאר החיות, שלכן רק בהם יש את דין ארבע וחמשה. אולם כן נראה שיש התייחסות לכבוד ה'. לכן אולי אפשר לומר ששור מייצג את עניין העבודה שלכן מודגש בו שמבטלו מעבודתו, מעין הנאמר "לא תחרש בשור ובחמר יחדו" (דברים כב,י) הרי ששור הוא הנחשב לבעל העבודה החזק ביותר. לעומתו שה אינו מיועד למלאכה, אלא קיומו הוא לעצמו, לצמר בשר וחלב, כך שעדיף שיהיה במנוחה. לכן שניהם מבטאים את שני הבהמות הקיצוניים של היחס המלאכה, שור הוא שיא המלאכה לעומת השה שהוא שיא חוסר המלאכה. שבזה באים להדגיש שכל מה שיש בעולם, ששייך לאדם, בין אם הגיע אליו בעבודה קשה ובין אם במתנה, זה שלו, ומי שמשתמש בזה כאילו הוא שלו (שלכן טובח או מוכר) ראוי להיענש. לכן זה כביכול מבטא את היחס לממונו של אדם, ולכאורה היה ראוי שכך יהיה בכל דבר, אלא שקשה לעמוד בתשלומים כ"ך גבוהים, ולכן בשאר זה רק כפל, אבל באלו זה יותר כדי להדגיש את חשיבות ממונו של אדם. אולי זה בא כנגד חטא העגל, שבפעולתו מכר וטבח, שבזה מזלזל ביותר באיסור הגנבה, שמראה כאילו זה לגמרי שלו, אז מענישים אותו יותר, שמזכיר את העגל שזלזלו בדבר ה', שכביכול לא רואה, שלכן עשו את העגל, כמו שהגנב גונב כאילו שה' לא רואה. לכן בשור שמזכיר את העגל הוא נענש יותר, כעין ריבוי חומרה מהקשר לעגל. גם שה, שהוא דימוי לבנ"י: "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ,יז) מזכיר את העגל, שבנ"י היו צריכים להיות בקדושתם ולא לחטוא (להישאר שה ולא להתחבר לשור-עגל). אולי ע"פ המכילתא על הפס' (סימן קלא) שלומד שהבהמות קרבים על המזבח, י"ל שיש קשר לעניין קרבן. כיון שבקרבן מוכיח שמאמין שיש ה' שרואהו, ולכן כשגונב זהו כעין מכחיש שה' רואהו, ולכן נענש בחומרה [ולכן דווקא בהמות שקרבות למזבח]. (אולי זה גם קשור לעגל, כיון שהקרבנות זה נגד ע"ז [רמב"ם], והמשכן הוא בעקבות חטא העגל [ראה 'תורת המקרא' "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. לכן הם קשורים זה בזה). אולי גם אפשר שזה כנגד שבמצרים לקחו שה לפסח כדי להדגיש את האמונה בה', כיון שהשה היה אלוהים למצרים, וכן השור היה חשוב במצרים כסמל וכך נעשה העגל (ראה 'תורת המקרא' "כי תשא" למרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א) לכן כשגונב וטובח ומוכר, שמראה בחומרה שכביכול ה' לא רואהו, זה חמור יותר. אולי מי שגונב וטובח או מוכר, זה מזכיר את דברי יעקב: '"וַיֹּאמֶר אִם יָבֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ". באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב"ה: רבש"ע, כתבת בתורתך (ויקרא כב, כח): "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אם יבא רשע זה ויאבד את בני ואת אמם כאחת, ס"ת שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו? בבקשה ממך הצילני נא מידו, שלא יבא ויכני אם על בנים שנאמר "הצילני נא"' (ב"ר עה,יג). והרי עשו רצה לפגוע ביעקב בגלל גניבת הברכות, לכן מי שגונב וטובח זה מזכיר את רצון עשיו לטבוח. וכן מי שמוכר זה מזכיר זאת, כיון שאחרי שהיה טובח היה מוכר לעבדות את הנשארים (כשבויי מלחמה). לכן מי שגונב וטובח או מוכר זה מעלה את מידת הדין, כעין מזכיר את זמן הסכנה ודורש שלא ינצלו. לכן נענש בחומרה בדין ארבע וחמשה. הרמב"ם (מורה נבוכים פרק ג) מביא כטעם לדין זה, שהבהמות רועים רחוק, ולכן קל לגנבם, לכן החמירו התורה כדי למנעו. אולי זה קשור לעניין כבוד הבריות, שיכבדו את האחר ולא יגנבו לו. וכן קשור לעניין ששנא בחטא, שדין ארבע וחמשה בא להרחיק מהגניבה (כעין שלא יתרגל לחטוא).