מה מַזְרִים את השפע בעולם?

   דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ... (ויקרא י"ט ב').

   רבים וטובים ומתוקים וחמודים, שואלים את עצמם ברגע של חולשה - את השאלות הבאות:

   העולם כל כך גדול - ואני כזה פצפון. מי בכלל מסתכל עלי? אם אכשל "פעם אחת", את מי זה יעניין? מה שווה מאמץ קטן שלי? מה הוא יכול להועיל?...

   שאלות כאלו והדומות להם - בוקעות ועולות וממריאות מידי פעם בראשינו, ולא תמיד אנו מצליחים לענות עליהם "כהלכה". ומי שנהנה מכל העסק הזה, זה יצר הרע. מדוע?

   אחד מכלי המלחמה של יצר הרע, זה לגמד לאדם את המצוות והעבירות - ואת המאמץ והרצון להשקיע בעבודת ה'.

   כאשר האדם מחליט להתאמץ ולהתמסר על מצווה מסוימת, יצר הרע ניגש אליו ולוחש לו באוזן: מושיקו הצדיק! זה סתם "מאמץ מיותר", את מי אתה בכלל מעניין? מי מסתכל עליך? חבל לך להתאמץ "סתם"...

   כאשר האדם עומד לפני עבירה, יצר הרע לוחש לו כמעט את אותם מילים: מושיקו החמוד! את מי אתה בכלל מעניין? מי מסתכל עליך? למה שלא תעגל פינות ותהנה קצת? מה שווה "מאמץ קטן" שתעשה למען ה'? תהנה מהחיים..

   ומושיקו שלא יודע את מעמדו ועוצמתו האדירה שבמרומים, את הערך הרב והנשגב של כל תנועה ופעולה ומאמץ קטן שהוא עושה למען בוראו, עלול באמת להיכנע לקשקושי היצר, ולעגל פינות בעבודת ה'.

   אך אם מושיקו היה מתבונן בְּדִבְרֵי המדרש על הפרשה, הוא היה מביט אחרת על עבודת ה' שלו. הוא היה מעריך אותה יותר ומתאמץ עליה בכל כוחו, ולא מעגל שום פינה. מדוע? משום שהוא היה תופס את מעלתו ועוצמתו בכל מאמץ קטן שהוא עושה ואת התוצאה הנגרמת מכך, וזה היה נותן לו זריקת אנרגיה ועידוד להמשיך ולהתאמץ! מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   בפרשת "קדושים" יש מדרש מאוד מעניין, שכתוב בו המסר הבא:

   אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. ואם אין אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי. המדרש ממשיך ואומר: ובאמת אין ה' זקוק לקדושת עם ישראל, שהרי ה' קדוש מאז ומעולם. (ספרא - תורת כוהנים).

   מי שמתבונן במדרש הזה, מתקשה בשתי קושיות:

   א) מה שייך לומר שאם נקדש את עצמנו - כאילו אנו מקדשים את ה'. במה זה מתבטא? ב) המדרש סותר את עצמו! בהתחלה הוא כותב: "אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". ומשמע שאנו כן פועלים פעולה מסוימת בקדושת ה'. ובסוף המדרש מודיע שה' קדוש מאז ומעולם - והוא לא זקוק לנו כלל. האין זו סתירה?

נצא כעת לדרך כדי לבאר את דברי המדרש, ולשם כך נפתח בהקדמה קטנה:

    מִיְסוֹׁׁׁׁדֵי הדת מחויבים אנו להאמין שיש אחד יחיד ומיוחד אשר נקרא בפינו "בורא עולם", ואך ורק הוא מנהל את כל העולמות - ופועל את כל הפעולות.

   אלא שלפני אלפי שנים בורא עולם נתן לעם ישראל מתנה טובה ויקרה הנקראת "תורה ומצוות", ובאמצעות המתנה הזו, הוא בעצם נתן לעם ישראל את הכוח להפעיל את כל העולמות, וכביכול להיות שותפים איתו בהנהגת העולם - והשלמת הבריאה. כיצד?

   כאשר יהודי עושה "פעולה רוחנית", הוא בעצם מראה "הכנעה והתבטלות" לבורא עולם. הפעולה הטהורה הזו עולה למעלה ועושה רעש גדול - ומגיעה עד לאין סוף ברוך הוא, ובאותו רגע מתעורר שפע גדול הגורם לזיווגים עליונים והורדת שפע בכל העולמות, והשפע הזה מחייה את כל צבאות השמים - וממשיך לרדת עד לעולם שלנו.

   (שומר אמונים "הקדמון" ויכוח שני סוף אות י"ג, בניין אריא"ל פרק ד' אות ל"ד ל"ה, ועיין חוט המשולש לבא"ח שו"ת א' לגבי השתלשלות השפע - שיש לכוון בפסוק ראשון של "שמע").

   וככל שהאדם מתאמץ יותר בעבודת ה', כך הוא פועל יותר בעולמות העליונים - ומושך שפע רב יותר, וממילא השפע שמגיע אלינו - מרובה יותר.

   זה בעצם מה שאמרו חכמינו: שהתורה - ועם ישראל - ובורא עולם, זה דבר אחד (זוהר שמיני ל"ו ע"א).

   פירוש: על ידי התורה והמצוות, עם ישראל וה' כביכול מתאחדים, ומנהיגים את העולם ביחד (הקדמת "פי חכם" - מבעל הסולם).

   מצד שני, אם חס ושלום האדם מקלקל מעשיו, הוא מונע את השפע מכל העולמות - וכביכול כבוד ה' מתמעט (זוהר בא ל"ב ע"ב).

   כעת כבר מובנים דברי המדרש שהזכרנו לעיל, וזה ביאורו:

   אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. שהרי האדם היהודי, "על ידי קיום התורה והמצוות" - מאפשר את הורדת השפע בכל העולמות, וכבוד שמים מתרבה על ידו.

   ואם אין אתם מקדשים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי. אם אינכם מקיימים תורה ומצוות, אתם מונעים את השפע בכל העולמות - וכביכול כבוד ה' לא מתרבה.

   מי שקורא את הדברים עד כאן, עלול לחשוב שה' זקוק לעם ישראל כדי להוריד את השפע בעולם. לכן מסיים המדרש את דבריו בהודעה הבאה:

   אמת ויציב. כל השפע תלוי בעם ישראל - והם אלו שגורמים את ריבוי כבוד שמים בכל העולמות. אך זה לא אומר שה' חלילה זקוק לעם ישראל, ובאמת גם בלעדיהם כבודו מושלם תמיד. כמו שהיה לפני מתן תורה - שה' השפיע שפע בעולמות בלי עם ישראל, וכן לאחר ביאת המשיח - השפע יזרום מאליו (אוהב ישראל - וישלח), וכמו שנאמר "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב' י"א).

   אלא שממתן תורה ועד ביאת המשיח, ה' מְאַפְשֶׁר לישראל להיות כביכול שותפים איתו בקיום ותיקון העולמות, וכמו שנאמר "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים" (תהלים ס"ח ל"ה), על ידי קיום התורה ועשיית מעשים טובים (מלבי"ם שם).

ברשות היחיד וברשות הרבים, נכפול את המסר ממקום נוסף:

אומר המדרש: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". יכול כמוני? תלמוד לומר "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". קדושתי למעלה מקדושתכם (ויקרא רבה קדושים פרשה כ"ד ט').

   פשטות הדברים, שְׁכַּמָה שעם ישראל יזדכך ויתקדש, לעולם הוא לא יוכל להיות זך וקדוש כמו ה'. אך ישנו פירוש נוסף, מתוק מדבש ויקר מזהב ומפז, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם.

קדושתי למעלה - מקדושתכם. פירוש:

   "קדושתי שלמעלה" בעולמות העליונים, זו תוצאה של "קדושתכם", של קדושת עם ישראל.

   שעל ידי קיום התורה והמצוות של עם ישראל, הם מעוררים את הקדושה והשפע למעלה. וכשם שבורא עולם מחייה את כל העולמות, כך גם ישראל מחיים אותם.

(הרב בער, הובא במאור ושמש ויקרא י"ט ב').

   כעת כבר מובנים לנו דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון, שאמר שאם האדם עושה מצוה אחת, אשריו שמכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ואילו אם האדם עובר עבירה אחת, אוי לו שמכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה (קידושים מ:). שהרי המצוות והעבירות קובעות את השפע הכללי שזורם "לכל העולם", וזה לא רק "עניין אישי" של האדם עם בוראו.

   לא יאומן! עומד יהודי קטן בכדור הארץ, ובפניו ניצבת דילמה: האם לאכול בלי לברך - או להתאפק כמה שניות ולברך? לתת צדקה - או להתעלם מהעני? להתרגז על האישה - או להבליג משום "דרכי שלום"?

   והיה אם היהודי מתגבר על יצרו ומתעלה על מידותיו ובוחר לקיים את רצון ה', באותו רגע נעשה רעש גדול בכל העולמות וכל שרפי מעלה נכנסים לכוננות, והמעשה הטוב הזה עולה מעולם לעולם וממריא עד לאין סוף ברוך הוא, ושם מתעורר שפע רוחני גדול אשר עובר ובוקע מלמעלה עד למטה ומחיה את כולם - וכבוד ה' מתגבר, וכתוצאה מכך יורדת ברכה לעולם. פתאום יש גשם, אין משבר כלכלי ולא בעיות לאומיות, מטען חבלה מתפוצץ ולא נגרם נזק... מצד שני, אם האדם נכשל בעבירה, השפע מצטמצם - וכתוצאה מכך מצטמק "סל הישועות הציבורי" - וכולם מפסידים מכך.

   מי חלם שמאחורי מצווה או עבירה בודדת, קיימת מערכת כל כך גדולה ונפלאה - היכולה לחולל ישועות ולעשות מהפכות לכלל ולפרט?

   מעשה שהיה - כך היה: באחד מבתי ישראל נפטרה האימא בגיל צעיר ל"ע, והותירה אחריה ארבעה יתומים רווקים.

   כיאה ונאה לבית של תורה - כל אחד מהילדים קיבל על עצמו להתחזק בנקודה מסוימת לעילוי נשמת האימא, כאשר הילדה בכיתה ד' קיבלה על עצמה לברך בקול רם - וליד מישהו - כדי שיוכלו לענות אחריה "אמן".

   יום אחד היה חם מאוד, וכאשר הילדה שָׁבָה מבית הספר, השמש קפחה על ראשה וגרמה לה לצימאון עז. הילדה הגיע לבית, ניגשה אל הברז, מילאה כוס מים, אך שוד ושבר! אחותה עדיין לא הגיע מבית הספר - ולא היה מי שיענה "אמן" על ברכתה.

    בלית ברירה התאפקה הילדה והמתינה עם הכוס, עד שאחותה תגיע. חלפו עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, שעה... שעתיים וחצי הילדה הקטנה המתינה לאחותה!!! לאחר מכן באה אחותה, והילדה בירכה על המים ולגמה מהם.

   באותו לילה באה בחלום האימא לאותה ילדה, ואמרה לה: ילדה יקרה שלי! אין לך מושג איזה נחת עצומה גרמת לבורא עולם עם המעשה האצילי שעשית. את בסך הכל ילדה קטנה בכיתה ד', היית צמאה נורא, ולמרות זאת התאפקת וכפית את רצונך לכבוד בורא עולם - שעתיים וחצי!!! דעי לך שבזכות המסירות נפש שלך למען ה', בורא עולם החליט לשלוח רפואה שלימה לחברתך מהכיתה - פלונית אלמונית, אשר חולה במחלה הנוראה. ילדתי הטהורה! זכית שיתקיים בך "מצווה גוררת מצווה", ובזכות המסירות נפש שלך - גרמת להצלת נפש מישראל.

   הילדה הקטנה קמה בבוקר מבוהלת - ורצה לאביה וסיפרה לו את החלום, וציינה בפניו את שם חברתה מהכיתה אשר האימא טוענת שהיא חולה במחלה. באותו רגע התקשר האב לבית אותה חברה, וסיפר להם את החלום.

   כאשר שמעו הורי החברה על החלום, הם היו המומים! באמת יש להם ילדה החולה במחלה, אלא שזה "סוד משפחתי" שאף אחד לא יודע! כמו כן, בדיוק היום הילדה אמורה להתחיל סדרת טיפולים קשה, וכעת הם מבולבלים מהחלום שנשמע אמיתי - ולא יודעים מה לעשות. באותו רגע נסעו הורי הילדה החולה אל הרב, וסיפרו לו את החלום. שמע הרב את הדברים, וביקש מההורים להתעקש לעשות לילדה בדיקות חוזרות לפני התחלת הטיפול. ההורים לחצו והבדיקות נערכו, והתוצאות הדהימו את כולם. התברר שהמחלה נעלמה מהילדה!!!

   מעשה זה שהיה, מראה לנו בחוש כיצד מאמץ תמים של ילדה קטנה שנעשה בסתר ובלי הרבה רעש, טס לשמים ועשה מהפכה גדולה - עד כדי הצלת מישהו אחר מייסורים קשים ונוראים (טיפולים כימותרפיים).

   מעשה נוסף שהיה: יהודי אחד בא אל הרב קנייבסקי, ובכה בפניו על כך שהוא נשוי מספר שנים - ועדיין הוא לא זכה לפרי בטן. שמע הרב את צרתו של היהודי, ואמר לו: אתה זקוק לישועה מיוחדת, "ברכה של שעת רצון".

   עצתי לך שתמתין לשעת כושר, ואם תזדמן פעם לסיטואציה שבה אחד יבייש את השני לחינם - והשני ירצה לפתוח את פיו ולמחות על כבודו, באותו רגע תיגש לאותו מבויש ותעצור אותו מלהתפרץ, ותבקש ממנו לברך אותך. אין ספק שברכה כזו לא תשוב ריקם. שמע היהודי את דברי הרב, והמתין לאותה שעת כושר.

   יום אחד הוא היה באיזה אירוע, ובאמצע האירוע, אחד התנפל על השני שלא באשמתו - ובייש אותו. מיד קם המבויש כדי למחות על כבודו - ולנקום על בזיונו. באותו רגע קפץ אותו יהודי בין שניהם - וצעק: "אני מתחנן, חכו רגע"!

   בבת אחת השתתקו שתי הניצים, ולא הבינו מה רוצה מהם האיש הזר. באותו רגע פנה היהודי לאותו מבויש וסיפר לו על צרתו - ועל עצתו של הרב, והתחנן בפניו להתאפק ולמחול לשני - ולא להשיב לו כגמולו, כדי שיוכל לברכו בפרי בטן.

   התרגש המבויש מדבריו של אותו אדם - ובאותו רגע החליט לבלום את פיו ולנצור את לשונו, והוא בירך את אותו יהודי בזרע של קיימא - ואיחל לו ישועה. לא עבר זמן רב, ואותו יהודי ערירי נפקד בבן זכר!

   שוב פעם אנו רואים "שמאמץ של אדם" עושה מהפכה גדולה בשמים, ובאמצעותו ניתן למשוך שפע מאוד גדול - ואפילו לפקוד עקרות!

   אכן כל מאמץ קטן של האדם היהודי, עושה רושם עצום בעולמות העליונים - ומוריד שפע כללי ופרטי. אלא שיצר הרע מעלים ממנו את הידיעה הזו. הוא מגמד בעיננו את כוחו של המאמץ, ואומר לנו שזה סתם מיותר - ולא יעיל.

   אין ספק שאם היינו חיים את הידיעה הזו ומפנימים אותה עמוק אל ליבנו, אזי עבודת ה' שלנו הייתה "עולה רמה" - והיינו יותר מאושרים בחלקנו הרוחני.

   היה לנו יותר ערך לחיי תורה, ללומדי התורה, למדקדקים במצוות, לא היינו מסתכלים על בני התורה כעל אומללים ומבוזבזים - אלא כעל "מחזיקי העולם" ומורידי השפע של הדור, וכמו שאומרת הגמרא שבכל יום יוצאת בת קול ומכרזת ואומרת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". פירוש: על ידי הזכויות של רבי חנינא ועמלי התורה, יורד שפע גדול לעולם - ומִזה ניזונים כולם (תענית כד:).

   נאמר זאת במילים ברורות יותר: אנשים רבים בטוחים שכל פרנסתם מגיעה אליהם בזכות "כוחם ועוצם ידם", והם אינם יודעים שכל השפע שלהם הוא "בזכות עמלי התורה ומקיימי המצוות" - שגרמו להורדת השפע בכל העולמות.

   ברשותכם נעבור רגע לעניין אחר "במאמר מוסגר", ונדפדף בין דפי ההיסטוריה אל תקופתו של רבי שמעון בן שטח, ונראה מה זו עוצמה של "בן תורה".

   מבואר במדרש שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היה לאנשים יראת שמים, והם זכו לברכה גדולה. גרעיני החיטים היו בגודל של אגוזים, גרעיני השעורים בגודל של גרעיני הזיתים, והעדשים בגודל של דינרי זהב.  (ויקרא רבה בחוקותי, לה).

   אך למרות הברכה הגדולה, פעם אחת הייתה גזירה - והגשמים לא ירדו. ראו אנשי הדור שהמצב קשה, ובקשו מהצדיק חוני המעגל שיתפלל עבורם על הגשם.

   התפלל חוני (תפילה רגילה), ועדיין לא ירדו גשמים. הבין חוני שיש גזירה קשה - ודרוש כאן יותר מתפילה. מה עשה אותו צדיק?

   לקח מקל וסימן איתו עיגול על החול, ונעמד בתוך העיגול -  ואמר: ריבונו של עולם. בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך - ותוריד להם גשמים.

   מיד התקדרו השמים בעננים, והחל "לטפטף" גשם חלש. ראה חוני שהגשם שיורד "מאוד חלש", והמשיך בתפילתו - וכה אמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם ביקשתי, אלא גשם שימלא "בורות שיחין ומערות".

   מיד החלו לרדת גִשְׁמֵי זעף בשצף קצף. ראה חוני שכעת הגשם "עז מדי", והמשיך בתפילתו ואמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם ביקשתי, אלא "גשמי רצון ברכה ונדבה". באותו רגע התמתן הגשם - וירדו גשמי ברכה, עד שנאלצו כולם לצאת מירושלם ולעלות להר הבית, מפני שפע מי הגשמים (תענית ג' ח').

   מעשה דומה מצאנו על רבי חנינא בן דוסא שהיה הולך בדרך וירד עליו גשם, והגשם ציערו מאוד. נשא רבי חנינא את עיניו לשמים, ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם בנחת (מהגשם) וחנינא בצער? מיד פסק הגשם.

   לאחר שהגיע רבי חנינא לביתו, נשא עיניו לשמים, ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם בצער (מחוסר גשם) וחנינא בנחת? מיד חזר הגשם.

   על המעשה הזה אמר רבי יוסף: כל כך גדולה מעלתו של רבי חנינא בן דוסא, עד כדי כך שהוא הצליח לעקוף את תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים, [שהיה מתפלל בקודש הקודשים שלא ישמע ה' את תפילת עוברי דרכים - ולא יעצור בגלל צערם את הגשם, מחמת שכלל הציבור זקוק לו]. (יומא נג:).

   באותו נושא מסופר בגמרא, שכאשר רבי יהודה היה חולץ את נעלו - כבר היה יורד גשם (תענית כד:). [רש"י מפרש שחליצת הנעל מראה על כך שהאדם בצער].

   הסיפורים הללו הפזורים בתלמוד, מגלים לנו לאיזו רמה אפשר להגיע על ידי עמל התורה ודביקות במצוות. עד כדי כך שהאדם יכול להפוך למעין "בעל הבית" של העולם, בבחינת "צדיק גוזר וה' מקיים".

   כעת נשאל שאלה, לא נעימה - אבל מוכרחת! מדוע בזמן הבצורת הלכו אנשי המקום לצדיק "חוני המעגל" וביקשו ממנו ישועה? מדוע הם לא הלכו למישהו יותר פופולארי? מישהו כמו מפכ"ל המשטרה, או שופט בית משפט העליון, או שר בלי תיק, או שר שתפרו לו תיק, למה הם לא פנו לאישיות בכירה שכזו?

   לא נעים להגיד, אבל... כל האנשים הללו, לא היו מועילים. תארו לכם ששופט בית המשפט העליון היה עושה עיגול ונכנס לתוכו ואומר לה': אם אתה לא מוריד גשם - אני לא יוצא! מה היה עונה לו בורא עולם? מצידי - תישאר בפנים לנצח. אני גשם לא מוריד!!! אם יו"ר הכנסת היה הולך ברחוב והיה יורד עליו גשם - והוא היה נושא את עיניו לשמים ואומר: "אני בצער". האם הגשם היה פוסק? אם מפכ"ל המשטרה היה מוריד נעליים, האם זה היה עוזר לירידת הגשם?! לא!

   מי כן יכל על הגשם? מי הצליח להוריד אותו ולווסת את עוצמתו על ידי "דיבור ישיר" עם אלוקים? מי עצר את הגשם כאשר הוא הפריע לו ללכת ברחוב? מי הצליח להוריד גשם על ידי "הורדת הנעל"? זה שעמל בתורה מתוך מסירות נפש.

   האמת היא שזה לא סיפורים של פעם, אלא גם בדורנו צדיקים פעלו ישועות. לא נרחיב בסיפורים, אך נציין את אחד הבולטים והמוכרים - כמו הצדיק "באבא סאלי", אשר הקים נכים מכסא גלגלים והיה מוזג ערק מהבקבוק - מבלי שהבקבוק ייגמר, ופעל ישועות וניסים על טבעיים - לאין מספר.

  מתברר שגם בדורנו יש לצדיקים כוחות לשלוט על הבריאה ולשנות את החוקים.

   ונשאלת השאלה: מה כל כך מיוחד בעמלי התורה ומדקדקי המצוות, עד כדי כך שאלוקים מתנהג איתם בחיבה שכזו? כיצד יתכן שהם מגיעים לרמה כל כך גבוהה, עד כדי שידוד המערכות ושבירת החוקים והכללים?

   בפרשת השבוע שלנו, טמון הסוד והיסוד הגדול!

   כל פעולה קטנה שעושה האדם היהודי, עושה רושם בשמים וגורמת להורדת שפע בכל העולמות. כל פעולה קטנה!!! כעת התמונה מתבהרת. שהרי לומדי התורה עמלים בה מתוך צער, בחירוף וחירוק נפש, מתוך חיי דחק, והם עושים זאת כל הזמן. במילים אחרות, באופן תמידי הם עושים נחת רוח לה' - ומזרימים שפע בכל העולמות - ומרבים כבוד שמים, עד כדי כך שנאמר עליהם "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". זה פלא שהם בני בית אצל בורא עולם?

   מהיום, במקום להסתכל על עמלי התורה "כאומללים ופרזיטים", נתחיל להפנים ולהבין שכל העולם ניזון בזכותם, ואנו צריכים לומר להם "תודה" על השפע שהם מזרימים לנו! עד כאן המאמר המוסגר.

   מכל המאמר הזה, עלינו להפנים נקודה אחת. קטנטונת - אך מהותית.

   כל פעולה ומאמץ והשקעה של אדם בעבודת ה', כל התמודדות וניסיון שעוברים עליו, הם אינם לריק. ואם הוא מתאמץ "אפילו מעט", ונלחם ביצר הרע, המאמץ הזה יקר מאוד בשמים ומעורר שפע בכל העולמות, ומוריד ישועות לכלל ולפרט.

   אל תשכחו שהתמודדות של ילדה קטנה - ריפאה את חברתה מהמחלה הקשה. התמודדות של יהודי בשעת מריבה ובלימת הפה - רוממה אותו לדרגה של "צדיק גוזר וה' מקיים". ואפילו שהיה מדובר במאמץ "חד פעמי" שהם עשו.

   חלמתם פעם שזה עד כדי כך?