"וישמע יתרו כוהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים" (יח, א)

מה שמע יתרו? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. שמע, נטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות תחת כנפי השכינה, ועל זה נאמר: "האוזן שומעת דברי תורה וכל הגוף מקבל חיים שנאמר : "שמעו ותחי נפשכם", בשמיעת דברי תורה תחיה כל הנפש כולה" (שמות רבה, כז,ט).

"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (יט,ו).

אהרון הכוהן קיבל כהונת עולם. דוד המלך קיבל מלכות עולם. ואנחנו, עם ישראל, קיבלנו קדושת עולם.

קדושת עם ישראל היא נצחית. קדושת עם ישראל היא הדבקות שלנו בה'. זה העונג הכי גדול שיכול להיות ליהודי, העונג הרוחני של הנשמה הדבקה בבוראה. אנחנו מרבים לבקש מה' חיים טובים. מה זה חיים טובים? חיים של קדושה וטהרה.

מוכרחים להתקדש. אחרת נופלים לעגל ח"ו. כל אחד והעגל שלו. קשה לך? תתחיל! תרצה! תתפלל על זה בלי סוף! קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות, צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן / בת זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום. אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד, אבל גם אי אפשר לפטור את עצמנו. אדם אומר, הקב"ה יודע איזה תיקון קשה אני עובר בחיים, איזה מסלול קשה הוא נתן לי, אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. זה לא אמת. הקב"ה נטע בנו את הכוח להילחם ביצר הרע ולנצח אותו וכמו שאומר רבנו הקדוש (ליקו"ת ז) "כי באמת בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו".

קדושים תהיו כי קדוש אני . אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. הקב"ה לא מוותר לנו. הוא לא מתפשר. אתם השתלשתם ממני, אז אם אני קדוש, גם אתה צריכים להיות קדושים.

העולם הזה תופס את מבט העין שלנו ומפריע לנו להביט אל תכלית. מתעניינים בהבלי העולם הזה ושוכחים את העיקר, את מה באמת יכול לשמח אותנו ולמלא את נפשותינו. זה או חיים או מוות.

התורה הקדושה אומרת לנו בפרשת השבוע: "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (כ,יט). והרי כבר נאמר במתן תורה, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אז למה עוד פעם? כי הקב"ה יודע שלקחת  בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים. יש דבר כזה שנקרא לעשות כיף. מה זה לעשות כיף? זה אלוהי זהב ואלוהי כסף. זה כל מיני דברים נוספים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה' ומרחיקים אותנו מהאמת, מהחיים הטובים באמת.

לפעמים צריך להתאוור. אנחנו עוד לא מאלה שזכו להיות פרושים מהעולם. אבל שהכל יהיה בהתחברות, כל הזמן לחפש את החיבור, כל הזמן לדבר עם ה', כל הזמן להסתכל למעלה, אל ה'.

הקב"ה ברא יש מאין. לא היה כלום והוא ברא עולם. אנחנו צריכים לברוא אין מהיש, לזכור שאין כאן כלום, רק ה'.

אדם צריך להתפלל על כל דבר שבקדושה, על כל דבר שמרחיק אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים. כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. אי אפשר להרגיש את טעם הקדושה כשהעיניים משוטטות והמחשבה נטמאת. עצם פתיחת העינים גורמת לאדם להסיח דעתו מה'. לכן צריך ללכת עם מה שאמר דוד המלך ע"ה: "עיני תמיד אל ה' " . שהאדם יהיה תמיד בדבקות בה' ואז ממילא הוא ניצל מקנאה. מחמדה, משנאה, מתחרות, מלשון הרע ועוד ועוד. כי הוא לא רואה אף אחד. עיניו תמיד אל ה'. לכן צדיקים לא הרימו את עיניהם מארבע אמותיהם אפילו בחדר סגור. כי שמירת העיניים שלהם לא היתה רק בשביל לא לראות מראות אסורים, אלא בשביל לא להפסיק לרגע מהדבקות שלהם בה'. כי שפותחים את העיניים, אז רואים משהו, והמחשבה מתחילה להימשך אחר הסחות הדעת הרבות שיש סביב האדם, כי כל מה שהוא רואה, מיד מתחילה שרשרת של מחשבות ומי יודע לאן הוא יכול להגיע.

ובראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה'. התחליף לתענוגות השקריים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של קדושה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, אין לו חשק לתורה, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה. כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר. אין תענוג יותר גדול מאשר להתענג על השם. תענוג אחד יש בעולם – להתענג על השם. להתענג בלימוד, להתענג בתפילה, כל קירבת השם, כל דבקות בה', כל חבור עם השם, זה התענוג היחידי שיש בעולם, כל השאר זה דמיונות.

אדם, אפילו שהוא רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות והמדות הרעות שלו, כל דקה שהוא מואס בעולם הזה, זה הנצחון שלו, כל דקה שהוא בוכה לה': ה' תציל אותי מזה, זה השנוי. זה שלו לנצח. כל תנועה קטנה שלנו אל הקודש לא נאבדת לעולם. העיקר שלא מתייאשים. העיקר שמתעקשים. העיקר שמתחילים כל פעם מחדש.

כשאדם מתקדש, הוא פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעניינים הגשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בחלק הרוחני, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות.

קדושה זה רק עם שפלות וענווה, עם הכנעה והרכנת ראש. משה שקיבל את התורה מפי הגבורה, ויתרו שבא ממקום כל כך רחוק וטמא, נקראים איש ורעהו. "וישאלו איש לרעהו לשלום" (יח,ז). האיש זה משה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ורעהו זה יתרו, כאילו הם שווים. "כי כך דרכו של הצדיק הגבוה מאד שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת. הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאילו היה חברו ממש, כאילו הם איש ורעהו". (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ד,כב).

כל העבודה של האדם זה להיות אין. זה להיות בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו, יותר חכמים ממנו. זה כל הסיפור של האדם בעולם הזה. לגלות את הכבוד של השם. לא של עצמו. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם. זה בעצם הנסיון שלנו דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש מאיזה מילה טובה שאומרים לנו, לשמוח שמה שעשינו עלה יפה, ורגע אחרי כן להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבעצם הכבוד הוא של ה'. מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה, אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו. הנסיון הכי גדול של האדם זה לדעת שבלי הקב"ה הוא כלום.

כשאדם, כל החיות שלו היא רק מהדמיון והציפיה שהוא יהיה משהו, אז המציאות שוב ושוב טופחת לו על הפנים ומוכיחה לו שהוא כלום, והאדם לא מבין למה הכל מתהפך לו והוא ושוב נוחל אכזבה, וגם כשהוא מצליח, זה אף פעם לא כמו שהוא דמיין וכל שכן כשלא הולך לו בכלל, אז הוא לגמרי מדוכא. כל זה כי הוא מחפש חיו מהגאווה, מהדמיון שהוא משהו. אך מי שחי לכתחילה את המציאות שהוא אפס, ושאין עוד מלבדו יתברך, אז הוא תצמיד מלא חיות, ושמחה, כי הוא מחובר עם בורא עולם.

אדם שזוכר כל הזמן את החסרונות שלו, הוא לא מתגאה, כי הוא זוכר תמיד שהוא עלול לחטוא, החטא רובץ לפתחו מבוקר עד ערב, ואז הוא תמיד מדבר עם ה' וה' עוזר לו.

ענוותן, הוא לא מפסיק להודות לה'. מסופר על החפץ חיים שהיה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על כל הטובות שגמל איתו, וכך היה הולך ומונה את כל חסדי ה' שהיטיב עמו היום ובכל יום מימי חייו, שעזר לו ביתמותו לשאת את שהכול והיתמות, וסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, וכך שנתן לו חתנים טובים מופלגים בתורה ויראת שמים ועוד ועוד.

הענווה היא המקור והשורש של כך דבר שבקדושה, שורש כל המידות הטובות. ענוותן בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, ויותר קדושים ממנו, ויותר נבונים ממנו. כל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, כל יהודי הכי צדיק. אדם שחי בענווה ושפלות, אדם שלא מחזיק מעצמו יותר מדי, יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות.

כל גאווה מביאה לבסוף את ה "מגיע לי". אדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגי לו", אז הוא נפגע, אז הוא קצת ברוכז. מה זה שפלות? אדם לא חושב שמגיע לו משהו. לא חושב שמגיע לו כזה יחס, כזה כבוד, אדם צריך להגיד, כל הזמן – לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. הוא צריך לדבר לעצמו: מה אתה מחשיב את עצמך, מה אתה בכלל מתגאה על אחרים, מי יודע איזה מן קשיים יש להם שהם  מתגברים עליהם. אדם כל הזמן צריך לעצור ולהתבונן לזהות את המחשבות של הגדלות, להודות בהם, להלחם בהם. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מגאווה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" – נאמר על הגאווה. וכשאדם חי בענווה, כשהוא מרכין ראש בהכנעה, ה' אתו,

פרשת השבוע מפגישה אותנו שוב ושוב עם המדות היפות של ההכנעה, הענווה והביטול. יתרו נותן למשה עצה טובה, למנות אנשי חיל, אנשי אמת, שיעזרו לו לשפוט את העם. ומשה? עניו מכל אדם, מקבל את העצה בהכנעה. "וישמע משה לקול חותנו".

זה עם ישראל. עם ישראל, הצדיקים הכי גדולים שלו, הגדלות שלהם זה הביטול, הענווה וההכנעה.

הרבה פעמים צריך לשתוק. לא לענות. שתיקה שווה זהב. כל מילה מיותרת רק מקלקלת. רוב הצער שלנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו והצטערנו עליהם.

אדם מרגיש שהוא חייב, שש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, הוא יגיד לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו.

תוותר. תשתוק. תראה איך הכל בא על פתרונו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.

["כשמשה רבינו עלה למרום וראה מה שראה, שאל את הקב"ה מדוע לא תינתן תורה על ידי רבי עקיבא, שהוא ראוי יותר ממנו, מה ענה לו ה'? שתוק! כך עלה במחשבה לפני. כשביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא, אז ה' הראה לו איך סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. זו תורה וזה שכרה, שואל משה? שתוק, כך עלה במחשבה לפני. זו היתה התשובה. שתוק. זה נראה שבעצם אומרים לו אל תשאל שאלות, תשתוק. אבל לא ! השתוק הזה פרושו – פה זה שתיקה. פה זה לא דבור. שתיקה עליונה. שתיקה שהיא בעצם שתיקה מתוקה, נפלאה, אתה לא צריך לדבר, אתה כאילו מרגיש דברים. אתה מאמין" . (באור פני מלך)].

מגיע אדם מהנקודה הכי מרוחקת של העולם הרוחני,  כומר לכל סוג של עבודה זרה, ומתקבל בכזה כבוד, בכזו לבביות, ויש לו גם הצעות, והן מתקבלות תיכף ומיד, ואם זה לא מספיק, אז הפרשה כולה נקראת על שמו, ולא סתם פרשה, פרשה שנקבע בה מעמד הר סיני ומתן תורה, איך אפשר להבין את זה כל זה? הסוד הוא ההכנעה.

"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו". שמע, נטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. מה ששמע יתרו שמעו כולם כפי שמביא הזוהר הקדוש "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" אלא שכל העולם שמע ולא נכנע וזה שמע ונכנע. הם שמעו ונשארו ברשעותם ובטיפשותם, הוא שמע ובא.

כשאדם חי בענוה ובהכנעה יהיה לו זמן לאחרים. וצריך להתחיל בבית. להשקיע הרבה בבית. איש ואישה זה קשר שכל הזמן צריך לחבר אותו מחדש, לא כמו קשר בין אבא לבן ששם זה משהו טבעי. כל הזמן לתת, להשפיע, להאיר. בעל שזוכה ככה להאיר באשתו היא מקבלת הרבה כוחות להתמודד עם המשימות שלה בחיים. ובשביל זה צריך להתמלא בתורה וקדושה. כשהוא קדוש, הוא מאיר אשתו. יש לה חיות עצומה ממנו. רבי עקיבא לא היה בבית 24 שנים ואשתו כל הזמן קיבלה חיות ממנו.

עיקר המלחמה שלנו בחיים זה להקטין את היישות, זה לעשות עבודה של ביטול, ועוד ביטול, ועוד ביטול. כמו משה רבינו. שעיקר המעלה שלו היתה "והאיש משה ענו מכל אדם". זה הדבר הכי חשוב שהוא הנחיל לעם ישראל. זה הדבר הכי חשוב בחיים. כמו בסיפור הבא:

דקה לפני השקיעה

ד"ר סימון גבריאלי הוא מסוג הרופאים המהססים, החושבים, מאלה שלא ממהרים להחליט, כי הלוא כל החלטה או אבחנה פזיזה עלולה לעלות בחיי אדם, אם בחדר הניתוח, אם עקב מתן טיפול תרופתי לא מדוייק.

עוד בימי בחרותו לחש לו רבו המובהק: "ר' סימון, למדנו שצריך לרפא את החולה, וממילא נעלמת המחלה. אתה עוד תהיה דוקטור גדול, ואל תשכח שיש קודם כל בן אדם לפניך, שיש לו רגשות, ולב, ומשפחה, ואמונה, ויש קדוש ברוך הוא בשמים, שבוחן כל החלטה שלך אם יש לה בסיס יהודי, או חלילה נטיות להתנשאות , או טכנוקרטיה. אל תהיה רובוט סימון, אל תגרר לרובוטיקה של הרפואה, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך כאילו הם בניך, כאילו הם בשר מבשרך..."

30 שנה חלפו מאז היה ד"ר סימון גבריאלי סטודנט צעיר לרפואה בבוסטון, ואת עיצוב אישיותו ורוחניותו כיהודי וכרופא הוא מסר לידי רבו הישיש. לימים, כשנפטר הרב בשיבה טובה, עמד ד"ר סימון הצעיר על קברו, מייחל לעצמו לא לשכוח את הנחיותיו. "לרפא את החולה ואח"כ את המחלה, ואל תשכח, תהיה רגיש ואנושי ותאהב את החולים שלך כאילו הם בניך, הם בשר מבשרך". מעת לעת, כשהוא נוסע לכנסים רפואיים בארה"ב הוא פוקד את ציון רבו ומתרפק בזכרונות על ימים של לימוד תורה במחיצתו, בעיקר על הלכות מילה, הוא מתגעגע לעצותיו הנבונות, לליטוף על המצח ולחמימות הטבעית האוהבת שהעתיר עליו רבו.

ד"ר גבריאלי אינו יכול לשכוח את אותו לילה גשום בבית החולים בבוסטון. כשהגיע בדחיפות לחדר הניתוח יהודי כבן 60 עם חשש לגידול באחד מן האברים הפנימיים. הוא היה בתורנות והיה עליו להכריע כמה הכרעות גורליות. השעה היתה ארבע אחה"צ, עוד שעתיים שקיעה, הוא קרא בעיון את המסמכים בתיק החולה, ולדימיר בנימינוב זה שמו. תוך כדי בדיקה הוא הבחין שהאיש שנאנק בכאביו, איננו מהול, היה ברור לו שהוא עוד אחד מאותם יהודים מרוסיה, שנשאבו אל הריק הקומוניסטי ואל חוסר התודעה היהודית, בעל כורחו. ד"ר גבריאלי שלח אותו לצילומים והכריע כי יש לבצע הרדמה כללית, אם כי בדיקות המעבדה העכשוויות דווקא היו מעודדות, הסימנים נוטים לכך שהגידול שפיר.

חמש וחצי אחה"צ . ולדימיר בנימינוב נכנס לחדר הניתוח. ד"ר גבריאלי נשען על מרפקיו בהה בחלל. הסטז'ר האיץ בו להיכנס לחדר הניתוח, סימון לא השיב לו, הוא נעמד וצעד לעבר הטלפון. חייג, ואחרי שלושה צלצולים הוא שמע את קולו המוכר של רבו.  "זה בסדר ד"ר גבריאלי, אני שמח שהתקשרת למרות שאני שורק על תלמודי... "הרגיע אותו הרב. – "תשמע כבוד הרב, ממש בדקות האלה אני עומד לנתח יהודי בן 60 ושמו ולדימיר בנימינוב, יהודי מרוסיה, עם חשש לגידול פנימי. לצורך הניתוח, יש לבצע הרדמה כללית. האיש ערל... מה כבוד הרב אומר, אם כדאי לנצל את ההזמדנות ולמול אותו... או שמא יש בזה משום פגיעה בו. יש גם חשש שירצה לתבוע אותי, ואז אסתבך  בתביעה משפטית... אני מסתפק, אני די מבולבל... הרב פעם אמר לי להתייחס לחולים כאילו הם בנים שלי... היהודי הזה, יכול להיות אבא שלי, לאבא שלי לא הייתי נותן להישאר ערל, ועוד 25 דקות שקיעה.. לא מלים בלילה..."

השתיקה מן העבר השני של הקו היתה ארוכה למדי. "כן, אתה יכול למול

אותו... זו המצווה וזו הזדמנות שיש לנצל אותה. שלוחי מצווה אינם ניזוקים", פסק הרב. האמת היא שד"ר סימון גבריאלי היה די מופתע מן הפסק. הוא חשב שהרב לא יתן לו להסתכן יתר על המידה עם שלטונות החוק הרפואיים בארה"ב...

משמרת הערב היתה אמורה להסתיים ב 10:00 הלילה. בחצות הלילה, שעתיים אח"כ, אמור היה ד"ר גבריאלי לטוס לישראל לחופשה של שבועיים ימים בקרב בני משפחתו בירושלים, כך שעם התאוששותו של בנימינוב הוא כבר לא יהיה באזור. מה יהיה? יהיה מה שיהיה, הנוטל עצה מן הזקנים... אינו ניזוק. לפני הניתוח שארך שעתיים, בברית מילה זריזה עם ברכה ופריעה ובנוכחות אליהו הנביא, הוכנס במזל טוב ולימיר בנימינוב בבריתו של אברהם אבינו, רשמו לפניכם, ברית המילה בוצעה, דקה לפני השקיעה.

כמה שעות אח"כ במטוס הג'מבו ישב ד"ר סימון גבריאלי, מנומנם, אבל מבוהל למדי, הוא חשש מהטלפון שיקרא אותו לסדר... החופשה בת השבועיים בישראל חלפה בזריזות. הוא קיבל עדכון מהסטז'ר שלו שבנימינוב עדיין במחלקה הכירוגית בתהליך שיקום, וכדאי שיבוא לבצע בו בדיקה נוספת... ד"ר גבריאלי נכנס למחלקה הפנימית שהוא ממונה עליה, ובחצי עין הבחין במר ולדימיר בנימינוב ישוב על כורסא סמוך לחדר האוכל, כשהוא... מעוטר בטלית ותפילין ובידו סידור תפילה. סימון חשב שהוא בולע את לשונו מתדהמה. הוא ניגש בחיוך לבנימינוב ושאל לשלומו.

"הו, ברוך השם, מרגישים נפלא", ענה לו בנימינוב באנגלית עילגת, "אני כבר יהודי מושלם, אתה דאגת לי לברית מילה, והשכן שלי לחדר דאג לי לתפילין, ואפילו לימד אותי איך להתפלל"...

ד"ר גבריאלי ניגש לחולה בחדרו של בנימינוב ושמע ממנו את השתלשלות העניינים. – "אתה לא תאמין דוקטור, כשבנימינוב התאושש מהניתוח השכיבו אותו בחדר שלי. הוא פקח את עיניו וראה אותי מתפלל. כשכולו כואב ודואב, הוא ביקש שאניח לו תפילין, שאלמד אותו להגיד קריאת שמע... הוא ביקש ספר תהילים, חשבתי חדר הניתוח במחיצתך היה עבורו כמו סמינר 'ערכים'... הוא ביקש מאשתו ללכת לבית הכנסת ולתרום צדקה, ולגשת לרב המקומי ללמוד הלכות כשרות... לא יאומן".

ד"ר גבריאלי נכנס למשרדו וחייג בהתרגשות "כבוד הרב, אתה לא תאמין..." –"אני מאמין להכל... אל תשכח סימון,  את הפסוק הנפלא של דוד המלך 'סור מרע ועשה טוב'. ברגע שנכרתה ממנו הערלה, סר ממנו הרע, ומה נותר לו לעשות? רק טוב. אשריך בני, שזכית להכניס עוד יהודי תחת כנפי השכינה, אשריך שזכית להתייחס לכל חולה, כאילו הוא בן או אבא שלך...".

חלפו מהסיפור הזה למעלה מ -20 שנה. כל שנה ביום היארצייט של הרב נפגשים השניים, ד"ר גבריאלי והפציינט שלו אברהם (ולדימיר לשעבר) בנימינוב, וקוראים משניות לעילוי נשמת הצדיק.

"תראה דוקטור", אמר לו פעם בנימינוב, "אתה אמנם מלת אותי, אבל לא היית עושה את זה, בלי הפסק של הרב שלך... ואת היהדות שלי אני חייב בעיקר לו. אתה לא נעלב? - "נעלב? חלילה" ענה לו ד"ר גבריאלי,  "אני מאושר שזכיתי להסתופף בחצרו של גדול כזה, שאתה זכית והרווחת דרכו, את עולמך היהודי". ודקה אחר כך השמש שקעה. (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקוב (קובי) לוי.)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור שין אדם רע, יש אדם שרע לו. ולכן, גם אם מישהו פגע בי, צעק עלי, השפיל אותי ליד אחרים, אני חייב לזכור שהוא עשה הכל כי הוא רחוק ממך, שזה העונש הכי כבד שאפשר לקבל בחיים, כשמתרחקים ממך.

אז במקום להחזיר לו באותה מטבע, ולפגוע בו בחזרה, ולהוכיח לו שהוא טועה, שהוא רחוק מהאמת, במקום זה תעזור לי לקרב אותו, להתפעל מהצדדים היפים שלו, להסתכל עליו בעין טובה, ללמד כף זכות, להבין מאיפה זה יצא לו כל הרע הזה.

כי זה לא חוכמה גדולה להוריד את השני, חוכמה יותר גדולה זה להעלות אותו למעלה, לחזק אותו, להעצים אותו, לעזור לו לראות את נקודות החוזק וכך לעזור לו לחזור אליך אבא, אל האמת.

רבונו של עולם, תציל אותי ממידת הנצחנות, מהצורך הזה להראות לשני שאני הצודק, ואני היודע, ואני יש לי בעלות על האמת.

תעזור לי לראות את החלק שלי בכל מה שקרה פה, לראות איך אני הייתי יכול להתנהל אחרת ולמנוע את מה שבסופו של דבר קרה.

תעזור לי להיות חכם ולא צודק. תעזור לי להבין שאם אני מתחפר בעמדה שהצדק איתי, אז אני לעולם לא אוכל לעזור לשני, לקרב אותו אל האמת, לקרב אותו אליך אבא.

כי לקרב את השני אפשר רק ע"י שפלות וענווה, רק אם אני רואה גם את השגיאות שלי, את החסרונות שלי, ואני לא חושב שאני יותר ממנו.

רבונו של עולם, זה כל כך קשה להגיב ככה אחרי שפוגעים בנו, ורומסים אותנו, ומשפילים אותנו, צריך כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה הורדת ראש אבל אם זוכים, השכר הוא עצום, והשכר הוא להרגיש קרוב אליך, שאין שכר יותר גדול מזה בעולם. תזכה אותי אבא.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי