א.       סוגיית הגמרא

ב.       שיטת התוספות

ג.        שיטת הרמב"ם

ד.       סברות המצווה לפי תוספות

ה.      סברות המצווה לפי הרמב"ם לגירסת הגר"א

ו.         סברות המצווה לפי הרמב"ם לגירסתנו

ז.        הסברי הרדב"ז

ח.      היסודות האמוניים שבמצווה

סוגיית הגמרא

המשנה ביבמות (סא:) אומרת:

"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים. ב"ש אומרים: שני זכרים, וב"ה אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם".

בהמשך הגמרא מובאת עוד שיטות בעניין (2 זכרים ו2 נקבות, או זכר או נקבה), ולהלכה אנו פוסקים כב"ה במשנה שצריך זכר ונקבה.

כמו כן מבואר שם שאם היו לו בנים ומתו – לא קיים המצווה (כרבי יוחנן), אלא אם כן יש לו מהם נכדים, לפי ש"בני בנים הרי הם כבנים".

נחלקו שם בגמרא בגדר זה של בני בנים, וננסה לעמוד על יסוד המחלוקת בזה, לפי ההבנות השונות שאפשר לבאר בגדר המצווה.

"סבר אביי למימר: ברא לברא וברתא לברתא, וכ"ש ברא לברתא, אבל ברתא לברא לא; א"ל רבא: לשבת יצרה בעיא, והא איכא. דכולי עלמא מיהת - תרי מחד לא" (שם סב:)

נחלקו הראשונים בהבנת סוגייא זאת.

שיטת התוספות

תוס' כתבו בד"ה "וכ"ש ברא לברתא" "אע"ג דאמרינן לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת, הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת".

יוצא שלשיטת תוס' אביי סובר שבן לבן או בת לבת נחשבים לקיום המצווה, וכל שכן שבן לבת, אבל בת לבן לא יוצא. אפילו אם בסופו של דבר יש לו רק 2 נכדים – יצא.

ואילו רבא בא להוסיף ולומר שאפילו בת לבן יוצא ידי חובה, דהיינו שאפילו אם יש לו 2 נכדות יצא (וכידוע הלכה כרבא כשנחלק עם אביי, מלבד ביע"ל קג"ם).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (ובעקבותיו השו"ע) פסק "נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים? בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה" (הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ה').

יוצא לרמב"ם שאי אפשר לצאת ידי חובה ב-2 נכדות או 2 נכדות, אלא דווקא שיש בסופו של דבר בן ובת, וצריך להבין כיצד למד זאת מהגמ' (ולא כהסבר הפשוט, כפי שהבין תוס').

יש כמה הסברים בכך:

א.      הט"ז: הרמב"ם הבין את הגמרא כמו תוס' (הט"ז מבאר שגם תוס' למד את הגמ' כרמב"ם, וכל מה שדיבר הוא רק בהסבר סברת אביי) בדברי אביי, שלפי אביי אפשר לצאת ידי חובה דווקא בנכד שיהיה ממלא מקום הבן, היינו בן לבן ובת וכ"ש בן לבת, ונחלק עליו רבא בתרתי, מכח העקרון של "לשבת יצרה": א. אי אפשר לצאת ידי חובה בשני נכדים, אלא דווקא שיש בסופו של דבר בן ובת. ב. זה לא משנה ממי הגיעו הבן והבת, ואפילו בת לבן - יוצא ידי חובה.

ולפי דבריו יש לבאר דברי רבא "לשבת יצרה בעינן והאיכא" כנסובות על העניין של בת לבן שאפשר לצאת בו ידי חובה, ואף שלא הזכיר רבא מפורש שאי אפשר לצאת ידי חובה ב-2 זכרים או ב-2 נקבות, מ"מ זו מובן מכח אותה סברא, שאם העיקר הוא שיהיה "לשבת יצרה" – צריך גם בן ובת (שה"לשבת" צריך להיות באותו גוונא ד"פרו"ר"), ויבואר לקמן.

וקצ"ע, דא"כ חסר העיקר מהספר, שרבא רק דיבר על עניין שיוצאים ידי חובה בבת לבן, ומנא לן שסובר שצריך שיהיה השבת בגוונא דפרו ורבו, היינו שיהיה בסוף בן ובת? שמא רק נחלק על אביי בגדרי שבת, כהסבר התוס', ורק בא לומר שאפשר גם בבת לבן? ויותר היה מובן אם לא היה גורס "והאיכא" כביאור הגר"א, דאז לא משמע שרק בא להוסיף, אלא חולק מכל וכל, ואף לצמצם.

ב.      הגר"א (בהגהותיו לש"ס שם): הרמב"ם גרס בגמרא: "סבר אביי למימר: ברא לברא וברתא לברתא, אבל ברא לברתא וברתא לברא לא". כלומר: אביי סבר שכאשר יש לבן בן ובאותו זמן יש לבת בת, היינו שכל אחד ממשיך עם שכמותו – יצא ידי חובה. אבל אם התחלפו, היינו שלבן יש בת ולבת יש בן, אינם נחשבים במקומם ולא יצא ידי חובה. ועל זה חלק רבא ואמר שהעיקר שיש בן ובת, ולא משנה ממי הבן וממי הבת. אבל לכו"ע פשוט שצריך שיהיו בן ובת, ואי אפשר לצאת ידי חובה בשניים מאותו המין.

ניתן לסייע שהרמב"ם גרס כך בגמרא מדבריו בהלכה שם: "אע"פ שהזכר בן בתו". שהרי לפי הסבר התוס' (או הסבר הט"ז) – אם אפשר לצאת ידי חובה בנקבה לביתו כל שכן שיוצא בזכר מבתו, ועל זה לא פליג אף אחד. אבל לפי גירסת הגר"א, גם על זה נחלק אביי וסבר שבעינן דווקא כמותה, ולא יצא ידי חובה בבן מבתו, ועל זה בא הרמב"ם לאפוקי ולומר שגם בכה"ג יוצא ידי חובה, ושייך לשון "ואע"פ".

ג.       ביאור הגר"א (הסברו הראשון על השו"ע אבן העזר סי' א' ס"ק י"ד): הרמב"ם גרס בגמרא כלפנינו, רק השמיט מילת "והאיכא" בסוף דברי רבא. ולפי זה יוצא שאביי סבר כביאור תוס', ורבא נחלק ובא לצמצם שאי אפשר לצאת בב' זכרים או ב' נקבות, אלא רק שיש בן ובת, משום דבעינן "לשבת יצרה", וזה מתקיים רק בבן ובת, ולא בב' זכרים, וממילא יוצא גם שאפשר בבת לבן, כפי שביארנו בט"ז.

יש לעיין להבין את הסברות שבכל שיטה.

סברות המצווה לפי תוס'

על פניו דברי תוס' לא מובנים. מה הכוונה "שבאו מכח מי שפטרתו מפריה ורביה" – הרי מכיוון שמתו, יש לו חיוב חדש בפריה ורביה (עיין מנחת חינוך מצווה א' שהמצווה היא מצווה תמידית על האדם שיהיו לו תמיד בן ובת), ולא נפטר על ידם עכשיו כלל?

וכך לשון הרדב"ז שהקשה כן: "מה נפשך, אִם קִיֵים מִצְוות פְּרִיה ורביה למה אנו צריכים לבני בנים, הרי קִיֵים? ואם לא קִיֵים לְפִי שׁמתו בחייו, בני בנים עומדים במקום המתים, ואיך נוכל לומר יפה כח הבן מכח האב?"

נראה לבאר שלפי תוס' יש 2 חלקים במצווה. מצד מצוות פרו ורבו, העיקר הוא שיוליד ילדים, ודווקא בן ובת, והטעם כדברי הגמרא שם הוא "כברייתו של עולם". אפשר לומר, שגם אם מתו הילדים, מ"מ עיקר מצוות פרו ורבו לא ביטל, שהרי כבר פרה ורבה. אלא שיש גם את תכלית המצווה, שהוא "לשבת יצרה", היינו שמהפרו ורבו יצא ישוב למעשה של העולם. אם כן, אם מתו הילדים בלא זרע – הרי שנתברר למפרע שהעולם לא נתיישב על ידם. אמנם אם הותירו אחריהם בנים – הרי שנתיישב העולם על ידם. אמנם מצד "לשבת" אין חילוק בין בנים לבנות, אלא העיקר הוא שנתיישב העולם בזרע כלשהוא. וראייה לכך ניתן להביא מכך שהגמרא ביארה שהטעם של מ"ד בב"ה (אליבא דרבי נתן) שמספיק בן או בת הוא שסובר שהמצווה מוגדרת ע"פ לשבת, "והא עבד לה שבת" – בן אחד או בת אחת.

וזו כוונת התוס' שמסביר ש"הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת". שהרי מעיקר המצווה של פרו ורבו כבר נפטר, ואף שמתו. אלא שאת תכלית המצווה לא קיים, ולכן חייב שיהיה את תכלית המצווה על ידם, ולעניין זה לא צריך כלל כברייתו של עולם, ולכן יוצא ידי חובה בב' זכרים או ב' נקבות. אלא שאביי סבר שבת שנולדה לבן הוא מיעוט בישוב העולם שנוצר, ועל זה חלק רבא ואמר, שכיוון שהעיקר הוא ישוב העולם שנוצר, לעניין זה העיקר הוא שיש אדם כלשהוא שנוצר על ידו, ואין חילוק כלל בין זכרים ונקבות בזה (וכמו שמי שסובר שדי בבן או בת אומר, שהרי לשיטתו יוצא שגבר נפטר מפרו ורבו על ידי הולדת בת, משום ש"עבד לה שבת").

אמנם אם צד אחד הוליד בן ובת והצד השני לא הוליד, אף שבפשטות התקיים פה עניין "לשבת", עדיין לא יצא ידי חובה, שהרי סוף סוף ה"לשבת" צריך לבוא על ידי הפרו ורבו, דהיינו מבן ובת שהוליד, ואם לא הוליד הבן כלל או שלא הולידה הבת כלל הרי שלא נתקיים בהם תכלית מצוות שבת. ואף שעשה לעולם ישוב, הרי אין זה דרך הפרו ורבו (וכמו שאם בא על שפחה, אף שישב לעולם, מ"מ כיוון שאינן מיוחסים אחריו הרי לא קיים בזה את המצווה).

סברות המצווה לפי הרמב"ם לגירסת הגר"א

לשיטת הרמב"ם לגירסת הגר"א ניתן לבאר שסובר שפשוט שצריך שיהיו לאדם בן ובת, ואין צד לצאת ידי חובה בב' זכרים או ב' נקבות, שהרי עצם כך שצורת הציווי על המצווה היא להיות "כברייתו של עולם" = בן ובת, ואי אפשר לצאת ידי חובה אפילו בהרבה זכרים או הרבה נקבות בלבד, אף שבוודאי אי אפשר שלא יהא בסוף הדורות שיצא מהבנים הללו איזו בת, או שיצא מהבנות איזה בת, אבל התורה הקפידה שיהיה דווקא בבן ובת (עיין ערוך השולחן אבן העזר סימן א' ס"ק ט"ז).

לכן יש לבאר שתכלית המצווה "לשבת יצרה" – אינה נפרדת לשיטת הרמב"ם, אלא היא חלק מגדרי המצווה, ואם מת הבן או הבת חייב להעמיד במקומם ולא קיים כלל את המצווה. אלא שלמדנו ש"בני בנים הרי הם כבנים", ובזה נחלקו אביי ורבא, בהבנת כלל זה.

אביי סבר שהמשמעות של "בני בנים הרי הם כבנים" היינו שהם מחליפים אותם ועומדים במקומם, וא"כ לא שייך להגיד שהבת עומדת במקום הבן או שהבן עומד במקום הבת, שהרי סוף סוף הוא בן ואיך אפשר להחשיבו כבת? הרי המציאות היא שהוא בן! לכן רק בן יכול להחליף בן ובת יכולה להחליף בת, ולא להיפך.

ועל זה בא רבא לחלוק ואמר שכיוון שהעיקר הוא "לשבת יצרה", אין המהות ב"בני בנים הרי הם כבנים" שממש עומדים במקומן, אלא הכוונה היא שכיוון שהמצווה היא להוליד בן ובת שיהיה מהם המשך ישוב לעולם, "בני בנים הרי הם כבנים" לעניין זה של פרו ורבו אם יש מהם תולדות – קיים בהם את המצווה, שלא יגע לשווא. אבל לא שהם עומדים ממש במקומן, אלא שהם גורמים לכך שתכלית המצווה ("לשבת") נתקיימה, ולכן שייך לומר שבת עומדת במקום בן ובן עומד במקום בת.

אמנם מ"מ, מעצם ציווי התורה שיהיה "כברייתו של עולם" רואים שיש עקרון שיהיו לו בסופו של דבר בן ובת, וא"א לקיים אם אין בסוף בן ובת.

וברור גם שאם צד אחד הוליד בן ובת והשני לא שלא קיים כלל, מאותה סברא שהזכרנו קודם, שאם היה העיקר שיצא ממנו בן ובת, היתה התורה פוטרתו גם בהוליד בן אחד או בת אחת, דא"א שלא יצא מהם בסופו של דבר בן ובת. אלא מדחזינן שהקפידה התורה על בן ובת - הרי שצריך שהשבת יהיה דרך כל חלק מהמצווה.

סברות המצווה לפי הרמב"ם לגירסתנו

עד כה ביארנו ש"לשבת" בא להקל יותר מ"פרו ורבו", שבלשבת יש גדרים פחות מדוייקים (בין לשיטת תוס' שאפשר אפילו בב' נקבות, ובין לשיטת הרמב"ם שאפשר אפילו בהחלפת בן לבת ובת לבן). אבל לפי הסבר הט"ז ולפי גירסת הגר"א (שהגר"א פחות מעדיף, הסבר ג' אצלנו) המשמיטה את המילה "והאיכא", יוצא ש"לשבת" בא להחמיר ולצמצם לגדרים יותר מדוייקים מאשר פרו ורבו (לחייב דווקא בן ובת).

הט"ז מבאר שאביי סבר שבעינן רק "לשבת", דהיינו שיהיה זרע כלשהו שימשיך אותו, אבל מפרו ורבו נפטר כבר, כפי שביאר התוס', ונראה דסבר שהם 2 מצוות שונות לגמרי.

לעומת זאת רבא בא ואמר שבעינן "לשבת" דוגמא דפרו ורבו, ולכן גם בו צריך להיות זכר ונקבה. ונראה לבאר בו או שאף שהן 2 מצוות - אנו לומדים אחד מהשני, או כפי שביארנו לעיל, שלשבת הוא הגדרה של פרו ורבו ותכלית המצווה צריכה להעשות בה לפי כלליה.

ולא התבאר בבירור בדברי הט"ז מנא ליה שבבת הבן יוצא, ונראה כוונתו שכיוון שהעיקר הוא לשבת כדי להשלים את הפרו ורבו, הרי שלעניין זה אינו משנה מאיפה בא הבן או הבת. וקצת צריך עיון, שהרי לשיטתו גם אביי מודה שבעינן "לשבת", אלא שרבא סובר שה"לשבת" צריך להיות בגוונא דפרו ורבו. אם כן, מנא לן שבת לבן תועיל? אלא אם כן נאמר שנחלקו בביאור הלשון "בני בנים הרי הם כבנים", דאביי ס"ל דממש עומדים במקומן, וזה לא שייך בבת לבן, שסוף סוף היא בת, ואיך תחשב כבן, ורבא ס"ל שהכוונה רק שעומדים במקומן לעניין המצווה, לפי שעיקרה הוא בשביל לעשות ישוב לעולם, והרי יש ישוב, ומה לי בן ומה לי בת, אם לא שהתורה הגדירה שבסופו של דבר צריך בן ובת משום "כבריאתו של עולם".

אלא דצ"ע לפי ביאור זה, ד"בני בנים הרי הן כבנים" אינו כפשוטו שעומדים במקומן, אלא רק לעניין מצווה זו - היא מתקיימת בבני בנים כמו בנים, משום שסוף סוף התכלית מתקיימת. והנה בהמשך הגמרא הביאה שהמקור הוא מכך שיוחסו            למכיר בני בתו - "מיני מכיר ירדו מחוקקים", והרי אין לזה שום עניין למצווה?!

וכן בעוד הרבה מקומות מצינו שהחשיבו להרבה עניינים אחרים בני בנים כבנים.

ועוד דלפי פירוש זה, עיקר המחלוקת היא בפירוש הכלל "ב"ב ה"ה כבנים" ולא בגדרי "לשבת".

ביאורי הרדב"ז

הרדב"ז (בשו"ת) מביא סברא חדשה ב"לשבת". תורף דבריו הוא שאביי סבר שעניין "ב"ב ה"ה כבנים" הוא כביאורנו לעיל, שעומדים במקום הבנים, וכאילו לא מתו, ולכן צריך להיות כערכם.

ובא רבא ואמר שפשט מצוות "לשבת" הוא שעל ידי בניו יוכל העולם להתקיים, ומזה נובע הצורך בבן ובת, שיוכלו להוציא מביניהם זרע שישא הזכר את הנקבה (ואף שהתורה אסרה על אח לשאת אחותו, מ"מ זה אפשר להביא תולדות על ידי כן, ובוודאי לפני שאסרה תורה. ודמי לממזר שמקיים בו את המצווה, ועיין על כך במנחת חינוך מצווה א' שדן למה אין בזה בעייה של מצווה הבאה בעבירה, ואכמ"ל, ונראה זה ממש פשט "כבריאתו של עולם", שהרי באמת בתחילת הבריאה הותר לאח לשאת את אחותו, כמו שמצינו שקין והבל עשו כן, ועליהם הוא אומר "עולם חסד יבנה", ועיין סוגיא בזה בסנהדרין נח:).

לכן אמר רבא, שלא יתכן לקיים את המצווה בשני זכרים או שתי נקבות, לפי שלא התקיים כאן "לשבת", שאין קיום יוצא לעולם מביניהם.

אמנם עדיין צ"ע, מנלן שאפשר שיחלפו. וצריך לומר, שכיוון שהוא מצד "לשבת", אין פה עניין של חשיבות, אלא צריכים לשניהם באותו מידה, ואין זה משנה כלל אם הוא בן או בת. ועדיין צע"ק.

עוד הביא הרדב"ז שם אפשרות נוספת לביאור שיטת הרמב"ם, שלפיו כל הסוגייא שם אינה להלכה. שהרי סברת אביי שאפשר לצאת ידי חובה בב' זכרים, על כרחך אינה כהבנתנו בב"ה, שצריך דווקא זכר ונקבה, כברייתו של עולם, שהרי א"כ מה שייך לומר שיצא ידי חובה בב' זכרים? אלא ודאי סבר אביי שהעיקר הוא שיהיו לו 2 צאצאים, בין זכרים ובין נקבות, ויוצא אפילו לכתחילה בב' זכרים.

ואם מתו צריך שישאירו אחריהם זרע, שיהיה כמותם, כדי שיוכל להיות עניין "בני בנים הרי הן כבנים", דכיוון שבת אינה עומדת בחשיבות של בן, הרי אינה מתייחסת להיות במקומו כלל. ואף שאם היה מוליד מתחילה בת ובן היה יוצא ידי חובה, מ"מ אין זה מתייחס עכשיו אחריו כלל.

ועל זה בא רבא ואמר שלשיטתו, יצא אפילו בב' נקבות, דכיוון שכל העניין הוא לשבת, מה לי ב' זכרים ומה לי ב' נקבות, (ואפילו באחד יהיה שבת, כמו שביארה הגמ' אצלנו בב"ה אליבא דרבי נתן), ואפילו לכתחילה יצא בנקבה.

אמנם כל זה לשיטתו של אביי, אבל להלכה שאנו פוסקים דבעינן דווקא זכר ונקבה - ודאי שצריך שיהיו בסוף זכר ונקבה, מכח מהות המצווה של פרו ורבו, שהוא כברייתו של עולם, ולא הוצרכה הגמ' לפרש בזה כלל.

כסברא זאת מצינו בירושלמי [יבמות פ"ו ה"ו] וז"ל: "אמר רבי בון: לכן צריכה אפילו זכר ונקבה, דלכן [כמו: "דאי לא כן", כביטוי בבבלי "דאי לאו הכי"] היא מתניתא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל" - כלומר: דברי ב"ה לא באו אלא להגיד שאפילו זכר ונקבה, וכ"ש ב' זכרים, דאם לא כן, אלא לב"ה דווקא זכר ונקבה, יצא שב"ה מחמירים יותר מב"ש, שב"ש פוטרים בב' זכרים וב"ה לא, ולמה לא נמנתה מחלוקת זו בעדיות בתוך חומרי ב"ה וקולי ב"ש. (עיי"ש בפני משה שתירץ סברת הבבלי בשם הרשב"א, שלא נחשב חומרי ב"ה, כיוון שמאותה מחלוקת נובע גם קולא לב"ה וחומרא לב"ש - היינו שאם הוליד בן ובת - לב"ה יצא ולב"ש לא יצא. אמנם הביא שהרשב"א גרס ברש"י אצלנו שלב"ש אפילו שני זכרים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא [אמנם ברש"י לפנינו כתוב ההיפך, שכתב "ב"ש אומרים שני זכרים - אבל לא זכר ונקבה"]. ובשיירי המנחה תירץ שעדיין יש קולא לב"ה, שלשיטתם מוכרים ספר תורה כדי לישא אשה למי שהוליד ב' זכרים, ולב"ש אסור למכור ס"ת בכה"ג, שכבר קיים המצווה. אמנם עיין בשו"ע אבן העזר שמביא י"א [והוא הרא"ש] שגם מי שכבר קיים פרו ורבו חייב למכור ס"ת כדי לישא אשה בת בנים, משום "לערב אל תנח ידך", ולשיטתו יש לומר שב"ש דווקא ב' זכרים בעינן).

ומעניין שאכן מיד ממשיך הירושלמי ואומר: "בני בנים כבנים, בני בנות אינן כבנים: בן בן ובת בת עולין, בת בן ובן בת אינן עולין", שהוא לכאורה כסברת אביי. אמנם יש לדון שם, שהפשט הוא שאפילו בן הבת אינו עולה, ואצלנו סבר אביי דכ"ש שבן הבת עולה לו. ואפשר לדחוק ולבאר שהכוונה שכאשר יש בן לבן ובאותו זמן בת לבת - יצא, וכ"ש אם יש בן לבת. אך כאשר יש בת לבן ובאותו זמן בן לבת - לא יצא, לפי שהבת אינה נחשבת במקום הבן, אף שהבן נחשב במקום הבת, אבל דחוק, שהרי כלל ואמר ש"בני בנות אינן כבנים" ולא ש"בנות בנים אינם כבנים", ועיין בפני משה שם.

היסודות האמוניים שבמצווה

לסיום אכתוב מה שהאיר ה' לי במהלך העיסוק בלימוד גדרי מצווה זו, בעניין טעמיה של מצוות פרו ורבו, ולפיהן ניתן להאיר את חשיבות מצווה זו, שעליה נאמר שהיא "מצווה רבה" (תוס' פסחים פח: ד"ה כופין את רבו וכן בגיטין מא: ד"ה לא תהו בראה) והיא המצווה הראשונה שבתורה, והיחידה שנצטווינו עוד מגן עדן (אמנם יש אומרים שהחיוב חל רק מכח הציווי "פרו ורבו" שנאמר לנח, ולא מכח "פרו ורבו" שנאמר לאדם הראשון, שהוא ברכה ולא ציווי).

א. "כבריאתו של עולם" - מכאן ניתן לראות שיש במצווה זאת מעין התדמות האדם לקונו. כמו שהקב"ה יצר בבריאת העולם זכר ונקבה, כך בדומה לזה האדם "בורא" ויוצר זכר ונקבה. וכמו שאחז"ל: "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל" (נידה לא.).

ב. "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" - ישוב העולם בבריות שיעבדו את ה' הוא מצווה גדולה, וצריך להתעסק שעולמו של הקב"ה יהיה מיושב. שהרי ללא עולם - אין שום משמעות לתורה ולציוויו של הקב"ה, שהרי אין מי שיקיימם, ואם כן מצווה זאת היא היוצרת את האפשרות לכל שאר המצוות, שהרי "אין מלך ללא עם". לכן מצווה זאת בהכרח היא המצווה הראשונה בתורה.