"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד,סג-סה). מה זה לשוח? רש"י מסביר: '"לשוח" - (ב"ר) לשון תפלה. כמו (תהלים קב) "ישפוך שיחו"'. וכן מובא במדרש: '"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א): "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יח): "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה" וגו'.' (ב"ר ס,יד). וכן: 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קמב, ג): "אשפך לפניו שיחי"' (שם סח,ט). וכן מובא בגמ': 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו"' (ברכות כו,ב). אלא לכאורה לא מובן למה התורה השתמשה כאן במילה "לשוח", ולא במילה תפילה או כשאר הלשונות של תפילה של האבות ("עמד” ו"ויפגע")? אלא ודאי שבאו לרמז כאן על עוד עניין, והוא ע"פ הפשט של הפס': 'לשוח-ללכת בין השיחים' (אבן עזרא כד,סג). 'ויצא יצחק לשוח בשדה - כדכתיב: "וכל שיח השדה", כלומר: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו. ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים, והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד' (רשב”ם כד,סג). ממילא לכן הפס' הביא "לשוח" מלשון שיחים. שאותו זמן קיים יצחק מצוות ישוב א”י (ראה ב'לזמן הזה' שבט 'הוו זהירין בנטיעות' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). לכן מובן שפס' קודם נאמר: “ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב", להדגיש שהוא בא"י, ולכן יש מצוה לטעת עצים. לכן גם מובן שלמדו חז"ל שהתפלל תפילת מנחה כיון שהיה "לפנות ערב", אולם מניין שזה לא רק בסמיכות לשקיעה, שאז אפשר גם להתפלל ערבית? אלא שמודגש שיצא יצחק לטעת עצים, ממילא היה בעבודה בשדה, וזה עושים במשך היום, ממילא בזמן היום לקראת ערב, שזהו זמן המנחה, שהוא בזמן היום שמתחילים קרני השמש לנטות, כמו לקראת הערב, שזהו הזמן של מנחה. גם מובן שזמן התפילה והנטיעה שלו קשורים, כיון שזהו מעלת א"י שהיא גורמת לאדם ליתפלל שירדו גשמים, כיון שהארץ צריכה לגשם, לכן נאמר שיצחק היה בנגב שהוא מקום שצריך במיוחד מים (שהוא מדברי). גם מובא שהוא בא: "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי" הרי שמדובר על מקום הבאר (ראה רש”י), לרמז על חשיבות המים, שלכן יצחק היה צריך להתפלל שירדו גשמים כדי שיהיה מים (אולי אפילו שאב משם מים כדי להשקות את השיחים). אולי גם נטיעת עצים שהיא דבקות בה' מזכירה ק"ש, כמו שהיה אצל הרב קוק כשהיה בנטיעות (ראה ב'לזמן זה' שם), לכן הבינו שקשור לתפילה. גם מזה שמודגש "שדה" משמע שקשור לנטיעה שם. זה גם מתאים למעלתו של יצחק שלא יצא מא"י, כיון שקשור לא"י, אז בו מתגלה קשר הקודש של התפילה (שבה מתקשרים לה') עם א"י. נראה שאף בפס' בתהלים מרומז זאת: “תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמו קד נחרו. הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי" (תהלים קב,א-ה). שמרומז על תפילה, שבה מבקש מה' שיענהו כי כעין עצמותיו יבשו ("נחרו" - ענין יובש כמו נחר מפוח' [מצודות]) וכעין הוכה העשב מהשמש והתיבש ("הוכה כעשב ויבש"). שגם בזה מרומז עניין התפילה והקשר ליובש וצמחים, כעין מה שהיה אצל יצחק, שילוב של נטיעה ותפילה. גם הפס' שמובא במדרש "אשפך לפניו שיחי" (תהלים קמב,ג) מרמז על קשר למים, כיון שדוד מזכיר את צרותיו, ובהתחלה נאמר "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה" (שם א), שדוד התפלל זאת '"במערה" - שכרת בה כנף המעיל אשר לשאול' (רש"י). וזה היה ב"מדבר עין גדי" (ש"א,כד,א), שנקרא "עין" ע"ש מעין. כך שגם בו יש קצת רמז למים. וזה היה "כאשר שב שאול מאחרי פלשתים" (שם), שיש בזה רמז לישוב א"י. גם תפילת מנחה היא בזמן מנחה שהוא זמן דין, ולכן מזכיר: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) שמוזכרת א"י בקשר לדין, וגם שם נאמר קודם על קשר למים וגידולים בא”י: “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים" (שם, י-יא).