שיר השירים - שיר האהבה של כל הזמנים (1 תגובות לחידוש זה)
בערב ליל הסדר, וכן בשבת הקרובה, שבת חול במועד, נוהגות עדות רבות בישראל לקרוא את ספר שיר השירים ולהתחזק מהמתואר בו באמונה ובאהבה לקב"ה.
מה סוד קסמו של ספר מיוחד זה על שזכה מרבי עקיבא לתיאור: "כל הכתבים קודש הם ושיר השירים קודש קודשים"?
על התהליך ההיסטורי שעבר, עובד ויעבור עם ישראל, על אמונה וביטחון ועל זריזות וניצול הזדמנויות.
בערב ליל הסדר וכן בשבת הקרובה, שבת חול במועד, נוהגות עדות רבות בישראל לקרוא את ספר שיר השירים ולהתחזק מהמתואר בו באמונה ובאהבה לקב"ה. אין זמן טוב יותר מפסח, בו נעשו לאבותינו ניסי ניסים ולראשונה התגבשנו מחבורה של עבדים נרצעים לעם של בני חורין ובני מלכים, כדי לשוב ולקרוא בשיר האהבה האולטימטיבי של כל הזמנים.
שיר השירים, אשר כתב שלמה המלך, הוא ספר קצר ויוצא דופן על רקע יתר ספרי התנ"ך. במבט גס וגשמי מילותיו עלולות להיתפס כסיפור אהבה רומנטי (ולעיתים אף ארוטי) בין בחור ובחורה צעירים החיים בירושלים. סיפור אהבתם כולל, כמו בכל טלנובלה משובחת, רומן סוער, פרידה כואבת, כיסופים הדדיים ושיבה מרגשת. רבים לאורך הדורות תהו כיצד נכנס טקסט זה אל תוך ספר הספרים עד שרבי עקיבא, התנא האלוקי שהכיר את כל רזי התורה לפני ולפנים, אמר "כל הכתבים קודש ושיר השירים קודש קודשים", ובדבריו הוא רמז שבסיפור המתואר בספר זה מסתתר משל עמוק וחשוב שעל כולנו להכיר. בפועל, שיר השירים הוא משל לקשר המיוחד שבין הקב"ה וכנסת ישראל (עם ישראל) ושיר של געגועים וכיסופים. עם ישראל נמשל לנקבה והקב"ה נמשל לזכר וכל הספר מתאר את ההשתוקקות האדירה האחד אל השני. לקב"ה אין דמות ואין לו דמות גוף, ובכל זאת הוא נמשל כאן לזכר, וזאת כדי להבליט את תכונתו כמשפיע וכנותן לעם ישראל, המומשל לנקבה.
הנערה/רעייה (עם ישראל) המדברת בגלוי על רגשותיה, על תשוקותיה ועל געגועיה, וכמוה גם הדוד (הקב"ה), אינם נרתעים מתיאורים מפורטים זה של זה. תיאורים אלה מעידים על הכרות אינטימית, על הערצה ועל השתוקקות מתמדת להתבונן ולגעת זה בזה. אהבה זו גוברת על מכשולים "כי עזה כמוות אהבה" עד שמגיעה לכדי קירבה ומימוש.
במאמר היום ננסה לגעת במספר נקודות מתוך שלל פרשנויות ואוצרות גנוזים שניתן למצוא בספר מיוחד זה.
סיפורו של עם ישראל: מיציאת מצרים ומתן תורה דרך גלות נוראה ועד לגאולה
שלמה המלך, שכונה "החכם מכל אדם", ראה ברוח קודשו את כל התהליך ההיסטורי שעבר ושעתיד לעבור עם ישראל לאורך הדורות ושתל את סיפור זה ברמזים בספר שיר השירים. הסיפור המופלא של עמינו החל כמובן עם הבחירה בנו מכל האומות, ה"חופה" שנערכה בנינו לבין הקב"ה במעמד מתן תורה בהר סיני, חטאינו הרבים שהביאו לגלות נוראה בת אלפיים שנה ולבסוף לגאולה הנכספת וה"חתונה" המחודשת, כפי שאנו מאמינים שהתחילה עם שיבת העם לארצו והקמת המדינה. כעת כולנו מחכים לסופה השלם והמושלם של הגאולה שיהיה בע"ה עם בואו של המשיח.
בספר עצמו מתואר כיצד בתחילה מלך ירושלים חיפש בין בנות ירושלים את הראויה ביותר להיות רעייתו המלכה. לבסוף הוא בחר את הנערה שהתבלטה יותר מכולן במידותיה האצילות, ביופייה ועדינותה. הוא נקשר עימה באהבה וכרת עימה ברית לפיה היא מתחייבת שתהיה נאמנה לו ותחדל להתרועע עם חברותיה הפשוטות ברחובות (=העמים האחרים בעלי התרבות הזרה) והוא מצידו יפרוס עליה את חסותו, יביאה לחדרי ארמונו ויעתיר עליה תכשיטים ובגדי מלכות כראוי למלכה מכובדת שכמותה.
"אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ, עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים"
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קורוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים".
לאחר שנחגגה חופתם ברוב פאר והדר, אותה נערה לא עמדה בהבטחתה, ועל אף אהבתה למלך וקשריה המיוחדים עימו, החלה להתרועע עם זרים ועם חברותיה לשעבר, להתנהג כפשוטת עם ולזלזל במלך ובמעמדה הרם (=עזיבת דרך התורה, זילות המצוות ובעיקר שנאת החינם בתוך העם). המלך המאוכזב שלח אליה שליחים להזהירה כי אם היא תמשיך להפר את הברית עימו אף הוא יהיה משוחרר מהתחייבויותיו כלפיה. הוא קרא לה ללכת מדרכה הרעה ולשוב אליו.
"עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. כִּי-הִנֵּה הַסְּתָיו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ"
לאחר שגם ההזהרות לא הועילו, המלך נאלץ לגרש את רעייתו מהארמון והיא שבה לרחובות להיות גלמודה ונרדפת.
"מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי".
מתוך המצוקה והמשבר החלה הרעיה להתגעגע לזמני תפארתה, עת אספה המלך מן הרחובות, הביאה לארמונו ונשקה מנשיקות פיהו. וכך בהתרגשות ובגעגועי אהבה, החלה לשיר מעומק ליבה בפני חברותיה העוינות (=אומות העולם) שירי ערגה וגעגוע. בדבריה היא הביעה חרטה והשתוקקות שישיבה אליו.
"עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו".
המלך, בשומעו ממרומי הארמון את דברי רעייתו הסובלת, נזכר בחסדי נעוריה ומעשיה הטובים וליבו התמלא חמלה וסליחה. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ".
לבסוף המלך הודיע לרעיה כי גירושה מהארמון (=מארץ ישראל/מבית המקדש) הינו זמני והפיך וכי הוא עתיד להשיבה אליו. כמו כן הוא לימדה את אשר עליה לתקן כדי שתשוב לתפארת מלכותה ולאהבתם המשותפת.
"הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים".
הסתר פנים ואמונה
"דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּונוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".
באחד המשפטים היותר יפים (לעניות דעתי) בשיר השירים הקב"ה מתואר כעומד ומציץ מבעד לחרכים (חורים בגדר/בדלת) על רעייתו. אותה הרעייה אינה שמה לב לנוכחותו, אולם העובדה שהוא נמצא שם מאפשרת לו לוודא שלא יעונה לה כל רע. האמונה שישנו כוח בעולם שמשגיח עלינו ושדואג לביטחוננו ושלומנו, גם אם אנחנו לא רואים אותו בחושינו הרגילים, נותנת שמחה אדירה ותחושת ביטחון ושלווה. אין אדם שאינו נתקל בקשיים כאלה ואחרים במהלך חייו והידיעה שאנחנו לא לבד ושיש "מבוגר אחראי" בסביבה מנחמת ומחזקת.
הקב"ה תמיד נוכח וכמו אבא טוב, שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן היה תמיד רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הילד אולי ייפול בהתחלה, אבל לבסוף יפתח עצמאות חשובה.
הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול, להתמודד וללכת בכוחות עצמינו.
ביטוי נוסף לקשר המיוחד בין עם ישראל והבורא מובא במשל הבא: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". חז"ל הסבירו שהכוונה היא לעם ישראל, שרק זה עתה יצאו ממצרים. במקרה זה עם ישראל הומשל ליונה שרואה עוף טרף גדול ומאיים בשמיים ועל כן בחרה להתחבא בתוך נקיקי הסלע, אבל שם להפתעתה מחכה לה נחש ארסי. במשל היונה התחילה מנהמת בקולה והרעישה בכנפיה עד ששמעה הבעלים שלה, ניגש אליה וחילצה ממצוקתה. כך גם עם ישראל מיד לאחר היציאה החפוזה ממצרים - מצד אחד חיכה להם הים ומצד השני הצבא המצרי שרדף אחריהם אחוז טרוף ורצון בנקמה. מתוך חוסר האונים והפחד הגדול הם התחילו לזעוק אל הקב"ה שיושיעם ולבסוף אכן הוא התערב, קרע את הים לשניים, אפשר לבני ישראל לחצות אותו בבטחה ולבסוף סגר אותו על המצרים והטביעם. הלקח הגדול הוא כי בזמן מצוקה עלינו לפנות אל הקב"ה ולזכור תמיד שבכוחו להושיע אותנו. מי שברא את העולם והראה פעם אחר פעם שבכוחו לשנות את סדרי הטבע ודאי יכול לסדר לזקוקים לכך זיווג הגון, צאצאים בריאים, פרנסה מכובדת, חברה נכונה, בריאות ואת כל שאר מהווי ליבינו. כל שעלינו לעשות הוא "לנפנף בכנפיים" ולפנות אליו בלב תמים ומאמין.
לא לפספס הזדמנויות
"פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"
פסקה נפלאה זו מספרת על הדוד (הקב"ה) שבא לבקר את רעייתו (עם ישראל), אבל הרעייה מתעצלת לקום ממיטתה ולפתוח לו את הדלת. על מנת להצדיק את התנהגותה היא משתמשת בתירוצים המגוחכים שהיא כבר פשטה את כותנתה ואינה רוצה ללבושה שוב ורחצה את רגליה ואינה מעוניינת ללכלכם בשנית. הדוד, בשומעו את תשובתה עוזב את המקום ולאחר שהיא מתעשת ומבינה את טעותה הוא כבר נעלם והיא נשארת לבדה בעיצבונה.
המשל רלוונטי לחיים הלאומיים שלנו כעם, עת קיבלנו הזדמנות מופלאה להיות לעם סגולה ואור לגויים, ואנחנו בחטאינו הרבים "בועטים בדלי" ובשם תירוצים קלושים מפספסים שוב ושוב את האפשרות לממש את תפקידינו האמיתי בעולם.
כמו כן, המשל רלוונטי לחיים הפרטים של כל אחד ואחד. לכמעט כולנו נפתחה הדלת לשינוי אמיתי בחיים ולאפשרות להתקרב אל הקדושה ואל עצמינו ואנחנו התעלמנו מהסימנים ובחרנו בדרך הקלה של השגרה, ההרגלים ואזור הנוחות המרדים. הרמח"ל בסיפרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. הקב"ה שולח לנו אינסוף מצבים והתמודדויות בהן ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.
המשך חג שמח המלא בשירה ואהבה לעולם ולחיים,
ניר אביעד j
בערב ליל הסדר וכן בשבת הקרובה, שבת חול במועד, נוהגות עדות רבות בישראל לקרוא את ספר שיר השירים ולהתחזק מהמתואר בו באמונה ובאהבה לקב"ה. אין זמן טוב יותר מפסח, בו נעשו לאבותינו ניסי ניסים ולראשונה התגבשנו מחבורה של עבדים נרצעים לעם של בני חורין ובני מלכים, כדי לשוב ולקרוא בשיר האהבה האולטימטיבי של כל הזמנים.
שיר השירים, אשר כתב שלמה המלך, הוא ספר קצר ויוצא דופן על רקע יתר ספרי התנ"ך. במבט גס וגשמי מילותיו עלולות להיתפס כסיפור אהבה רומנטי (ולעיתים אף ארוטי) בין בחור ובחורה צעירים החיים בירושלים. סיפור אהבתם כולל, כמו בכל טלנובלה משובחת, רומן סוער, פרידה כואבת, כיסופים הדדיים ושיבה מרגשת. רבים לאורך הדורות תהו כיצד נכנס טקסט זה אל תוך ספר הספרים עד שרבי עקיבא, התנא האלוקי שהכיר את כל רזי התורה לפני ולפנים, אמר "כל הכתבים קודש ושיר השירים קודש קודשים", ובדבריו הוא רמז שבסיפור המתואר בספר זה מסתתר משל עמוק וחשוב שעל כולנו להכיר. בפועל, שיר השירים הוא משל לקשר המיוחד שבין הקב"ה וכנסת ישראל (עם ישראל) ושיר של געגועים וכיסופים. עם ישראל נמשל לנקבה והקב"ה נמשל לזכר וכל הספר מתאר את ההשתוקקות האדירה האחד אל השני. לקב"ה אין דמות ואין לו דמות גוף, ובכל זאת הוא נמשל כאן לזכר, וזאת כדי להבליט את תכונתו כמשפיע וכנותן לעם ישראל, המומשל לנקבה.
הנערה/רעייה (עם ישראל) המדברת בגלוי על רגשותיה, על תשוקותיה ועל געגועיה, וכמוה גם הדוד (הקב"ה), אינם נרתעים מתיאורים מפורטים זה של זה. תיאורים אלה מעידים על הכרות אינטימית, על הערצה ועל השתוקקות מתמדת להתבונן ולגעת זה בזה. אהבה זו גוברת על מכשולים "כי עזה כמוות אהבה" עד שמגיעה לכדי קירבה ומימוש.
במאמר היום ננסה לגעת במספר נקודות מתוך שלל פרשנויות ואוצרות גנוזים שניתן למצוא בספר מיוחד זה.
סיפורו של עם ישראל: מיציאת מצרים ומתן תורה דרך גלות נוראה ועד לגאולה
שלמה המלך, שכונה "החכם מכל אדם", ראה ברוח קודשו את כל התהליך ההיסטורי שעבר ושעתיד לעבור עם ישראל לאורך הדורות ושתל את סיפור זה ברמזים בספר שיר השירים. הסיפור המופלא של עמינו החל כמובן עם הבחירה בנו מכל האומות, ה"חופה" שנערכה בנינו לבין הקב"ה במעמד מתן תורה בהר סיני, חטאינו הרבים שהביאו לגלות נוראה בת אלפיים שנה ולבסוף לגאולה הנכספת וה"חתונה" המחודשת, כפי שאנו מאמינים שהתחילה עם שיבת העם לארצו והקמת המדינה. כעת כולנו מחכים לסופה השלם והמושלם של הגאולה שיהיה בע"ה עם בואו של המשיח.
בספר עצמו מתואר כיצד בתחילה מלך ירושלים חיפש בין בנות ירושלים את הראויה ביותר להיות רעייתו המלכה. לבסוף הוא בחר את הנערה שהתבלטה יותר מכולן במידותיה האצילות, ביופייה ועדינותה. הוא נקשר עימה באהבה וכרת עימה ברית לפיה היא מתחייבת שתהיה נאמנה לו ותחדל להתרועע עם חברותיה הפשוטות ברחובות (=העמים האחרים בעלי התרבות הזרה) והוא מצידו יפרוס עליה את חסותו, יביאה לחדרי ארמונו ויעתיר עליה תכשיטים ובגדי מלכות כראוי למלכה מכובדת שכמותה.
"אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ, עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים"
"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קורוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים".
לאחר שנחגגה חופתם ברוב פאר והדר, אותה נערה לא עמדה בהבטחתה, ועל אף אהבתה למלך וקשריה המיוחדים עימו, החלה להתרועע עם זרים ועם חברותיה לשעבר, להתנהג כפשוטת עם ולזלזל במלך ובמעמדה הרם (=עזיבת דרך התורה, זילות המצוות ובעיקר שנאת החינם בתוך העם). המלך המאוכזב שלח אליה שליחים להזהירה כי אם היא תמשיך להפר את הברית עימו אף הוא יהיה משוחרר מהתחייבויותיו כלפיה. הוא קרא לה ללכת מדרכה הרעה ולשוב אליו.
"עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. כִּי-הִנֵּה הַסְּתָיו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ"
לאחר שגם ההזהרות לא הועילו, המלך נאלץ לגרש את רעייתו מהארמון והיא שבה לרחובות להיות גלמודה ונרדפת.
"מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי".
מתוך המצוקה והמשבר החלה הרעיה להתגעגע לזמני תפארתה, עת אספה המלך מן הרחובות, הביאה לארמונו ונשקה מנשיקות פיהו. וכך בהתרגשות ובגעגועי אהבה, החלה לשיר מעומק ליבה בפני חברותיה העוינות (=אומות העולם) שירי ערגה וגעגוע. בדבריה היא הביעה חרטה והשתוקקות שישיבה אליו.
"עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו".
המלך, בשומעו ממרומי הארמון את דברי רעייתו הסובלת, נזכר בחסדי נעוריה ומעשיה הטובים וליבו התמלא חמלה וסליחה. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ".
לבסוף המלך הודיע לרעיה כי גירושה מהארמון (=מארץ ישראל/מבית המקדש) הינו זמני והפיך וכי הוא עתיד להשיבה אליו. כמו כן הוא לימדה את אשר עליה לתקן כדי שתשוב לתפארת מלכותה ולאהבתם המשותפת.
"הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים".
הסתר פנים ואמונה
"דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּונוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים".
באחד המשפטים היותר יפים (לעניות דעתי) בשיר השירים הקב"ה מתואר כעומד ומציץ מבעד לחרכים (חורים בגדר/בדלת) על רעייתו. אותה הרעייה אינה שמה לב לנוכחותו, אולם העובדה שהוא נמצא שם מאפשרת לו לוודא שלא יעונה לה כל רע. האמונה שישנו כוח בעולם שמשגיח עלינו ושדואג לביטחוננו ושלומנו, גם אם אנחנו לא רואים אותו בחושינו הרגילים, נותנת שמחה אדירה ותחושת ביטחון ושלווה. אין אדם שאינו נתקל בקשיים כאלה ואחרים במהלך חייו והידיעה שאנחנו לא לבד ושיש "מבוגר אחראי" בסביבה מנחמת ומחזקת.
הקב"ה תמיד נוכח וכמו אבא טוב, שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן היה תמיד רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הילד אולי ייפול בהתחלה, אבל לבסוף יפתח עצמאות חשובה.
הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול, להתמודד וללכת בכוחות עצמינו.
ביטוי נוסף לקשר המיוחד בין עם ישראל והבורא מובא במשל הבא: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". חז"ל הסבירו שהכוונה היא לעם ישראל, שרק זה עתה יצאו ממצרים. במקרה זה עם ישראל הומשל ליונה שרואה עוף טרף גדול ומאיים בשמיים ועל כן בחרה להתחבא בתוך נק
לא לפספס הזדמנויות
"פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"
פסקה נפלאה זו מספרת על הדוד (הקב"ה) שבא לבקר את רעייתו (עם ישראל), אבל הרעייה מתעצלת לקום ממיטתה ולפתוח לו את הדלת. על מנת להצדיק את התנהגותה היא משתמשת בתירוצים המגוחכים שהיא כבר פשטה את כותנתה ואינה רוצה ללבושה שוב ורחצה את רגליה ואינה מעוניינת ללכלכם בשנית. הדוד, בשומעו את תשובתה עוזב את המקום ולאחר שהיא מתעשת ומבינה את טעותה הוא כבר נעלם והיא נשארת לבדה בעיצבונה.
המשל רלוונטי לחיים הלאומיים שלנו כעם, עת קיבלנו הזדמנות מופלאה להיות לעם סגולה ואור לגויים, ואנחנו בחטאינו הרבים "בועטים בדלי" ובשם תירוצים קלושים מפספסים שוב ושוב את האפשרות לממש את תפקידינו האמיתי בעולם.
כמו כן, המשל רלוונטי לחיים הפרטים של כל אחד ואחד. לכמעט כולנו נפתחה הדלת לשינוי אמיתי בחיים ולאפשרות להתקרב אל הקדושה ואל עצמינו ואנחנו התעלמנו מהסימנים ובחרנו בדרך הקלה של השגרה, ההרגלים ואזור הנוחות המרדים. הרמח"ל בסיפרו "מסילת ישרים" הגדיל ותיאר את מידת הזריזות לפיה עלינו תמיד לעמוד על המשמר ולא לפספס הזדמנויות לסור מרע ולעשות טוב. הקב"ה שולח לנו אינסוף מצבים והתמודדויות בהן ביכולתנו לבחור לעשות את הדבר הנכון (גם אם הוא הקשה יותר) וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים, להבחין במתנות אלה וללקטן.
המשך חג שמח המלא בשירה ואהבה לעולם ולחיים,
ניר אביעד j
