בס"ד

אמן בחלום הלילה
מוטי הוא יהודי יקר ומיוחד. הכול מכירים אותו כ’מוטי השליח’, וזאת על שם המלאכה שממנה מתפרנס הוא מזה שנים רבות, מלאכת השליחויות.
בדרך כלל עוסקים השליחים בהעברת חבילות ממקום למקום, אולם כיוון
ששמעו של מוטי מיודענו יצא כאדם ירא שמים במיוחד זכה הוא בצדק לאמון רב, ובשל כך נקרא הוא במסגרת תפקידו דווקא לאותן שליחויות הדורשות אמון מיוחד, כמשלוחי כספים בעבור בנקים, משרדי עורכי דין וכיוצא באלו.
ביום מן הימים נשלח מוטי למסור מעטפה יקרה בבנק ‘משכן’ בתל אביב,
מקום שאליו כבר נשלח לא מעט פעמים. המעטפה נועדה להימסר לפקיד
מסוים שהיה אחראי על אחת ממחלקות הבנק, ומוטי שהבחין כי הפקיד
עסוק בשיחה ערה עם אחד מלקוחותיו, ניצל את ההזדמנות לסעוד את ליבו וביקש לברך בכוונה ובקול רם כמנהגו. אלא שתוך כדי אמירת הברכה נשמעו לפתע צעקותיו של הפקיד, שחזותו הוכיחה על היותו רחוק מאוד מתורה וממצוות:
“לא כאן!” “לא כאן!”, צעק עליו הפקיד בכעס.
מוטי שהיה שקוע בברכה, לא שם לב לצעקותיו והמשיך לומר את הברכה
כמנהגו. רק כאשר מחה בו הפקיד בכעס וביתר תוקף: “כאן לא בית כנסת! אין לך רשות להתפלל כאן”, ננער מכוונתו וסיים את הברכה בשקט יחסי.
הנוכחים בחדר נעצו בו מבטים. חלקם הביעו כעס, חלקם – מבוכה, וחלקם – הערכה. מוטי שהיה נבוך מהמעמד הבלתי צפוי, התנצל בחצי פה, החתים את המסמך המאשר את קבלת המעטפה ופנה להמשיך אל יעדו הבא.
ימים מספר לאחר מכן הזדמן שוב לאותו הבנק. הוא נכנס בחשש מה. רושמן של הצעקות שליוו אותו בביקורו הקודם עדיין הדהד באוזניו, והוא קיווה שלא להיתקל בהן פעם נוספת.
גם הפעם היה עליו להמתין עד שיתפנה הפקיד, וכמנהגו הוא ניצל את זמן
עמידתו בתור לשינון משניות מתוך ספר משניות קטן שנמצא תמיד בכיסו.
הוא לא העלה על דעתו שגם קריאת משניות שקטה עלולה להפריע... אלא
שאז נחרד שוב למשמע קולו הרועם של הפקיד...
הפעם הטון היה נשמע מרוכך יותר, ובהקשבה נוספת נדהם לגלות שגם
התוכן שונה:
“למה אתה מברך בשקט?”, שאל אותו הפקיד שסבר כי מיודענו אוחז בידו
סידור ומברך מתוכו, “תברך בקול, שכולם ישמעו ויענו אמן...!”.
מוטי היה המום ומבולבל מן התפנית. הוא התקרב לשולחנו של הפקיד
במטרה להסביר לו כי אין מדובר בסידור אלא בספר משניות, ואז הבחין
בדמעות המציפות את פני הפקיד, שאף אותות התרגשות ניכרו עליהן.
הפקיד הזמינוֹ לשבת לצד שולחנו. מוטי התקרב בחשש, ולפתע פרץ הפקיד בבכי חסר מעצורים כשהוא מתקשה להתאושש ממנו.
לבסוף הצליח הפקיד להירגע ופתח בדבריו: “אתה בוודאי זוכר שבשבוע
שעבר היית כאן, בירכת ברכה בקול והתקוממתי מאוד. גדלתי בבית מסורתי,
ומאז שאני זוכר את עצמי הקפידה אמי לענות אמן אחרי ברכות ששמעה.
אלא שבמשך השנים ניתקתי, לצערי, כל קשר ליהדות ופרקתי מעליי עול
מצוות.
ביקשתי למחוק את העבר לחלוטין, על כן השתקעתי והקמתי את ביתי כאן
בתל אביב ספוגת אווירת החולין. בדרך כלל לא מזדמנים לסניף זה יהודים
דתיים כך שזיכרונות מעברי לא מציקים לי יתר על המידה, אולם הפעם
נכנסת אתה ובירכת בקול, והזיכרונות החלו להציק לי ולהציף אותי.
לא יכולתי לשאת זאת וגערתי בך בתקיפות רבה, אני מקווה שתסלח לי...”
מוטי הנהן בראשו בחיוב והקשיב לסיום המפתיע.
“בלילה לאחר המפגש אתך, פקד אותי חלום מבעית: ראיתי את אמי שהלכה לבית עולמה לפני זמן לא רב. היא נראתה ממש כפי שאני זוכר אותה, אך שלא כתמיד, מבטה היה מאיים וכועס מאוד. היא פנתה אליי וגערה בי:
‘בני, דע לך כי אני סובלת רבות מהתנהגותך, אולם הפעם עברת כל גבול!
משמים זימנו לפניך יהודי כדי שיברך את ברכותיו בפניך. אילו היית עונה
אחריו אמן, היית מזכה אותי סוף סוף לעלות לגן עדן, ואילו אתה, לא די
שלא ענית אמן, אף לא נתת ליהודי היקר הזה לברך את הברכה עד הסוף.
העצבת והכעסת אותי מאוד. מנעת ממני לעלות לגן עדן!’, הטיחה בי אמי
בכאב ונעלמה”.
הפקיד הרכין את ראשו. ניכר היה כי החלום חי בראשו כאילו הוא מתרחש
כאן ועכשיו.
לאחר כמה דקות ננער ממקומו ואמר למוטי: “אני חייב לפייס את אמי. אנא
למד אותי כל חיזוק שאוכל לעשות לטובת נשמתה היקרה ואקבל אותו על
עצמי. איני יכול לשאת את המחשבה כי בגללי נמנעה כניסתה לגן עדן”.
מוטי יצא מהבנק, כשבכיסו הבטחה מהפקיד שישמור עמו על קשר, קשר
שעתיד היה לשאת פירות חיוביים בהמשך, וחשוב יותר עם מסר חשוב על
כוחה של ‘אמן’ אחת שבידה להעלות את האדם מגיהינום לגן עדן.
(נשמע מפי בעל המעשה)