"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ז). 'תניא רבי סימאי אומר נאמר "ולקחתי אתכם לי לעם" ונאמר "והבאתי אתכם", מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שנים מס' ריבוא, אף יציאתן ממצרים שנים מס' ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח שנאמר "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים"' (סנהדרין קיא,א). הדרשה הזו מאוד מוזרה, איך יכול להיות שמתו כ"ך הרבה אז? ועוד שזה נגד הדרשות האחרות, שמתו הרבה פחות: 'ד"א, "וחמושים עלו" - אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר "רבבה כצמח השדה נתתיך" וכתיב ) שמות א) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו? העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים. ואימתי מתו? - בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם' (מכילתא שמות יג,יח). הרי שכבר רבי נהוראי אמר שאי אפשר לומר שמתו המונים רבים כ"ך, כיון שלא היה זמן להוליד כ"ך הרבה. בנוסף שנים מששים ריבוא לא מסתדר עם המספרים האחרים, ועוד שהיו המצרים רואים שמתו מבנ"י אילו היו מתים כ"ך הרבה בזמן החושך (שהיו רואים שחסרים המון). אלא ודאי שאלו דרשות המרמזות על דברים חשובים הנלמדים מיציאת מצרים. מהו הלימוד בדרשה שיצאו שנים משישים ריבוא ממצרים?- נראה שהדרשה כאן באה לומר את החשיבות של הקשר לא"י לעניין הגאולה. כמו שבכניסה לארץ נכנסו רק יהושע וכלב שלא חטאו במרגלים, אלא רצו בא"י. כך גם היוצאים ממצרים היו קשורים לרצון לבא לא"י, ומי שלא רצה בא"י מת במצרים ולא יצא. לכן זה גם קרוב לפשט הפס', שבלשונות הגאולה יש גם "והבאתי אתכם אל הארץ" וגו', שזהו היעוד שבשבילו יוצאים ממצרים, ולכן מי שאינו רוצה קשר עם א"י, אינו ראוי לצאת ממצרים. מתוך זה גם מובן שכדי לזכות להביא את הגאולה, יש צורך בקשר לא"י, לכן בא רבא ומוסיף שכך הוא גם בזמן הגאולה האחרונה (שהגאולות קשורות ודומות זו לזו), שכדי לזכות ולהביא את הגאולה צריך להיות קשר לא"י. כמו שמובא בגר"א: 'במדה שאנו מקדמים את פני הגאולה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, הגאולה מתקרבת אלינו בסוד "כי בא מועד" וכמו שכתוב "שובו אלי ואשובה אליכם"' (קול התור, ד). וכן בכוזרי: 'ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה' (כוזרי ה,כז). בנוסף יש כאן רמז לדורותינו, שיש הרבה שמקשים וטוענים נגד הרבנים הציונים-דתיים, שישנם רבנים גדולים רבים שהיו נגד העליה לארץ, ויש גם כיום רבנים גדולים שנגד הקשר ליישוב הארץ כראוי בשלמות (שלטון והתנחלות וכדו'). כאן מרומז שאין זו טענה, שהרי גם בחטא המרגלים כל בנ"י חטאו, שזה כולל את הסנהדרין, לכן גם אצלנו יש לנו ללכת ע"פ האמת הקשורה עם א"י, לשוב לא"י כראוי, שרק כך ראויה הגאולה, וזו האמת האמתית הנכונה. לכן מובן שזה נאמר בהקשר לארבעה לשונות של הגאולה, שמהם למדו לתקן ארבע כוסות בפסח: 'מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות: "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם" וגומר. "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי"' (יר' פסחים י,א [וכן בדומה בשמו"ר ו,ד]). [מובא גם 'ורבנן אמרי: כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם' וכו', גם כאן רואים שיש קשר בין הגאולה ממצרים והגאולה שלעתיד, שאת הכוסות יש שדורשו כנגד לשעבר, ויש שדורשו לעתיד]. והרי ישנם חמשה לשונות? מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('תורת השבת והמועד'-'הכוס החמישית') שההבדל ביניהם הוא שארבעת הלשונות הם לא קשורים למעשינו, אלא ע"י ה', מה שאין כן הלשון של "והבאתי" שזהו יישוב א"י, זה קשור לעשייתנו, ראה שם. (לכן פוסק שכיום ששבנו לארץ ראוי לשתות גם כוס חמישית. בת"ת [אצלנו] על פס' ו' מביא: 'ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ... י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה' וכו', משמע שסובר כמו מרן הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א, ואילו היה בקום המדינה היה פוסק שראוי לשתות כוס חמישית). לכן נראה שיש כאן רמז שגם ההוצאה ממצרים, שהיא בלי מעשה שלנו, בכ"ז צריכה קשר לא"י, שיחשב כעין שיש בנו עשיה, כעין הנאמר בספרי: '"והיה כי תבוא אל הארץ", אין "והיה" אלא מיד. "כי תבוא אל הארץ" עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ' (ספרי דברים כו,א) שהכוונה שתקבל עליך מראש, וזה נחשב כעין עשיה, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "כי תבוא" [א]). כך גם כאן נראה שצריך עשיה למען הגאולה, שזה יהיה בשלמות בכיבוש הארץ, אבל בינתיים כשהם במצרים שיקבלו על עצמם ללכת לא"י, ובכך יחשב להם כעשיה שבשכרה יהיו ראויים ליגאל, לכן הלימוד של רבי סימאי הוא מהיקש היציאה לכניסה לארץ. אולי לכן למדו בפס' הקודם: 'בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, כתיב הכא )שמות ו, ו)"הוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" וכתיב התם "הסירותי מסבל שכמו"' (ר"ה יא,ב). שלא במקרה למדו את זמן הגאולה מגאולת יוסף, בפשטות זה מובן בשל ההקשר, שיש כאן עניין של גאולות במצרים, אולם נראה שגם בא לרמז על קשר לא"י, כיון שזמן הדין בר"ה נרמז בפס' שבהקשר לארץ: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). 'רב נחמן בר יצחק אמר:  לדין, דכתיב "מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראשית השנה נידון מה יהא בסופה' (ר"ה ח,א). ומובא במפורש בספרי: '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה". רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו"! ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה"? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה - דורש כל הארצות עמה' (ספרי דברים יא,יב). הרי שהמרכז של הדין הוא א"י, שזה ממעלת א"י. כך גם נראה שדרשו שמר"ה בטלה העבודה במצרים, שזה כעין תחילת הגאולה, כדי לרמז על כוחה של א"י הקשורה לגאולה (וזה מתגלה בר"ה בדין העולם שהוא ההשפעה משמים לעולם, שכך גם הגאולה קשורה בזה, שה' בא לגאלנו). הלימוד לר"ה נלמד מיוסף, נראה שגם זה בא לרמז על קשר לא"י, כיון שיוסף נחשב קשור במיוחד לא"י, כמו שהמדרש מדגיש ביחס למשה: 'ד"א, א"ר לוי: אמר לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת (בראשית לט, יד( "ראו הביא לנו איש עברי" וגו', ולא כפר אלא) שם מ, טו)"גנב גנבתי מארץ העברים", נקבר בארצו, מנין? שנאמר "ואת  עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם" . את שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" והוא שומע ושותק. לפיכך לא נקבר בארצו' (דברים רבה ב,ח) הרי שיוסף נחשב מחובר במיוחד לא"י. אולי גם רמז ביוסף לעומת משה בכניסה לארץ, שזה קשור לפסוקים כאן, כמו שדרשו בגמ': 'ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא'ל שד'י ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה, שנאמר )בראשית כו, כ( "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח, יג("הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג( "והצל לא הצלת את עמך" "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה" במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים' (סנהדרין שם). הרי שנרמז בפס' כאן על אי כניסתו של משה לארץ, וזה בעקבות דבריו, להבדיל מהאבות, וכל הדוגמאות מהאבות קשורות לקניין בא"י (קבר, באר ושטח לאהל), לכן אולי למדו כאן על ר"ה מיוסף, לרמז על הקשר של הגאולה לא"י, שזהו הקשר של הגאולה עם הכניסה לארץ, ולכן גם נרמז כאן על אי כניסתו של משה לארץ לעומת יוסף והאבות, להדגיש את קשרם לא"י, ושלכן הגאולה קשורה אליהם (שמות ב,כד. והים נקרע בזכות יוסף - מכילתא שמות יג,כב ["ויהי בשלח" פרשה ג]). הדרשה שלומדת על שנים משישים ריבוא למדה מסמיכות "ולקחתי" ו"והבאתי", נראה שבאו לומר כאן גם את מעלת א"י (שלכן יש בה את המעלה של הגאולה), שהיא מקום התורה בשלמותה, שלכן "והבאתי" שזהו הלשון להבאה לא"י, קשור ל"ולקחתי" שזהו הלשון שכנגד מתן תורה. כעין הנאמר בספרי ("עקב" מג) שעיקר חיוב המצוות זהו בא"י, וכן (ב"ר טז,ד) '"וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י'.