ט"ז טבת תשע"ח

מהקדמות גדולי הדורות לספר שמות[1]

בפתיחת החומש השני, מבארים גדולי הדורות משמעות ומהות החומש. בהלכות גדולות מביא בספרו כינוי 'חומש שני' (במהדורת הרב קופרמן העיר כי למעשה הגמרא בסוטה ל"ו ע"ב כבר מכנה אותו כך). הנצי"ב בהקדמת פירושו העמק דבר ל'שמות' מבאר שם זה, וזלה"ק: זה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני  מזה הספר, היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה א' ו') בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית, פירוש תכלית העולם בכלל הוא שתהא אומה אחת חלק ה' עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים ולהעמידם על ידיעת אלקי עולם...נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה, והיינו הך דיציאת מצרים, שאז היו ראוים ישראל לקבל את התורה ולהשלים הבריאה ולבוא בזה לתכלית יצירתם...נמצא דספר שמות הוא 'ספר שני' להראשון, כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה. עכ"ל הנצי"ב בהסבר כינוי של הבה"ג.

הרמב"ן בסיומו של הספר (פקודי מ' ל"ד) כותב: והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלקי ישראל בא בו. ובפתיחתו כתב: השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבוא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, [נראה שכונתו ליסוד שטבע בפרשת לך לך י"ב ו': אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו[2] בדרך קצרה ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים...] ונתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש [בברית בין הבתרים] ובגאולה ממנו...והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אעפ"י שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ל הרמב"ן.

ועל היות המשכן שמירת מעמד הר סיני וקביעתו לנצח נצחים, כתב הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה:...ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם...וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם (משפטים כ"ד ט"ז) וישכון כבוד ה' על הר סיני...כן כתוב (פקודי מ' ל"ד) במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן...והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם, יבין סוד המשכן ובית המקדש...עכ"ל הרמב"ן.  נמצינו למדים מדבריו של הרמב"ן כי ספר שמות הוא ספר הגלות והגאולה, ובו הגילוי בפועל של רמזי ה'מעשי אבות סימן לבנים' ופסגת הגאולה בשיבת ישראל למעלת אבותם בהשראת השכינה בתוכם, שהיא קביעות מעמד הר סיני. (וראה דבריו ואתחנן ד' ט' בענין שלא לשכוח מעמד הר סיני).

האברבנאל בהקדמתו מניח כיסוד נקודה אחרת והיא היות החומש הזה ספר האומה. וכך כתב: ספר בראשית נתיחד לספר המעשים והתלאות שקרו לאנשים היחידים, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כאדם נח ושם ועבר, אברהם יצחק יעקב ובניו...ואחרי שהשלים ספורי אותם היחידים בספר הראשון ההוא התחיל הספר השני הזה לבאר ולהגיד עניני האומה הקדושה הישראלית בכללותה...וכפי זאת הבחינה היה ראוי שיקרא הספר הראשון ספר היחידים, והספר השני הזה – ספר האומה...

[ועוד כתב] כאשר רצתה תורת האלקים לבאר מעלת האומה וקדושתה, התחילה לבאר מעלתה מצד אבותיה, להודיע שהיא זרע קודש ברך ה', ושאין עם בני ישראל עמים מפוזרים ומפורדים מקובצים יחד על דעת ודת אחת, כי הם לא כן היו, אבל המה כולם קדושים, ומזרע אחד קדוש, ומסתעפים מאנשים רשומים. ולכן התחילה ספור היחס ההוא מאבינו אדם הראשון, והגידה מבניו אותם שהיו בלתי שלמים, להודיע שלא נסתעפה האומה מהם, להיותם כקליפות, אלא משת שהוא היה הפרי המובחר, להיותו בצלם אלקים ובדמותו...[וכאן מפרט האברבנאל את הדורות עד שמגיע לאברהם] ומבני עבר, אברהם שהוא היה פרי צדיק עץ חיים, ומבני אברהם יצחק, שהשאר היו כקליפות. ומבני יצחק בחר ביעקב ואת עשו שנא, כי היה יעקב לבדו הפרי הטוב למאכל ונחמד להשכיל, ובניו שנים עשר, שכולם היו במדרגת הפרי...והם היו הקהל וקבוץ אנשים רבים , שחל בהם השפע האלקי ראשונה בעולם, כמו שביאר החבר למלך אלכוזר [הכוזרי, מאמר ראשון אות מ"ז]. אם כן הספר הראשון היה ספר היחס והסתעפות האומה, והספר השני הזה הוא ספר מעלות האומה ושלמיותה בעצמה. עכ"ל האברבנאל.

טעם הרמז לקריאת שמו"ת בפרשת שמות

בספרו של החיד"א חומת אנך מבאר עפ"י יסודות פנימיים פשוטים הטעם שבפרשתנו דוקא נרמז ענין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום וכך דבריו: ורבינו אפרים ז"ל בפירוש כ"י [כתיבת יד, נדפס לראשונה תשנ"ב] כתב: ואלה שמות ר"ת וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום[3], עכ"ד. וצריך להבין מאי שיאטיה דרמז זה לכאן. ונראה דנודע דגלות מצרים היה לברר נצוצות הקדושה אשר שם במצרים ערוות הארץ בכח שעבודם בחומר ובלבנים וכו'. וסוד קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום הוא לברר מ'נוגה' דחציה בחול וחציה בקודש [ראה של"ה הקדוש 'עשרת הדברות' מסכת פסחים ביאורי הגדה 'הא לחמא' הקדמה ב'] וע"י קריאת הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום אנו מכניסין מחציה שבחול אל הקודש, כי תרגום גימטריה תרדמה סוד נגה, ולחברה עם המקרא כל פסוק ופסוק שיהא נכלל בקדושה...וא"כ יכון מאוד כאן בשעבוד מצרים שהוצרכו לכל תוקף השעבוד לברר נצוצי הקדושה מעין דוגמא חיובא רמיא על כל אדם מישראל לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום לברר מנגה ולכלול בקדושה...עכ"ל החיד"א.  

הוראת הסנה להשגחת ה' יתברך גם בעומק ההסתר

הנצי"ב בפירושו העמק דבר מבאר ענין נפלא הנלמד ממראה הסנה הבוער וכך כתב (שמות ג' ב'): וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. אם נפרש שהסנה דולק ואינו נאכל אין מדוייק הלשון 'איננו אוכל' איננו נאכל מיבעי. ותו, הא בסמוך קאמר 'מדוע לא יבער הסנה' והיה לו לומר 'מדוע לא נאכל הסנה'. אלא הפירוש שראה שהסנה בוער באש...היינו שהסנה מכלה את האש, שראה מתחילה 'בלבת' וכרגע נעשתה האש חלשה מעט מעט. ואין פירוש 'והסנה בוער באש' כמו 'וההר בוער באש' (דברים ד' י"א)...והסנה איננו אוכל, שאם היה הסנה 'אוכל' בשלימות מחמת לבת אש שראה תחילה, ניחא מה שאח"כ נעשתה האש חלשה, שהרי שוב אין לה במה להתלהב הרבה, אבל הרי הסנה משני צדדיו הוא קיים, וא"כ דרך שלהבת שראה בתוך הסנה שתהא נאחזת גם בצדדיו ותגדל עוד האש, וא"כ הא שהאש נעשתה חלשה, על כרחך שטבע הסנה הוא שהוא מכלה מאש, והוא פלא.

והנה ראה משה שתי ראיות, תחילה ראה לבת אש בתוך הסנה, והרי יודע שלא בא אדם לכאן והדליק אש בתוך הסנה, וא"כ התבונן שהוא מראה אלקות. וראה עוד הפלא השני שהאש נפחתה מעט מעט בלא טעם עפ"י הטבע...והנה על הראיה הראשונה לא סר לראות מדוע דולק אש בסנה ואדם אין להדליק את הבערה, כי הבין שהוא בא להראותו שאש הדין וגזרת המלוכה לבה ובוערה בתוך הסנה, שהן עמו ואחיו השפלים והנדכאים. אמנם על הראיה השניה לא יכול היה להבליג את רוחו לראות איך הגזירות כלות ונפחתות. ואם היה רואה שישראל כלים ח"ו, לא היה תמה מדוע הגזירות שקטו, שהרי אין עוד על מי לחול וכל מה שישראל נפחתים והולכים כך הגזירות נתמעטות, אבל ראה שהאש כלה ונפחתת בלי טעם וישראל עמו אינם כלים כלל, ואם כן היאך יהיו הגזירות כלין. וזוהי השאלה 'מדוע לא יבער הסנה' ומי מעכב למלכות לכלות את ישראל ח"ו. וביקש לראות בסנה מי מעכב שהאש לא תהא נאחזת בסנה, ומזה יבין מי מונע לכלות את ישראל.

מתוך הסנה – מאותו מקום שהלבת אש שם, משם קראו אלקים... אכן הראה בזה שקראו מן המקום שלבת אש שם, להשכילו שהשגחתו שורה גם במקום המלכות והגזירות, להטותם ולאחוז ברסן כשהשעה צריכה, וכענין שאמרו (מגילה כ"ט ע"א) כל מקום שישראל גולין, שכינה שם. ולא יהא סבור שהשכינה מחוץ למקום מלוכה ושומרת את ישראל שלא יגיעו להם הגזירות לכליון, אלא שהשכינה בפנים ומטה הגזירה כפי ההשגחה... עכ"ל הנצי"ב.

בספר אם הבנים שמחה לרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד[4] (פרק ג' אות ע"ג) ביאר בדרך זו של הנצי"ב, אך עשה זאת מתוך להבות אש של השטן הנאצי ימ"ש ואלו דבריו:

...וכמו שבארתי  המדרש באיכה [ראה ירושלמי תענית פ"א ה"א[5]] שאלו לרבי יהושע בן לוי, איו הקב"ה? השיב להם, בכרך גדול של רומי [עכ"ל]. והוא פלא על השאלה, וכי זו שאלה איו הוא יתברך, איו הוא לא?! וגם למה דוקא בימיו של רבי יהושע בן לוי נשאלה שאלה זו, וגם מה השיב להם, 'בכרך גדול של רומי', הלא 'מלא כל הארץ כבודו' [ישעיה ו' ג']?! אבל הפירוש האמיתי בזה, דידוע שבימיו של רבי יהושע בן לוי היו גזירות תקיפות על ישראל שהיה קרוב לחורבן וצר לישראל מאוד בגזירות קשות אכזריות. באו אליו בתמהון לבב ושאלו אותו, איה הקב"ה, למה שותק הקב"ה על כל זאת, על הנעשה בישראל?! [וכאן עובר המחבר זצ"ל הי"ד לתקופתו, תקופת החורבן והשאול בימי השואה, ובתרגום מאידיש לשון המקור של המשפט בספר:] וכמו ששמענו בימינו מרבים מההמון ששאלו, איפה אלקי היהודים, מדוע הוא מחשה ומבליג על כל זאת?! כך שאלו גם לרבי יהושע בן לוי. על זה השיב להם: 'בכרך גדול של רומי'. הכוונה בזה, מפני שכל אלו הגזירות יצאו מרומי, ששם היה מושב יועצי  המלוכה, אשר שם יעצו את הגזירות על ישראל. ואמר להם: כסבורים אתם שאלו הגזירות נעשו בלי ידיעתו של הקב"ה? לא כן! אלא הוא כביכול היה ג"כ שם במושב של המיניסטערראט [השרים] הזה שהביאו גזירות קשות האלו, והכל נעשה בהסכמתו, מפני שכך עלתה במחשבה לפניו! [ושוב עובר המחבר לתקופתו בשואה וכותב] וכך השבתי אני ג"כ לרבים השואלים ממני כך בהיותי עוד במדינה של הגיהנם הידוע. [השאלה והתשובה במקור באידיש, והתרגום הוא] איפה הוא אלקי היהודים, ברוך הוא?! והשבתי להם: הוא במקום מושבם של המלך והשרים, [ע"כ התרגום]. והסכים על ידיהם בעוה"ר [בעוונות הרבים]...! עכ"ל אם הבנים שמחה. הנלמד מדברים מזעזעים אלו, שהרב טייכטאל זצוק"ל ראה את השגחת ומציאות ה' יתברך גם בעומק ההסתר הנורא של מקום גזירות ההשמדה, שיצאו מעומק הטומאה של גרמניה בברלין ב'ועידת ואנזה' בחודש שבט תש"ב, שם נסחו את ה'פתרון הסופי' לבעיית היהודים, דהיינו השמדה טוטאלית של כל היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי כלומר רוב אירופה. ולמעשה כלל בדבריו את פירושו הרעיוני של הנצי"ב, אך מתוך התנסות והתמודדות חיה עם נסיון קשה זה.

שמו של משה ללמדנו כי יעודו להושיע את ישראל

פרפרת נאה ששמעתי מהרב יצחק דעי שליט"א (ישיבת היכל אליהו, כוכב יעקב) ויסודו בדברי החזקוני (שמות ב' י') נקרא משה ולא משוי, ללמדנו כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים, פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים. דהיינו מעשרה שמות של מרע"ה (ויקרא רבה א') נבחר שם זה דוקא, ללמדנו כי ההצלה הגדולה של בתיה שמשה יוכל להציל אחרים. ומוסר חינוכי קבלנו כי העזרה הגדולה לאדם במצוקה תהא, לא רק לחלצו ממצוקתו ולהשאירו בהרגשת 'נעבעך' – מסכן, אלא להביאו שהוא יוכל לעזור לאחרים. זו גאולה! 

להפטרה

בספרו של אדמו"ר הזקן מחב"ד, תורה אור, מבאר את הדימוי של ביאת ישראל למצרים להשרשה באדמה, וצמיחתה. וכך כתב בפרשתנו (שמות ד"ה הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיה כ"ז ו')): הנה צ"ל [צריך לבאר] השייכות בחינת השרשה לביאת מצרים...הנה על המצוות נאמר...שהן בחינת לבושין שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות...וכשחיסר מצוה אחת חיסר לבוש [זאת אחת הסיבות לאמירת 'לשם יחוד' לפני כל מצוה, בשם כל ישראל] ...וכן בלשון הפסוק נאמר (הושע י' י"ב) זרעו לכם לצדקה...אשריכם זורעי על כל מים...וכמשל הזריעה שרוב מיני זריעה הוא זרעוני גינה שאינן נאכלין שהוא רק גרעין שאין בו שום טעם מאכל, וכשנזרע הגרעין בארץ ומתלבש בו כח הצומח שבארץ, נצמח מזה פרי מאכל, הגם שלא היה עצם הגרעין בחינת מאכל כלל...וכמו כן הוא מעשה המצוות שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים, כמו תפלין על קלף גשמי וציצית מצמר גשמי וכדומה בשאר המצוות, וכשאיש ישראל מניח אותם על ראשו נתהוה בחינת גילוי אלקותו...וזהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, מה שאין כן כשמונחים על השולחן לא נתהווה מזה שום גילוי כלל הגם שמצח האדם הוא ג"כ דבר גשם כמו השולחן...והיינו כמשל כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי ובמדבר אינו נגדל צמחים כלל, כמו"כ לישראל נאמר (מלאכי ג' י"ב) כי תהיו אתם לי ארץ חפץ...ע"י ישראל דוקא במעשה הגשמיים יוכל להתהוות בחינת צמיחה הנ"ל...

וזהו הבאים ישרש יעקב, היינו השרשה למטה הוא בחינת המצוות שירדו מבחינת רצה"ע [רצון העליון] להתלבש בדברים גשמיים הוא בחינת יעקב יו"ד עקב. בחינת יו"ד שירדה בבחינת עקב למטה, וע"י זה יציץ ופרח ישראל, להיות בחינת צמיחה מההעלם אל הגילוי וכו', וזהו זורע צדקות מצמיח ישועות. [ראה מהר"ל נצח ישראל ל"ב, ל"ט]. ע"י הזריעה בחינת המצוות וצדקה שכ"א נותן הוא רק לזכותנו, כי כי בודאי הקב"ה בעצמו היה יכול לפרנסם ואינו אלא לזכותנו, להיות מצמיח ישועות בחינת צמיחה מההעלם אל הגילוי ע"י מעשה המצוות...וכמו"כ ע"י לימוד בתורה שירדה ג"כ להלבש בענינים גשמיים נעשה ג"כ מזה בחינת צמיחה, ולכן אמרו רז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו...להיות תלמודו בידו דוקא אז נעשה מזה בחינת צמיחה, גלוי רב למעלה הרבה מבחינת ההשגות...וזהו ישרש יעקב שהיא ע"י בחינת שרישה וקליטה בחינת יעקב שהוא בחינת תורה ויקם עדות ביעקב וכו' (תהלים ע"ח ה') תתן אמת ליעקב וכו' (מיכה ז' כ') ואין אמת אלא תורה (ירושלמי ר"ה ג' ח'). הנה ע"י זה יציץ ופרח ישראל בחינת גלוי בחינת לי ראש כנודע. וזהו ומלאו פני תבל תנובה. תנובה הוא ענין הפרי, גם תנו בה (להיות נקלט) בבחינת תבל שהוא בחינת כנסת ישראל הנקראת 'ארץ חפץ', להיות נקלט ונשרש בה בבחינת גילוי הוא ע"י בחינת יעקב וישראל הנ"ל...

וזהו הבאים ישרש יעקב, היינו שבכדי שיקבלו ישראל התורה ומצוות שהוא בחינת יעקב וישראל כו' ולהיות פב"ב [פנים בפנים] דבר ה' כו' באו מקודם למצרים שהוא בחינת המרירות כו' בחומר ובלבנים. ואח"כ קבלו את התורה להיות ישרש יעקב יציץ ופרח כו' וזה היה במצרים, בכדי לקבל את התורה בגשמיות בבחינ' חיצוניות...[הנה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיהו מ"ג א')] היינו שבכל דבר יש בחינת חומר וצורה. ובחינת בריאת החומר שירדה למטה הוא בחינת 'יעקב' ו'יוצרך' הוא בחינת הצורה וגילוי הוא בחינת ישראל כנ"ל... עכ"ל אור תורה.