"ויהי מקץ שנתיים ימים"...(מא, א)

"לא היה יוסף ראוי להינתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו. כיון שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה", שתלה בטחונו באדם בשר ודם, נתווספו לו עוד שתי שנים. וזה שנאמר: "מקץ שנתיים ימים" (מ"ר).

"והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" (לז,ב).

מה הסוד של יוסף הצדיק שהתורה מאריכה ומדברת בו במשך חמש פרשות תמימות?! "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, שהם בני השפחות בחינת המשפחות הירודות שבישראל, שהיה יוסף מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם" (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,טז).

הדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. לקרב אנשים לאביהם שבשמים. זה ה' רוצה יותר מכל דבר אחר. זה עיקר גדולתו, שהמרוחקים ביותר מתקרבים לעבודתו יתברך. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו לקרב בני אדם אל השם. לפרסם את האלוקות בעולם. להפיץ את האור. זה דבר כזה גדול, זה דבר כזה עצום ונפלא, זה בעצם להמשיך את שרשרת הדורות , למסור הלאה.

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד. בדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחת חברים, בהתנהגות שלנו בכל רגע ורגע. אחרים רואים אותנו ואנחנו רואים אחרים ומקבלים אחד מן השני.

"יוסף בן שבעה עשרה שנה היה". שבע עשרה זה גימטריא "טוב". שיוסף היה טוב לכל, כי הוא מצא בגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קרב אותם לה' יתברך. עצם זה שאתה מסתכל על השני בעיניים טובות, אומר לו מילה טובה, מאיר לו פנים. מחייך אליו, ככה אתה מקרב אותו.

מה אנשים רוצים? אנשים רוצים שמחה. זה מה שהם רוצים. והיהדות זה שמחה. היהדות זה לשמוח! כל מצווה זה להודות לשיר ולשבח את הקב"ה. אשרינו, מה טוב חלקנו. האור של היהדות זה שמחה! האור של התורה והמצוות זה השמחה! כשאדם לומד תורה, כשאדם זוכה לעבוד את ה' אז הפנים שלו מאירות כמו שמש, "חוכמת אדם תאיר פניו", אנשים רואים כזה אור, כזה אושר, כזו שמחה על הפנים אז הם חוזרים בתשובה. כשאנשים רואים שהשמחה נמצאת אצל אחד שלומד תורה, אז גם הם רוצים. רבנו אומר מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. צריך להתחזק מאד בעניין של השמחה כי אם יהודי שיש לו כיפה על הראש והוא עצוב, המסר שהוא מעביר לכאלה שעוד רחוקים שזה לא "מציאה " גדולה להיות יהודי שומר תורה ומצוות. הנה, הוא דתי והוא לא שמח.

יהודי צריך לשמוח עם כל דבר קטן שהוא עושה, הוא הרי עושה את רצון ה', אפילו שזה דבר קטן. וגם אם נפל לאן שנפל רחמנא לצלן, יקום ויתחיל  מחדש. רבנו הקדוש והנורא אמר על עצמו שגם אם היה עובר את העבירה הכי חמורה בתורה, לא היה נופל ממדרגתו כלל, רק היה ממשיך לעבוד את ה' בשמחה ורק אחר כך היה עושה על זה תשובה. אדם עובד את ה' בשמחה, איזה  נחת רוח הוא עושה לה', איזה קירוב רחוקים הוא עושה.

צריך להתפלל על כל עם ישראל. שכולם יחזרו בתשובה. צריך לקרב אותם, להאיר להם פנים. רק ככה תבוא הגאולה. רבינו אומר אל תהיו כעצים יבשים. למה הוא התכוון? לעצים שלא עושים פירות והפירות זה עוד יהודים שזכית לקרב לאביהם שבשמים. זה מעל הכל. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו. כל אחד בדרך המיוחדת שלו. אנחנו פוגשים יהודים שנראים אומנם רחוקים, אך בלבם יוקצת אמונה חזקה. צריך להעיז, לפנות אליהם, להאיר להם פנים, להקדיש להם זמן, כל החיים זה בעצם מסע של קירוב לבבות. "והעיקר שיהיה כוונתו בכל נסיעותיו וטלטוליו רק בשביל להתוועד עם בני אדם חדשים ולדבר עמהם מהתכלית האמיתי, ולעסוק בדברי תורה באהבה ושלום גדול, באופן שיכירו כולם את האמת לאמיתו וישובו אל השם באמת, כי רק בשביל זה מסבב השם יתברך את האדם שצריך לפעמים לכתת רגליו ולנסוע... (ליקו"ה פקדון ה,יט).

אנחנו כל הזמן משפיעים על אחרים. אפילו להגיד שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו קיימות בינינו ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי רק מצד חיוב הכרת הטוב אתה צריך לנסות לעזור לעוד יהודי לגלות שגם הוא יכול להתקרב.

עיקר לימוד התורה זה ללמד אחרים. הרי כתוב "ותן בליבנו... ללמוד וללמד". זה העיקר. ברגע שאדם יודע תורה, הוא חייב ללמד אותה לאחרים. התורה שהאדם לומד נמדדת לפי כמה חסד וכמה מסירות נפש הוא מוכן לעשות בשביל ללמד אחרים.

לקרב צריך להתחיל בבית. לקרב את הילדים. את האשה. "ילד שגדל בבית ששמחים בו ביהדות, בית חם, בית אוהב, זה שומר עליו. דרך ארץ, מידות טובות, כל זה בא מהבית! מה שסופגים בבית! הבית שומר על הבנאדם! רק הבית! כל מי שיש בעיות עם הילדים שלו, שלא יתלה בתלמוד תורה! הסיבה העיקרית זה האבא והאמא! בפרט האבא! ילד רואה את אבא שלו שמח, מתלהב, חי, הוא רוצה להיות כמו אבא שלו. אבל אם אצל האבא הכל חיצוני, הילד לא רואה שום אור, מה תגיד לו? "תלמד!? תתפלל!?" כל היום תרוץ אחריו? אם הוא לא יקבל את האור לא יעזור כלום!

אבל גם ילד שאין לו כל כך רצון, אם אתה חי איתו באהבה, והוא שמח להיות יהודי, באיזה שלב הוא יתעורר! אל תכבה לו את היהדות! אל תרביץ לו! אל תבזה אותו! אל תרד לו לחיים! אז עכשיו הוא לא תלמיד חכם, הוא יהיה תלמיד חכם פעם, אם הוא יאהב את היהדות יום אחד הוא יתעורר גם ללמוד!  רק על תכבה לו את האור.

ואותו דבר עם השלום בית. אתה מעיר לאשתך הערות? אתה הורג אותה! כל הערה זה סודק סדק בבית! אתה לא רואה את הסדק אבל זה סדק בבית! עוד סדק ועוד סדק, על שונאי ישראל, נחרב הבית! הכל מההערות של הבעל! יצר הרע של הערות זה גאווה! שאתה חושב שאתה מתוקן ואתה בא לתקן את השני! כל יום צריכים להתפלל על שלום בית! "רבונו של עולם תזכה אותי לייקר את אשתי! ולכבד אותה ! ולאהוב אותה! ותזכה אותי לדעת איזה מילים להגיד לה היום! שאני אזכור טוב שאני בלעדיה לא שווה כלום ואני אזכה לתת לה את ההרגשה הזאת שאני בלעדיה לא שווה כלום, שאני צריך אותה, וכל השמחה שלי זה ממנה!"

את החנוכיה מדליקים בחוץ, ברחוב. אתה לא יכול להשאיר את האור אצלך! אתה צריך להאיר לאחרים! לאלה שנמצאים לגמרי בחושך. את האור הזה של חנוכה, את האור של התורה, את האור של התודה וההודאה אל תדליק אצלך לבד בבית! תדליק בחוץ! ברחוב! מתחת לעשרה טפחים! לכאלה שנמצאים הכי למטה! הכי רחוק! גם הם הילדים של ה'. ה' לא מוותר על אף ילד שלו. הגאולה תבוא כשכולם ישובו אל ה'. לכן כל מי שזכה שהאיר לו האור של התורה והתפילה, חייב להאיר לשני, לקרב אותו, לתת לו דעת אמיתית.

אנחנו רוב הזמן בחושך. רודפים אחרי דמיון, אחרי שקר, אחרי דבר שאין  בו כלום. רק האור של ה' יכול לגרש את החושך הזה. אין מי שלא ראוי לקרב. כמו שאין מי שלא רואי להתקרב. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה האור של חנוכה, אור זך וטהור, אור שמגיע ממקום עליון, אור שלא יכבה גם לעתיד לבוא, אור שמזמין את ההולכים ברחובות ובשווקים להיכנס פנימה, לראות את היופי של היהדות הפשוטה, את היופי של הבית היהודי.

אדם יכול שיהיה לו הכל, כל טוב סלה, אבל אם אין לו את הקשר עם בורא עולם, אם אין לו את החיבור הזה שיש לכל יהודי פשוט עם הם, אז העיקר חסר. כל היהדות זה אהבה, זה לדעת שיש ה' בשמים וכל הזמן לבדוק אם הוא נמצא אצלי בלב.

תמיד בחנוכה קוראים בתורה על יוסף הצדיק. כי הצדיק יורד למטה למטה ומאיר שם ומקרב שם כל אדם לאור האמונה. "יוסף ה' לי בן אחר", על שם זה נקרא יוסף, שמבקש מה' עוד בן ועוד בן ותלמידים בן בנים, "כי כל המלמד בן חברו תרה כאילו ילדו". אנחנו חיים בדור של "תינוקות שנשבו". כל כך הרבה יהודים שאין להם כמעט מושג על התורה, כל המצוות, על סדור התפילה, אבל הנשמה היהודית שטמונה עמוק בלבו של על אחד, יש לה כוח עצום ורב וכשהיא מתעוררת, אין שמחה גדולה מזו.

כשהקב"ה ברא את העולם, הוא האיר אותו באור מאד חזק ואחרי 36 שעות הקב"ה גנז את האור הזה. וכתוב בספרים הקדושים שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, אותו אור שהיה בבראשית, וכנגד אותם 36 שעות שהאור הגנוז האיר את העולם, מדליקים בחנוכה 36 נרות. ובגלל שהאור הזה הוא כל כך חשוב, כל כל כך מיוחד, אומרים הצדיקים שיש עניין גדול מאד לראות את הנרות, להתבונן בהם, לשבת ולהסתכל עליהם. ככה האור חודר לתוכנו, הוא מתקן את כל מה שפגמנו בימי חיינו בהסתכלויות רעות, הוא מחדיר שמחה בלבבות, הוא ממשיך רפואה, פרנסה, הכל.

את האור הזה אי אפשר לשמור רק לעצמנו. הטבע של האור הזה שהוא יורד למקומות הכי נמוכים, מתחת לעשרה טפחים, בחוץ, בשווקים, ומאיר לאנשים שנמצאים שם, מאיר להם את הנשמה. וזה עוד רמז לכל אחד מאיתנו, שהדבר הכי גדול זה להחזיר בתשובה.

איך נחזיר אותם בתשובה? אם נראה להן כמה ה' אוהב אותם, כמה ה' מתפאר בהם.

חנוכה זה לא חג שמצווים עליו מן התורה. חנוכה ופורים הם חגים שחכמים תקנו, זה דברי סופרים. אז איך זה שדווקא כאן יש את האור הכי גדול? כי לא נצטווינו ואנחנו בכל זאת חוגגים. חביבים דברי סופרים. יש להם בחינה מיוחדת של חביבות. כמו ילד שנותן לאבא איזה דבר קטן משל עצמו, משהו שהוא הכין לו, הילד בא ונותן לו איזה מתנה משלו, אז האבא כזה מתרגש, אפילו שזה דבר קטן ופשוט שבעצם האבא אפילו לא צריך אותו. אבל יש לו מזה כזה תענוג, מהבן שלו, הוא כל כך מתפאר בו.

המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם, לא הבינו את האהבה שיש לקב"ה לעם ישראל. מה אתה הולך לברוא את האדם? הוא מלא שקרים, הוא מלא קטטות ומריבות, אף אחד לא יכול לסבול את השני, כמה אנשים עוברים דירות כי לא יכולים לסבול את השכנים, בקושי בני זוג יכולים לסבול אחד את השני , אנשים בקושי יכולים לסבול את עצמם, אז בשביל מה לברוא אותו, את האדם? הם לא הבינו המלאכים את הבחינה של חביבים דברי סופרים. הם לא הבינו איך האבא נהנה ממה שהבן עושה לו אפילו שהוא לא מוכרח. כי חנוכה זה לא כתוב בתורה. חנוכה זה כי אנחנו אוהבים אותך אבא.

הקב"ה מתפאר בנו. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת, כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך, אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם, כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

וכשיש יצר הרע בעולם, אז יש לה' במה להתפאר, אז כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, ה' מתפאר בנקודה הזו. כל התגברות על כל נקודה של חיצוניות, שזה תרבות יון, שזה יופי וכוח וחוכמה, שזה להיראות ולהתבלט, כל התגברות כזו של יהודי זה ההתפארות של ה'.

כמו בסיפור הבא:

ילד של אלבום תמונות

דרור ציפורי נולד לאב כזה שידע להעניק, ללמד, לחבק, לטייל ובקיצור אבא שכל ילד חולם עליו. אבא קשוב, נינוח, מאיר פנים, שמסביר כל דבר לעומקו של עניין, לאורך ולרוחב, להגיון ולשכל, וגם כמובן ללב, אבא שגם צילם ותיעד כל אירוע בחייו של ילדו. ואת הכל הניח באלבומים. אלבומי גן הילדים, אלבומי ימי ההולדת, אלבומי הטיולים. כל שן וכל חיוך של דרור הונצחו באלפי תמונות מרהיבות, וסודרו בזו אחר זו עם ציון התאריך.

דרור היה בן יחיד לאביו ולאמו, והפינוק , תתפלאו, היה במינון מדויק, נכון. מינון כזה שבנה את אישיותו בצורה בריאה, ולכן לא פלא שהוא הצטיין כמעט בכל תחום שהוא נגע בו. כבר בגן הילדים הוא היה הילד הראשון ששלט באותיות ובניקוד. בכיתה א בתלמוד תורה הוא קרא בצורה שוטפת והיה כבר מספיק טעון כדי לקפוץ לכיתה ב'. אבל בגלל מימדיו הצנומים קפיצת הכיתה נעשתה רק מכיתה ה לכיתה ו'. גם בישיבה הקטנה הוא היה מוצלח והמבריק ביותר, וכל רבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות. הזיכרון שלו היה פנומנלי, כושר הביטוי זך ומדויק, סגנון כתיבתו נהיר וחד, ובקיצור גרשון ורבקה ציפורי היו גאים בבנם כל הדרך ... כמעט.

כשהגיע דרור לשיעור שלישי בישיבה גדולה הוא התחיל לגלות עניין בעולם המחשבים, בעמק הסיליקון, בתגליות הדיגיטליות ובתעלולי הבורסה ומניותיה. בקיצור, בסמוך לגמרא ולפוסקים, תפשה אצלו פינה קטנה של ענייני העולם. זה פועל כמו תולעת קטנה, כרסום פה, כרסום שם, כמעט בלתי מורגש, ולבסוף מגלים שהתפוח הצבעוני והעסיסי רקוב כמעט עד היסודי. אין צורך להאריך. עם הגיעו לגיל 19 הודיע לו ראש הישיבה חד וחלק: "מקומך לא איתנו, ואתה יודע בדיוק למה... צר לי, אביך הוא ידיד טוב שלי, אבל כל יום שאתה בישיבה, אתה עלול לקלקל עוד בחור. תבין אותי דרור"... . דרור ציפורי הבין היטב את ראש הישיבה, אבל את עצמו הוא הבין עוד יותר טוב. פניו של גרשון ציפורי נפלו, דרור הודיע להוריו, בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, שמכאן ואילך הוא יוצא לעולם הגדול, מחשבים, עסקים, הכל. הוא הבטיח להם שיעשה כל מאמץ לשמור מצוות. אבל שיבינו, יש בחירה חופשית.

אחרי שלושה חודשים הוא עלה לפנות בוקר לבואניג הענק שהוביל אותו לארה"ב, עם המון תקוות גדולות קדימה ושני הורים שבורים ורצוצים מאחור. נכון, בנמל התעופה הם התנשקו והתחבקו, ניסו ליצור אוירה בריאה, אבל גרשון באותן דקות היה כאוב עד תמצית דם לבבו. הוא שלף את המצלמה ותיעד את הפרידה מבנו, את החיבוקים והדמעות, את הכיפה הקטנה על הפדחת ואת הנפנוף האחרון לשלום בכניסה למטוס. "במה טעיתי" שאל גרשון את עצמו, "חינכתי אותו עפ"י כל הכללים. הוא קיבל אהבה, חום, טיולים, מתנות, פה ושם אף הכיתי אותו כשהיה צריך. הוא בחור עם דרך ארץ, בעל חסד, מאיר פנים, מה קרה לו שהוא בורח מעולם התורה ל... לא יודע לאן?!"

היה זה לילה קשה. גרשון ורבקה ציפורי ישבו כל אותו הלילה ודיפדפו באלבומים, מדפדפים ובוכים. דרור היה כל עולמם, ומכאן ואילך נגזרה עליהם בדידות בעל כורחם. נכון. פעם בשבוע הוא טילפן. השבועות הפכו לחודשים, פעם בכמה חודשים שלח  גלויה. החודשים הפכו לשנים, כך שמעבר לחילופי מכתבים ושיחות טרנס אטלנטיות די קצרות, נותק הקשר. דרור נשא אשה יהודיה מעבר לים וניהל אורח חיים חופשי לחלוטין... המזל שיחק לו. הגאונות שלו במחשבים הביאה אותו לעמק הסיליקון. שם הוא פיתח כמה המצאות  גאוניות שהפכו אותו לאחד מכוכבי העל של חברות הענק. כבר בגיל 26 הוא רשם לעצמו את המיליון הראשון, והשמים בעסקים הללו הם הגבול.

"בואו לביקור, אני שולח לכם כרטיס", ביקש מהוריו. הם סרבו בעדינות. "תבוא אתה", רמזו ברוך, אך הוא עסוק. אחר כך נולדו התאומים. לבכור הוא קרא אופק, לשני שובל. גרשון ברך את בנו במזל טוב, ונישק את התמונות שהנציחו את נכדיו הקטנטנים.

כך חלפו 10 שנים, ערב חג החנוכה, לפנות בוקר גרשון חש בליבו. הוא העיר את רבקה וביקש שתזמין אמבולנס. כשהוא נאנק מכאבים הוא ביקש מאישתו לחייג לדרור, דרור ענה. "כן, אבא". "דרור יקר שלי", אמר גרשון בקול חנוק, "אני לא מרגיש טוב, תכף מפנה אותי לאמבולנס לבית החולים. תקרא כמה פרקי תהילים לרפואתי... זו הבקשה הראשונה שאני מבקש ממך מאז נסעת לחו"ל. אתה בני יחידי..."

לאחר יומיים נפטר גרשון, ואחרי 10 שנים ארז דרור ציפורי מזוודה וטס לישראל, להלוויתו של אביו. אימו עמדה סמוך למיטה ורב השכונה קרא "מכתם לדוד".

"אבא רצה לראות אותך דרורי", אמרה אמו, "הפעם האחרונה שהוא ואני ראינו אותך בשר ודם, היתה כאשר עלית למטוס לפני 10 שנים, מאז הפך אלבום הנסיעה שלך לחו"ל, לכל עולמו של אבא... אתה אולי לא זוכר, אבל הוא צילם אותך מכל זווית, אורז מזוודה, יוצא מן הבית, עולה למכונית, בתוך המכונית ובשדה התעופה צולמנו נפרדים, חבוקים ובוכים, עשרות רבות של תמונות. בשלב מסויים של חייו, אתה בננו היחיד דרור, היית אלבום תמונות... ילד של אלבום תמונות".

כשהגיעו הביתה לשבת "שבעה" , הוא נפנה לארון של אבא, ושלף משם את כל האלבומים, הוא עבר עליהם אחד ואחד במשך שעות ארוכות, מנגב דמעה פה, דמעה פה. מן העריסה לגן הילדים, לתלמוד תורה, לטיולים, ילדותו ונעוריו שזורים בכל דף באלבום. בידיים רועדות הוא הרים את האלבום האחרון. אלבום יציאתו מן הארץ. לפתע הבחינו עיניו בין דפיו במעטפה חומה שעליה נכתב בצבע כחול: "לבני אהובי דרור". הוא פתח את המעטפה והוציא משם דף שורות מקופל. כתב ידו העדין והברור של אבא הזדקר מיד לנגד עיניו.

"דרור בני מחמדי. רציתי שתדע שאבא לא כועס עליך. אבא מעולם גם לא כעס. אני יהודי מאמין. ולמרות שברון לבי על שנעלמת מעולמה של תורה, יודע אנוכי שהבחירה החופשית היא הדבר הנתון בלעדית לכל יהודי בוגר באשר הוא. לימדתי ונתתי ככל שיכולתי כדי לעצב אותך כבן תורה רם ונישא, יתכן שנכשלתי, יתכן שאני אשם. אולי לא הענקתי מספיק אהבה, אולי לפעמים הייתי קשוח מדי, או שמא פינקתי אותך יתר על המידה. באמת אינני יודע היכן א-נ-י נכשלתי... ומכן אני חרד בבואי לתת דין וחשבון בפני בית דין של מעלה אוי לנו מיום הדין.

בני יקירי, איני יכול להכריח אותך לשנות את דפוס חייך, ומעולם מאז נסעת לארה"ב לא ניסיתי לשדל אותך לחזור בתשובה, למרות שבנימת קולי הרגשת את כאבי. אתה כבר איש גדול, איש חשוב, ויש לך משפחה שלא זכיתי להכיר. אינני אבא של צוואות ולא אטיל עליך משימות כבדות, אני איש פשוט וקטן שניסה להצליח בחינוך בנו יחידו, אבל נכשל. אני רק מקווה שההשתדלות שלי ושל אמך, לחנך אותך כיהודי, תתברר כטהורה וזכה, שכן מיום שהיית עובר בבטן אמך התפללנו עליך, ועד רגע זה אנו מתפללים שתזכה לשוב הביתה כיהודי צדיק לכל דבר.

אך פטור בלא כלום, בני אהובי, אינני יכול. בקשתי הצנועה היא, ואתה אפילו לא מחוייב לה, שתדאג ששני בניך התאומים יכירו לפחות מה זו יהדות. שיכירו את סידור התפילה. את קריאת שמע. תסביר להם שבת ומועדים מה הם. תן להם מעט מושגים יהודיים, תן גם להם את האפשרות לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע, בין הבלי העולם לבין הקדושה... אתה הרי זכית לדעת יהדות בטרם בחרת בדרך האחרת, תן גם לבניך אפשרות לבחור. אוהב אותך, אבא".

דרור ציפורי תחב את המכתב לכיסו, אימץ את שני בניו הקטנים אל חזהו, ודמעותיו זלגו על תלתליהם הזהובים.

בדרך לעליה לקבר, אחרי "זאת חנוכה", חייג לשותפו הישראלי בעמק הסיליקון ואמר לו: "רובי ידידי, אני נשאר בישראל, עשה לי טובה, תחפש קונה לחלק שלי בחברה". דרור ציפורי שלף את המכתב של אבא מן הכיס ומול הגולל לחש: "אבא, אל תדאג, קיבלתי על עצמי שבני התאומים גם הם ידעו יהדות מה היא...".

יתגדל ויתקדש. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונות של עולם

תודה שיש לי אותך ומה הייתי עושה בלעדיך.  לאט לאט אני זוכה להרגיש אותך בכל דבר שקורה לי.

כמו כל הדברים המתוקים האלה של בין אדם לחברו, המילים הטובות שאנחנו אומרים אחד לשני, החסדים הקטנים שאנחנו עושים אחד לשני, העיניים הטובות והמחשבות הטובות, העדוד והתמיכה, בכל מקום כזה אתה נמצא, הרי מי שנתן לי את המחשבה ואת הרצון להגיד לשני מילים טובות, מי שנתן לי את הכוח להתאמץ ולעזור לו, הכל זה אתה אבא.

ולמרות שאנחנו חייבים בהכרת הטוב למי שמיטיב אתנו, אנחנו באותה מידה חייבים שבכל דבר אתה נמצא אבא, אתה הסיבה לכל, אתה מסובב הכל.

וכשקורה לנו דבר קשה שגם כן קשור לבין אדם לחברו, וזה כואב לנו, וזה משתק אותנו. וזה לוקח את כל השמחה שהיתה לנו, גם פה אתה הסיבה לכל. וגם אם אנחנו עדיין לא במדרגה כזו של אמונה שאנחנו מבינים וזוכרים שגם זה לטובה, עדיין פונים אליך,  רצים אליך, מסתתרים בצל כנפיך עם כל הכאב, והצער והבלבול והדאגה ומוצאים אצלך הכל: נחמה, ועדוד, ואהבה, ואפילו התפארות שלך בנו, שלמרות שכל כך קשה לנו, אנחנו לא שוכחים שאתה הכתובת לכל, שרק אצלך אפשר למצוא מרפא לנפשנו.

אבינו שבשמים, זאת המתנה הכי גדולה שיכול אדם לבקש, קשר עם בוראו, עם אביו שבשמים. קשר שיש בו הכל, אהבה והבנה ונחמה ועדוד ותמיכה ועוד ועוד ועוד.

תעזור לי אבא יקר לא לשכוח אותך אף לא לשניה אחת, כי כשאני איתך, החיים שלי זה עוגת דבש אפילו שיש בטוי כזה שאומר שהחיים זה לא עוגת דבש. איתך אבא, זה יותר מתוק מדבש.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי (עלון אור האמונה)