"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נא-נב)

כשנתבונן במשמעותם של השמות מנשה ואפרים, נמצא שמנשה מציין את השלילה, את שכחת הרע של העבר: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", כלומר, הקב"ה השכיח את הצרות שהיו ליוסף – לשון שלילה.

ואילו אפרים את החיוב, את ההפריה והבניה: "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקים בְּאֶרֶץ עָנְיי".

ואכן זהו בדרך כלל הסדר הרצוי, קודם אדם מוחק את הרע ורק אחר כך יכול ליצור טוב חדש במקומו. וכן בחיי המוסר והמידות: "סור מרע" קודם ל"עשה טוב" (ע"פ הגרש"י זווין).

אולם יעקב אבינו הופך את הסדר, שִׂכֵּל את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת שמאלו – על ראש מנשה הבכור (בראשית מח, יד): "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו", החיובי קודם לשלילי. עשה טוב קודם לסור מרע.

מה ראה יעקב להפוך את הסדר ההגיוני? סיבות רבות לדבר. יוסף הגולה בנכר אינו מסוגל להתחיל בחיים חדשים לפני ששכח קודם את צרותיו ועינוייו בעבר. תהליך זה היה הכרחי למצבו.

יעקב מברך את הדורות הבאים, את הבנים המתנחלים בארץ ישראל. בארץ ישראל אין צורך למחוק תחילה את הגלותיות, אלא יש להשקיע את מירב המאמצים בבנייה החיובית. תורת ארץ ישראל אינה נלחמת בשלילה, היא עוסקת בחיוב - והרע מסתלק ונעלם מאליו. העיסוק בחיוב מסייע לטשטש את הרושם השלילי של העבר. לכן יעקב ברך את הנערים על ידי שִׂיכול ידיו – אפרים קודם למנשה, החיוב קודם לשלילה.

בשטף החיים של האדם הפרטי ושל הציבור, עומדת תמיד השאלה מה קודם למה, סור מרע או עשה טוב? מבעלי המוסר היו שהתמקדו בעיקר בשבירת המידות הרעות – הקנאה, תאווה, כבוד ובכל יתר המידות המושחתות שבאדם. לעומתם היו שהלכו בדרך אחרת. הם עסקו בחיוב – שקידה בתורה, דקדוק במצוות, עשיית חסד עם הבריות, ראיית הטוב שבכל אדם, ונמצא הרע מסולק ממילא.

גם האדם הפרטי וגם הציבור חייבים להיבנות על תוכן פנימי חיובי. חברה כזאת, שכל תוכנה הוא שלילת ופסילת האחר, זלזול בו, התנשאות מעליו - ריקה היא מתוכן. בעצם השלילה מדגישה היא את ריקנותה העצמית. כי מי שיש לו תוכן חיובי ועסוק בפיתוחו אין לו זמן ואין לו צורך לעסוק בשלילת זולתו. קבוצה המנסה להיבנות על ידי השמצת זולתה בלבד, דוחה מעליה את הקהל הרציני שהיא עשויה לכבוש את ליבו. הוא חש שאין לה מסר חיובי משלה - זהו "המתכבד בקלון חבירו", המנסה להיבנות משלילת זולתו. קנאת סופרים מרבה חוכמה, רק כאשר כל סופר משתדל לפתח את עצמו יותר. אולם אם כל עיסוקו הוא בהכפשת זולתו, זו קנאת רקב המרבה סכלות.

את החושך אין מגרשים במקלות, רק ריבוי אור, הוא המסלק את החושך. וכדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל (ערפילי טוהר עמ' לט): "הצדיקים הטהורים: אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חוכמה".

הרב יעקב אריאל שליט"א, מתוך הספר: "מאהלי תורה – לתורה ולמועדים"