בס"ד

אם נכנסת למקוה שיש בו 40 סאה בדיוק שנחשבים לכמות ההתחלחית ממנה נחשב המקוה לכשר והמים לא עלו על גדותיהם סימן שהמקוה תוכנן כהלכה, היה תקין וכשר לפני וימשיך להיות כזה גם אחרי ביקורך בו, ולעומת זאת אם כניסתך אליו גרמה למים לגלוש משמעות הדבר היא שטבילתך לא עלתה ותצטרך לטבול במקום אחר כשהמקוה עצמו לא נבנה בחכמה ומאחר ונחסר את אותם מים שגלשו ממנו נפסל ומעתה לא יהיה ראוי לטבילה עד שיתקנו אותו כנדרש. מה שעשה את כל ההבדל זאת אותה שפה עודפת שמעל לגובה פני המים שהיתה במקוה הראשון אך המים מילאו את כל המקוה ולא היתה כל שפה עודפת.

וחשבתי בעה"י לדמות זאת ליכולת ההכלה של האדם כלפי סביבתו, היינו יכולתו לקבל ולאהוב את הצד השני כפי שהוא ללא כל תנאי אעפ"י שתפיסת עולמו ודעותיו שונות משלו, כפי שבא לידי ביטוי בכל מערכות היחסים שלו בחייו - בין איש ואישה, עם החברותא, עם ילדיו, הוריו ושאר קרובי משפחתו, חבריו, שותפיו לעסק, העובד, המעסיק והעמיתים במקום עבודתו.

ידוע שלתורה 70 פנים ואם נכפיל זאת ב-4 כנגד כל חלקי הפרד"ס נקבל 280. ובכל זאת שמעת דעה שונה משלך והיה לך קשה עם זה? כעסת? לא הבנת איך אפשר לחשוב כך? חשת גאוה שדעתך טובה, מוצלחת ומותאמת יותר לאמת האלוקית? הרגשת שהנך חכם יותר מהצד השני? זה גרם לך להעריך אותו פחות? אם תשובתך לפחות לאחת מהשאלות האלה היא "כן" אז אפשר להקביל זאת לציור השני בו מי המקוה גלשו, מאחר והגאוה על כל תולדותיה היא עבירה חמורה מאוד ועל מי שנגוע בה "אמר הקב"ה - אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא, ה): "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל" - אל תקרי 'אותו' אלא 'אתו לא אוכל'" (גמרא בבלי, סוטה ה.)". ויוצא שכמו את המקוה המפגש הזה השאיר גם אותך חסר בצורה שתדרוש ממך לעשות תשובה ולתקן את הנדרש בצורה משמעותית כפי שנלמד מהתורה הקדושה וספרי המוסר, וראיה לעד כמה ממעטת הגאוה את האדם ניתן לקבל מהפסוק: "רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ" (איוב כד, כד). העולם נוהג לכנות אדם כזה כאחד ש"מלא מעצמו", ביטוי שמתאר אדם שבטוח שהוא שיא השלמות מכל הבחינות ולכן לא יתכן מבחינתו שקיים מישהו חכם יותר ממנו עם דעה טובה יותר משלו, והוא מרגיש כ"כ מלא שהוא לא נותן לשום דבר אחר להיכנס לתוכו כשהוא מקובע לצורת החשיבה, דרך החיים וקליטת המציאות שמלוים אותו עוד מגיל חינוך כנראה, ומתוך כך הוא מפחית את יכולתו להתפתח ולהתקדם בכל תחומי החיים ומגביל את החכמה, הבינה והדעת שלו מלהתעלות, וזאת בדומה לאותו מקוה שמלא במים ואין לו שפה עודפת שיכולה לאפשר לאדם נוסף להיכנס לתוך החלל שהיא יוצרת.

כמובן שאין הכונה כאן לעודד הקשבה לדעות פסולות ומקולקלות ח"ו מהן צריך להתרחק יותר מחיות שבורחות מאש, אלא לדעות השונות של האנשים שהם חלק מחייך.

אחד הדברים שמעידים על מעלתו ונשמתו של האדם הוא רמת יכולתו להכיל את האנשים שסביבו, להעניק להם אוזן קשבת ולב מבין בנסיון להבין אותם ולהתחשב בדעתם עד כמה שרק אפשר מלבלי לחרוג מהגבולות שהתורה משרטטת לנו. כמובן שאין חובה או צורך להסכים תמיד עם כל דעה של כל אדם, אך גם כשהצד השני מבין שלא הסכימו איתו הוא שמח בכך שלא זלזלו או ביטלו את דעתו אלא התיחסו אליו ואליה בחשיבות, בכבוד ובעניין רב, מאחר ואף אדם אינו מצפה שכל דעותיו יתקבלו בהסכמה בקרב כולם. זוהי דרך העולם אלא שעיקר ההבדל בין בני האדם בנושא הזה הוא ביחס שהם נותנים לצד השני בזמן שהוא מביע את דעתו בפניהם. וראיה לכך ניתן למצוא אצל תלמידי החכמים שאעפ"י שהם נמצאים בפסגת הקרבה והדבקות ב-ד' יתברך והאמת האלוקית ביחס לכל בני האדם בעולם הם מגיעים בזמן לימוד התורה למען שמו באהבה בדרך לליבון הסוגיות לידי לא מעט מחלוקות לשמה בשאיפה למצוא את האמת תוך שמירה על ענוה, שהרי מאז חורבן שני בתי המקדש נוצרה מחלוקת שיצרה הבנות ופסיקות שונות בהלכה, ובכל זאת אין זה אומר שאם יש שתי דעות בהלכה שסותרות זו את זו אחת מהן חייבת להיות שקרית ח"ו, כדאיתא בגמרא: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג:). גם מערכת הכללים על פיה נפסקות בסופו של דבר כל ההלכות היא הלכה למשה מסיני יחד עם כל התורה שבכתב והתורה שבע"פ.

מהעובדה שאף אחד מאיתנו לא ירצה לחזור לאותו מקוה פסול אלא יחפש מקוה אחר וכשר ניתן ללמוד ולהסיק שאם נפגשנו עם אדם ונוצר אצלו הרושם שלא הצלחנו להכיל אותו ואת דעותיו, הסיכוי שהוא ירצה להיפגש איתנו שוב נמוך מאוד.

___________________________________________________________

בפירוש של רש"י על הגמרא במס' שבת מד ע"ב אנו למדים שעגלה שניתן למלא בה לפחות 40 סאה בלח (היינו של נוזל כמו מים) אינה מהוה כלי קיבול לטומאה אך בפחות מכך כן.

הרב זמיר כהן מסביר שהאות "מ" מסמלת שינוי, וכך במקוה עובר האדם ממצבו הנוכחי למצב זך וטהור יותר. 40 יום ליצירת הולד ולאחר מכן האישה נקראת כבר "אם" שעולה 41 בגימטריה, 40 יום בהם שהה משה רבינו ע"ה על הר סיני ומשם הוריד לנו את התורה הקדושה באמצעותה עברה כל המציאות למקום טוב, מתוקן וקדוש יותר וכן על זה הדרך.

הרב רוני בוטה איתו למדתי את הנושא ניסה לחשוב מדוע דוקא המספר 40 והגיע לסברה יפהפיה, שכשם שלמקוה כשר דרושים לפחות 40 סאה של מים שאינם שאובים כדי שיהיה בעל יכולת טהרה עבור כל הטובלים בו, כך גם מכח הטהרה שיש לעגלה שניתן למלא בה 40 סאה בלח אין היא מקבלת טומאה. עכ"ד.

דברי הרב המחכימים עזרו לי לחשוב בעה"י על נמשל שכך גם הוא האדם, כשאפילו לרשע מכולם נותן הקב"ה שפע, ברכה, בריאות והצלחה בכל התחומים בין היתר בזכות הפוטנציאל האדיר שגלום בו לשפר את מעשיו, לתקן את מידותיו, להפוך לצדיק ולהיות קדוש, כפי שאמר ד' יתברך למשה רבינו למסור לכל ישראל: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם" ולא רק לצדיקים אלא גם לבינוניים ואף לרשעים שבהם, ללמדנו עד כמה אוהב הקב"ה את האדם ומאמין בו, כפי שאנו אומרים מיד בקומנו: "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".