הפטרת חיי שרה

מלכים-א' א' (א'-ל""א) וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ

ענין ההפטרה בקצרה ושייכותה לפרשה[1]

הפרק עוסק באחרית ימיו של דוד המלך, בחירת המלך לאחר דוד, נסיונו של בנו אדוניהו להגיע למלכות. פעולתם של נתן הנביא ובת שבע, להביא להכרזת דוד על שלמה כממשיך המלוכה. השייכות לפרשתנו: הזקנה שאוחזת בשני האישים, אשר הם מהווים ראשית שושלת, אברהם הוא האב הראשון, דוד הוא המלך הראשון ממלכות דוד שהיא שושלת המלוכה בישראל משבט יהודה. בנוסף לכך נזכור כי דוד הוא 'רגל רביעי במרכבה' (זהר ויצא קנ"ד ע"ב) א"כ זו חשיבות מיוחדת ומשותפת שאברהם ודוד שניהם עוסקים בממשיך דרכם אשר ילך ויודיע דרך ה' בעולם. (ובבראשית רבה נ"ט ו' קושר את אברהם ודוד וזלה"ק: ואברהם זקן, זקן זה קנה שני עולמות, שלשה נכתרים בזקנה, ובימים, ושלשתן היו ראש לנסיון [במדרש רבה המבואר: לנסיון, לנשיאות העוברת בשושלת], אברהם יהושע ודוד, אברהם ראש לאבות, יהושע ראש למלכות משבט אפרים שנאמר (שופטים ה' י"ד) מני אפרים שרשם בעמלק, זה יהושע, דוד ראש למלכות משבט יהודה...)

ביאור ענין הצדקה והשֵׂיבָה באברהם ובדוד

כפי שהוזכר לעיל הזקנה המוזכרת באברהם בפרשתנו, ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ"ד א'). המדרש תנחומא ישן חיי שרה קושר בקשר-כתר אחד את אברהם ודוד, ואלו דבריו[2]: ...שהיו הכל שווין [כלומר, שאין הבדל במראה בין האבות לבנים בענין הגיל] עד שבא אברהם ונתן לו הקב"ה את העטרה הזו שהוא עיטור לאדם כשהוא מזקין. ואימתי באה עליו, כשהוא עושה צדקה, שנאמר (משלי ט"ז ל"א) עטרת תפארת שיבה, והיכן את מוצאה, בדרך צדקה תמצא (שם). מי היה זה אברהם שכתיב בו (בראשית י"ח י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את [בניו ואת בית אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט] וגו', אמר לו הקב"ה חייך שאתה ראוי לזקנה, לכך נאמר ואברהם זקן. ואף דוד נטל העטרה הזו, שנאמר (מלכים שם) והמלך דוד זקן. למה, שעשה כמדת אברהם, שנאמר (שמואל-ב ח' ט"ו) ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, לכך נאמר עטרת תפארת שיבה. עכ"ל המדרש.

בבראשית רבה (נ"ט א') למדנו בדרך דומה, ושם ביאר נזר הקודש ענין השכר על הצדקה נתינת השיבה, ואלו דבריו, תחילתם בביאורו (שם נ"ח י"ג) ...שנתחדש בו [באברהם] הדרת פנים של זקנה הוא שיבה, וכענין שנאמר (משלי שם) עטרת תפארת שיבה...והדר זקנים שיבה (שם כ' כ"ט) [ואברהם זכה לזה בזכות שנתעסק בגמילות חסדים, וזה לשון המדרש שם נ"ח] שאמר לו הקב"ה אני אומנותי גומל חסדים, תפשת אומנותי בוא לבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים [עכ"ל המדרש] ממשיך נזר הקודש בביאורו: [הקב"ה] ברא את העולם בחסד, כדכתיב (תהלים פ"ט ד') עולם חסד יבנה, וכן תמיד הוא גומל חסדים טובים לכל בריותיו, ואברהם תפס אומנות זו. 'לבוש לבושי' דהיינו כי גם הוא יתברך נקרא 'עתיק יומין' ומתגלה לנביאים בדמות לבוש שיבה, כדכתיב (דניאל ז' ט') ושער רישיה כעמר נקי לבושיה כתלג חיור. והכי אמרינן בעלמא (מכילתא יתרו פרשת בחודש ה') שנתגלה בסיני ולדניאל כזקן מלא רחמים, והטעם כי השיבה שהוא בגוון הלבן הוא בחינת הארת החסד והרחמים...[ובהמשך ביאור המדרש פרשה נ"ט ב'] מפרש: ...לפי שהוא [אברהם] היה הראשון שקיבל עליו עול תורה להנחילה מורשה לבניו...והוא התורה שבה נתגלה דרך ה'. ומ"ש אחרי זה 'לעשות צדקה ומשפט' היינו לפי שהם יסוד כל התורה, [וכמובא בשמות רבה ל' ג'] אמרה תורה איני מתקיימת אלא בדרכן של עושי צדקה ומשפט, שנאמר (משלי ח' כ') באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט...ובאשר גם בדוד נאמר [שמואל-ב ח' ט"ו] ויהי דוד עושה משפט וצדקה[3], לפיכך גם הוא ביקש על עטרת תפארת השיבה, ועיקר כוונתו לשם שמים בהיות רצונו לבשר צדק בקהל רב להיות נאה כזקן היושב בישיבה...עכ"ל נזר הקודש. (ראה גם פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין, פרשתנו אות ה ד"ה במדרש תנחומא בשביל ד' דברים).

ביאור ענין אבישג והקשר לנסיון תפיסת המלוכה ע"י אדוניהו

האלשיך הקדוש בפירושו לנביאים מראות הצובאות, מבאר ענין הזכרת מעשה באבישג לפני מות דוד ואלו דבריו: ...הוצרך ג"כ להביא  מאין התחיל לב אדוניהו להתעורר בדבר מאז [ענין תפיסת המלוכה] ולא ייחל יקרבו ימי אבל אביו ואז יתחזק בשרי המלכות אשר היו אתו. אך הנה הוכיח סופו אשר שאל מאת המלך יתן לו את אבישג השונמית לאשה [פסוק י"ז בפרקנו], והוא כי אש יופיה קדחה בלבו כי ראה כי היתה יפה עד מאוד שנבחרה מכל גבול ישראל, אמר בלבו אחר שהמלך לא ידעה, מותרת היא לי כי לא אשה ולא פילגש היתה לו רק סוכנת ומשרתת בעלמא, ועל כן אם אמלוך איש לא יצילנה מידי, על כן מאז התחיל  להחזיק במלוכה, וזה מאמר הכתוב (מלכים-א א' ד') והנערה יפה עד מאוד, ולא נשתמש בה המלך כדרך נשים...על כן 'ואדוניה מתנשא לאמור אני אמלוך' (שם שם ה'), כי אמר בלבו בכלל המלכות יעשה רצוני לקחתה...עכ"ל האלשיך הקדוש.

בעיוני הפטרה לרב אברהם ריבלין שליט"א (משגיח רוחני בישיבת 'כרם ביבנה') הביא דברי ההמלבי"ם שצעד בדרך זו וכתב (ד"ה ויבקשו) ועתה יגיד הסיבה העצמיית אשר נחפז אל הדבר שלא בעתו, [החפזות אדוניה לתפיסת המלוכה] כי סוף מעשהו מה שבא אדוניה אל אם שלמה לבקש שתנתן לו אבישג לאשה, היא תגלה לנו כי חשק בה מאוד עד שמסר את נפשו בעבורה לבקשה מאת שלמה שלא נעלם זאת מאתו כי בנפשו הוא, רק רוב חשקו הניעו אותו לזה...ע"י הסיבות הנ"ל התחיל לומר כי הוא ימלוך...עכ"ל המלבי"ם. על דברים אלו מוסיף ביאור הרב רבלין: ההבנה הרווחת היא שאדוניה מרד כי רצה למלוך...את בקשתו לקבלת אבישג מפרשים כאמצעי לחיזוק שאיפתו למלוכה...[אך עפ"י המלבי"ם (והאלשיך הקדוש שהבאנו לעיל)] ההיפך הוא הנכון, אבישג איננה אמצעי להשגת המלכות, אלא המלכות היא אמצעי להשגת אבישג... אך רצונו של אדוניה מעורר בעיות הלכתיות, אם אבישג היא אשת אביו, היא אסורה לו, לכן הכתוב מדגיש: והמלך לא ידעה. בעיה הלכתית שניה היא כבוד המלכות: כבוד גדול נוהגין במלך...וכן לא ישתמש בעבדיו ובשפחותיו ובשמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניהו (רמב"ם שופטים מלכים פ"ב ה"א), לכן רצה אדוניה להיות מלך כדי לזכות בה בדין. [ומסכם ובכך מבהיר בהמשך דבריו, תמיהה על תיאור המפורט בנביא את מצבו של דוד בימים אלו של זקנתו] לפי זה מבואר מדוע חייב התנ"ך לכתוב את הפרטים העדינים ביחסי דוד ואבישג, ומובן מדוע פותח מרד אדוניה [שזה נראה עיקר הפרק] בספור אבישג, היא היתה הסיבה למרד, אלולי נוכחותה בארמון לא היה אדוניה מורד!