"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז,א). 'אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה - אנת תלמידא. ואי מר רבה - אנת תלמידא. אמר לה: מאי אעביד, הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו? אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים". אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי. אותבה על בבא וסתרתה למזיה. כל דאתא חזיה הדר. אדהכי והכי אבלעו להו. איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה, איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא, לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא. אי אתיא תרומה, אמר תיהוי לכהן. אי אתו מעשר דשקילתו אתון, אמר הבו חד מי' לכהן. ועוד דגייז ליה למזייכו, ומיטלל לכו כי כופתא, עינא יהב במזייכו. אמר לה: הא איהו נמי קא עביד. אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה, אמר איהו נמי (שופטים טז, ל) "תמות נפשי עם פלשתים". ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא, אי ס"ד תכלתא חשיבא מצוה, אפיק גלימי דתכלתא, וכסינהו לכולהו מתיבתך. היינו דכתיב (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידה תהרסנה" זו אשתו של קרח' (סנהדרין קט,ב-קי,א). רב מביא סיפור על אשת און בן פלת ואשת קורח. בפשטות צריך לומר שהייתה לו מסורת שכזו שלכן סיפר על הנשים, שהרי כלל לא הוזכרו נשים בפרשיה זו. (אמנם ראיתי בדף פרה"ש אחד, שהיה אחד שהסביר שזה לא מסורת, אלא רב כיון שאשתו הייתה מצערת אותו [יבמות סג,א] אז יחסו לנשים היה קשה, כעין שראה את המציאות דרך דימוי לעצמו... אולם פשוט וברור שזה לא ראוי לומר כך על רב, שבשל שאשתו ציערה אותו אז המציא סיפור נגד נשים... זה פשוט איום לומר כך..). אולי רב דרש זאת ממה שנאמר שכולם נבלעו, שזה אפילו הקטנים, והסיבה: 'אמר רבי ברכיה: כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה. ובמחלוקתו של קרח, תנוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב: "ונשיהם ובניהם וטפם", "וירדו הם וכל אשר להם"' (תנחומא "קרח" סימן ג). הרי שכל מי שהיה שותף במחלוקת, גם אם בלא הבנה כתינוק, אבל היה ניצב במחלוקת, שיצאו כולם יחד ("יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" [טז,כז]) נבלע. לעומתם בני קרח לא נבלעו: "ובני קרח לא מתו" (כו,יא). ממילא יוצא שאשתו של קרח הייתה בדעתו של קרח, שאחרת לא הייתה נבלעת, אלא ניצלת כמו בניה, שרק מי שהיה חלק מהמחלוקת נבלע. שלכן בני קרח לא מתו, כי התכוונו שלא לחלוק. ממילא זה לא עונש קולקטיבי, אלא כל מי שנידון היה חייב בדינו (שגם בלי הדעה כתינוק, היה שותף במרד), וממילא אם אשת קרח לא ניצלה סימן שהייתה יחד עם דעת בעלה (שהרי היא גדולה ויש לה דעה, שלא כתינוק שדינו בשל שנמשך אחר משפחתו ע"י שהוציאוהו). לכן רב מספר מה אמרה אשת קרח, כשבמדרש זה מסופר על דברי קרח עצמו (תנחומא "קרח" סימן ב), שבאו לומר בזה ששניהם היו באותו ראש. שזה בא לומר שאשתו חשבה כמותו ולכן נבלעה, שכוונת רב לא שהיא הביאה אותו לחטוא, אלא כעין שקרח התייעץ איתה, שבזה בא לומר שהיו באותו ראש. אולי אפשר שרב למד זאת מהפס' במשלי, שעליו מובא במדרש (מדרש משלי יא,כז): '"בוטח בעשרו הוא יפול" - זה המן, "וכעלה צדיקים יפרחו" - זה מרדכי ואסתר. ד"א, "בוטח בעשרו הוא ייפול" - זה קורח, "וכעלה צדיקים יפרחו" - זה משה וסנהדרין. אמר רבי לוי: שני עשירים גדולים היו בעולם, אחד בישראל ואחד באומות העולם, קורח בישראל והמן באומות העולם; ושניהם שמעו לנשיהם, ושניהם נפלו'. אולי רב למד שכיון שבפס' יש התייחסות של עושר מיוחד, ובעקבותיו נפילה לפני הצדיק, אז יש לזה דימוי לשני העשירים, קרח והמן. לכן כמו שאצל המן אשתו ייעצה לו, כך גם אצל קרח אשתו ייעצה לו. שהפס' בסתימתו כעין רומז לקשר בניהם. אולי גם מובנו שכיון שהוא בוטח בעשרו, אז לא מתייעץ עם אנשים, אבל בכ"ז מתייעץ עם אשתו שהיא כגופו, ולכן לא רואה בה כאחר (אמנם אצל המן היו עוד בעצה, אבל תחילה נאמר: "ותאמר לו זרש אשתו" ואח"כ "וכל אהביו" [אסתר ה,יד]. שהיא עיקר העצה. אותו דבר אצל קרח, אמנם היו עוד במרד שלו, כך שהתייעץ גם איתם. אולם בעיקר סמך על עצמו, ולכן תחילה זה עם אשתו, שזה כחלק עצמו, שזהו עיקר ההסתמכות שלו). אולי גם למד רב מהקרי וכתיב, שנאמר: "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלונו [תלינו] עליו" (טז,יא). שהקרי הוא "תלינו" מלשון תלונה, ואולי בכתיב זה "תלונו" שזה כעין מלשון לינה, שרומז שאתם מתלוננים עכשיו, אבל כביכול כשאתם הולכים ללון בבית, גם אז אתם חושבים נגדו, גם אז עולה התלונה, שזהו שהתייעצו עם הנשים בבית. ואולי לרב היה קשה איך אדם כמו קרח חטא. הרי קורח היה מנושאי הארון: 'אמרו חכמינו זכרונם לברכה: חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה, שנאמר (במדבר ז, ט): "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו"' (תנחומא "קרח" סימן ב). ומובא שהארון היה פוגע בנושאיו: 'אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל נוסעין, היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם... וכיון שהיו הניצוצין יוצאין, היתה האש שפה בטעוני הארון, והיו נשרפים ומתמעטין' (במדבר רבה ה,א). ממילא כיון שקרח לא נפגע, סימן שהיה צדיק גמור. אם כן כיצד קרה שנפל לחטא כ"ך חמור? לכן הבין רב שגרמו לו ליפול בחטא. לכן הבין שאשתו היא זו שהעיזה להציע לו עצה שכזו, שאף אחד אחר לא היה מעיז להציע לצדיק עצה רעה שכזו, למעט אשתו שהיא פתוחה בדיבורה איתו. אולי גם למד רב מההקשר לפרשת שלח שקודם. שם הנשים לא חטאו ולא נענשו שלא ליכנס לארץ: 'אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים... וכן במרגלים שהוציאו דיבה: (במדבר יד) "וישובו וילינו עליו את כל העדה”, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו: "לא נוכל לעלות”. אבל הנשים לא היו עימהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר, ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה”. "איש” - ולא אשה. על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ' וכו' (שם כז,י). לכן הבין רב שבמרגלים לא חטאו ולא נענשו. אבל אצל קורח גם הנשים נענשו ונבלעו. לכן הבין מהסמיכות שבאה התורה לרמז שגם הנשים היו שותפות ממש בחטא זה של קורח. לכן למד לאשתו של און בן פלת, ולאשתו של קורח, כיון שבא לדרוש שהנשים היו בעצה יחד עם בעליהם (זו לטובה וזו לרעה). (למד מהסמיכות למרגלים, וגם שבשניהם נאמר לשון תלונה [“וילינו", “תלינו"] וגם בדברי דתן ואבירם מוזכרת א"י). אולי אפשר שנאמר במדרש: '"וַיִּקַּח קֹרַח" לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו' (במד"ר יח,ד). אולי באו לרמז ש"ויקח" הכוונה גם על אשתו, שלקח עצה מאשתו (יחד עם הטלית שלקח). אמנם יכול היה לקחת עצה מכל אדם, אולם מהלשון "ויקח קורח" כאילו נטל בעצמו, למד רב שלקח מאשתו שהיא כגופו. אולי למד רב ממה שדרשו שחשדו במשה באשת איש (סנהדרין קי,א) שלכן הבין שהנשים היו שותפות לבעליהם כדי להראות את נאמנותם.