משנה ז

אף הוא אמר שלשה דברים להקל

מכבדין בין המטות

רמב"ם על משנה מסכת ביצה פרק ב משנה ז [ו] מכבדין, מטאטין, אף על פי שהיתה הקרקע שלהם עפר.

רש"י מסכת שבת דף צה עמוד א משום שבות - דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן, והוי בנין.

ומניחין את המוגמר ביום טוב

רב פפא בכתובות כותב שא"א לעשות מוגמר ביום טוב, בגלל שזה מיועד רק למפונקים אמר קרא: אך "אשר יאכל לכל נפש”, דבר השוה לכל נפש

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ז עמוד א . א"ל רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך? מתוך שהותרה חבורה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך, אלא מעתה, מותר לעשות מוגמר ביום טוב, דמתוך שהותרה הבערה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך! אמר ליה, עליך אמר קרא: אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש

תוספות מסכת שבת דף לט עמוד ב ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ"ק דכתובות (ד' ז. ושם) משום דאין שוה לכל נפש

רמב"ם על משנה מסכת ביצה פרק ב משנה ז ומוגמר, הקטורת להריח. אבל לגמר את הבגדים דברי הכל אסור

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד ב אמר רב אסי: מחלוקת להריח, אבל לגמר - אסור.

משנה מסכת ברכות פרק ו והוא אומר על המוגמר אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקיא סעיף ד * אין עושין (כא) ט [ה] מוגמר, דהיינו לפזר מיני בשמים (כב) על הגחלים, בין להריח ובין (כג) לגמר הבית או הכלים; אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות (כד) י <ו> למתקן לאכילה, מותר <ז> אפילו אם מפזרן על גבי גחלת (כה) של עץ. הגה: (כו) יא ואסור לסחוף <ח> כוס מבושם על הבגדים, (כז) משום דמוליד בהן (כח) [ז] ריחא, (המגיד פ"א והגהות אשירי ספ"ב דביצה).

ועושין גדי מקולס בלילי פסחים

כשבית המקדש לא קיים לצלות גדי או כבש שלם, בליל פסח לזכר קרבן פסח

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עד עמוד א תנו רבנן: איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה - כל שצלאו כולו כאחד. נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר - אין זה גדי מקולס.

רש"י מסכת ביצה דף כב עמוד ב מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו, והיו עושין זכר למקדש, שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו, ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו, כדמתרגמינן וכובע נחשת - וקולסא דנחשא (שמואל א יז).

וחכמים אוסרין:

רש"י מסכת ביצה דף כב עמוד ב וחכמים אוסרין – בשלשתן,

• בכיבוד - משום אשוויי גומות,

• ובמוגמר - משום דלאו צורך כל נפש הוא, ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (ז, א): אשר יאכל לכל נפש - דבר השוה לכל נפש, וזה אינו אלא למפונקים, או למי שריחו רע,

• ובגדי מקולס - מפני שדומה לקדשים, ויאמרו: מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ.