ג' אלול התשע"ז

מבנה הפרשיות - מצוות כלליות ולאחריהן פרטיות, ושני סוגי הנהגות[1]

באברבנאל בתחילת פרשתינו כותב (לאחר הבאת השאלות כדרכו בקודש): להיות סדר הידיעה מן הדברים הכלליים אל העניינים הפרטיים, לכן ראה אדון הנביאים, בזכרון המצוות וביאורן, לזכור ראשונה המצוות הכוללות ואחרי כן המצוות הפרטיות. והנה המצוות הכוללות באו בשני סדרים, כי הנה באו המצוות המתיחסות לבית הבחירה ולכל ישראל בסדר 'ראה אנכי'...ואחריהם באו מצוות המתיחסות להנהגת העם הכוללת בזה הסדר. וידוע שהנהגת האומה היתה בשני מינים מן הנהגה האנושית, ונמצאו בה מדרגות תחתיים שניים ושלישיים [מליצה עפ"י האמור בתיבת נח]. כי הנה ימצא בה בית דין הקטן שהוא בכל עיר ועיר, שהיא מדריגה היותר קטנה. ובית דין הגדול שהיה בירושלים בלשכת הגזית, שהיא מדריגה עליונה ממנה. והמלך שעליהם, שהיא המדריגה הגדולה על כולם. הנה סדר שלשת מנהיגים האלה, רוצה לומר: בית דין קטן, ובית דין גדול ומלך – הם כולם כפי ההנהגה האנושית. והיה בהם ג"כ מין ההנהגה הרוחנית, ובה ימצאו ג"כ מדריגות תחתיים, שניים ושלישיים בקרבתם אל האלקים. כי הנה היו הלויים המדריגה הראשונה מזה המין, והכהנים היו בקדושה וברוחניות, במדריגה למעלה מהם, בעבודת ביהמ"ק וקרבתם אל האלקים. והנביא היה למעלה מהם, ברוחניות וקרבה וקדושה אל השם יתעלה. הרי לך שהיו שתי מיני הנהגות האלה בישראל, אנושיית ורוחניית אלקית. ובהם במשפטים המתיחסים אליהם, נכלל הסדר כולו, כמו שנבאר, להיות הידיעות האלה כוללות. ובסדר 'כי תצא' באו המצוות הפרטיות...הנה זה קישור הסדרים ופרשיותיהם...עכ"ל האברבנאל.  

השופטים בשעריך – ללמד זכות על כלל ישראל

בקדושת לוי תחילת פרשתנו כתב: הנה הקדוש ברוך הוא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו, אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את המדה של רחמנות למעלה, ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים, ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל. וזה שכתוב 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', רצה לומר שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה על ידי 'שעריך', והוא השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו 'ושפטו את העם משפט צדק', רצה לומר כל איש ילמד את עצמו להתנהג לשפוט את העם משפט צדק, ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל, ואז האדם מעורר השער של מעלה, ועל ידי זה יוצא בדין וזכאי במשפט של מעלה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח' ע"ב). עכ"ל הקדושת לוי. ראה דברי התנחומא בהערה[2].

האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל בעל שפע חיים[3] (דרשות חומש-רש"י תשמ"ב) כיוון מעצמו לדברי הקדושת לוי הנ"ל ושמח כשראם, והוסיף על דבריו: ...המשיך משה רבינו להורות דרך למנהיגי ישראל ושפטו את העם – רומז לפשוטי העם וקטני דעת, ודווקא אותם צריך לדון בצדקה וזכות, לא ללמד עליהם חובה ולגרום בכך להתגברות מדת הדין עליהם ח"ו, כי בכל זאת הם מזרע האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ובני עם קדוש לה'...[והמשיך דבריו לענין דרך חינוך ילדים] הדברים אמורים גם לגבי חינוך הילדים. אלו שחושבים שהדרך לחנך את הילדים הוא ע"י הכאות וביד קשה, טועים טעות חמורה. הכאה באה עפ"י רוב מרוגז וכעס, שהיום רוב העולם לקוי בזה, ולא מועיל כלום... לא זו הדרך, אלא בדברי פיוס וקירוב, שניתן להועיל דרכם הרבה יותר מאשר תקיפות וחוזק יד...[ובסיום חוזר להתיחסות כללית ליהודי] על זה התאונן הנביא (ירמיהו ד' כ"ב) חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו – שהחכמים יודעים לומר רק רע, לקנטר על בני ישראל ולדבר בגנות כל הסובב אותם. אבל להיטיב לא ידעו – שאינם מסוגלים לראות את החלק הטוב כל כל יהודי. על המנהיגים לדעת שמלעסוק תמיד בצד הרע, לא יצמח שום טובה. טובה יכולה לצאת רק אם מבקשים תמיד רחמים וחסדים על בני ישראל. עכ"ל השפע חיים זצוק"ל.

איסור נטיעת עץ אצל המזבח וביאור סמיכות משפטים למזבח

לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח ה' אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ (דברים ט"ז כ"א). רבי מאיר שמחה מדווינסק[4] בספרו עה"ת משך חכמה מבאר יסודות גדולים ואלו דבריו הקדושים: הענין כי הקרבנות, אף כי המה חלק גדול מהתורה, והתורה קראתם 'לחם לאשי' פעמים רבות, בכל זאת נודע לנו הדבר מצד המושכל כי הבורא כל אינו נזון מאומה. ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים, והוא בעצמותו בלא שינוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות. וכן הפליגו הנביאים אם צדקת מה תתן לו (איוב ל"ה ז'), הירצה ה' באלפי אילים (מיכה ו' ז'). וכולם הסכימו שענין הקרבנות הוא מופלא על דרך סוד, ענין חוקי מפעיל פעולה נשגבה בנפש האדם ומוסיף בו שלימות ודביקות בהתבוננו על פעולתו, כי כל זה היה ראוי להיות על נפשו, וכיוצא בזה ענינים תמצאם בספר האמונות ודעות לרבינו סעדיא גאון [מאמר ג'] ולפי מה שהעמיקו הזהר והמקובלים, כי זה מחבר ומקשר בכל העולמות להיותם פונים למטרה המכוונת. אבל הבורא יתברך, כמו שאינו צריך לשלימות כל המציאות, כן אינו צריך לשלימות פעולתם, והדברים עמוקים...

והנה ידוע  כי הדומם אינו נזון ואינו ניתוסף, כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים. ואשר נמצא כי יגדל האבן, הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן...לא כן הצומח והחי, נזונים וגדלים ומוסיפים שלימות בחיותם תמיד, כנודע. ולהורות כוונה זו ציוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח  מקום הקרבנות הוא דבר שאינו נזון ואין צריך למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסיבת הזנה ותוספת בשלימותו כלל. לזה אמר 'לא תטע לך אשרה כל עץ...אצל מזבח ה' אלקיך...' כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותך, ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלימותך.

והנה ידוע 'כי המשפט לאלקים' (דברים א' י"ז) והוא באמת ענין אלקי ולא יתכן להיות אמת רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו, לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מבעלי הדין והוא שופט בלי שום מכוון חוצי, רק להוציא האמת והמשפט הגמור. ועל דרך כוונה שניה אפשר כי כוונו לזה במאמרם (שבת י' ע"א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. היינו כמו שלא כוון הבורא בהמציאות שום תועלת ותוספות לעצמותו יתברך,  והוא לאחר שנברא העולם כקודם, כן הדן דין אמת לאמיתו, היינו בלא שום פנייה שיתכן להיות לפעמים יוצא דין אמת מפי הדיין ג"כ. לזה דייק 'לאמיתו' שיתכוון להוציא הדין באמת שזהו דבר המקיים את העולם בלא שום תועלת כלל.

והנה באמת הקרבנות והמשפט בהצטרפותם המה דבר אחד – להדביק  ולקרב לבב בני ישראל לאביהם שבשמים. וזהו 'עבודה' בבחינת 'ובכל מאודך', זהו ממונו של אדם. רק המשפט הוא על ענין בין אדם לחבירו, והקרבנות הוא לזכך נפשו המגואלה ממעשים רעים ומהרהורים רעים, בחטאות ועולות. ולכן לא ניתן כפרה על מה שבין אדם לחבירו רק במשפט. וזה כוונו במכילתא (סוף יתרו) למה נסמכה פרשת המשפטים לפרשת המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח – כי בכללות שניהם נתקיימה האומה בשלימותה...עכ"ל המשך חכמה זיע"א.

ההבדל בין מצבה לבין מזבח

וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א ה' אֱלֹהֶֽיךָ (דברים ט"ז כ"ב) רש"י: מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים...מזבח אבנים ומזבה אדמה ציוה לעשות, ואת זו [מצבה] שנא, כי חק היה לכנענים. ואעפ"י שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים. עכ"ל רש"י.

בספר הדרשות של הראי"ה מדבר שור (דרוש ט'. יום הסתלקותו ג' באלול) כתב לבאר מדוע בימי האבות היתה המצבה אהובה ולאחר מכן שנואה, ואלו דבריו: ...ונראה לרמז כשנשים לב בהבדל שבין מצבה למזבח. והנה מצבה, אמרו חז"ל (ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד) שהיא של אבן אחת, ומזבח של אבנים הרבה....ונראה טעמא דמלתא [של ההבדל בין התקופות] כי הנה אמרו חז"ל (ברכות ט"ז ע"ב) אין קורין אבות אלא לשלשה, והיינו כי הם סללו לנו שלשה דרכים מפולשים לעבודת ה' יתברך. אברהם כפי מדתו באהבה, יצחק ביראה, יעקב אבינו בכח התורה. והנה בימיהם שהם תקנו את הדרכים היה צריך שבכל זמן של כל אחד מהאבות היתה מדתו שלטת ודרכו בעבודת ה' יתברך היתה הרצויה, אבל כשכבר נשרשה הקדושה בי"ב שבטים, נעשו מהרכבות אלה הג' דרכים כמה וכמה נתיבות חלוקות, ומ"מ כולן עולות בקנה אחד. וכן הוא רצון ה' יתברך שכל אחד ואחד יעסוק בתורה ומצוות לפי מדתו, רק שיתאחד עם הכלל וילך עפ"י דרך התורה. ע"כ כל זמן שהיה דרך אחד כבוש לרבים היתה עבודה רצויה על גבי מצבה של אבן אחת, לרמז על כח אחד ודרך אחד, אבל אח"כ רצה הקב"ה שע"י ריבוי הדרכים ושינוי הדעות וכל אחד יתנהג בתורה ועבודה כפי ענינו וכולם יתכוונו לשם שמים, ובזה יתגדל ויתקדש שמו הגדול ב"ה. על כן רצונו דוקא במזבח של הרבה אבנים שכולן מתחברות יחד, אבל מצבה שנא, שעכשיו מורה מצבה על דרך אחד גבול נבדל, וזה לא ירצה בעיני ה' יתברך. [כעת מבאר מדוע דוקא יעקב מדבר על בניית מזבה (בראשית ל"ה ב'-ג') וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם. וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי.] והנה עד יעקב אבינו ע"ה שהיו לו כבר י"ב שבטים וכל אחד היה מיוחד בדרכו, היה צריך לקבע השלום והאחדות. ע"כ כשהיה בבית אל בצאתו מבאר שבע ולא היו לו הבנים עשה מצבה, ועתה בנה מזבח, וזירז אותם על השלום...עכ"ל הראי"ה זצ"ל. (נדפס בחומש הראי"ה)

הריגת החייב מיתה ע"י בית דין, נובעת מרחמנות על כלל ישראל

יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ (דברים י"ז ז') לאחר פסק הדין שניתן, ובו נתחייב מיתה, יש להקדים את בצועו. טעם לדבר ניתן לראות בדבריו של האלשיך הקדוש, וכך כתב: כי הנה היה אפשר יחושו אנשים לאמור, הלא טוב היה לבלתי המיתו עד נראה אולי ישוב מדרכו, ולא יחפוץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה. לזה אמר ובערת הרע מקרבך, לומר כי אדרבא מיתתו, רחמנות על כלל ישראל, כי יקרה כמי שחלה בידו, החולי מתפשט על הלב וממית, כי תרופתו היא לחתוך את היד טרם יחתכו כל עצמותיו, כי אכזריות אל האיבר, הוא רחמנות על כל הגוף. כן בהיות איש כזה בקרב ישראל, אפשרי תִפְשֶׂה צרעת ממארת עוון זה בישראל ויחפרו ויאבדו, על כן טוב לבער את זה מלאבד את הכל, וזהו ובערת הרע מקרבך – שהוא רע שהוא בקרבך טרם יהפוך יהיה הכל רע. או שיעור תיבות הרע, נחשב כאילו הוא בקרבך ולא בקרבו לבד. או יאמר 'הרע' על כח טמא אשר שלט בזה להחטיאו, ואשר נעשה בהעוותו, כי החוטא בורא כח טמא ומשחית, ומה גם בעוון כזה. והכח ההוא יהיה אפשר יחטיא גם את אחרים. על כן אני מודיעך שלא בלבד אתה מבער את הרשע ההוא, כ"א גם את הרע אשר הוא כח טומאה אשר היה בקרבך אתה מבער ע"י עשותך משפט מות באיש ההוא. כי זכות עשותך משפט מות באיש ההוא, קדושת המצוה תעמוד נגד הרע ההוא עד יבערנו מישראל. עכ"ל האלשיך הקדוש זיע"א.

ביאור אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל

עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל (דברים י"ז י"א). ברש"י – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.... מבאר באהל יעקב לרב יעקב טולידאנו זלה"ה [מכנאס מרוקו ת"נ – תקל"א]: מקשים, דלא הוה ליה למימר אלא על ימין שהוא שמאל, וממילא משמע שאמרו ג"כ על שמאל שהוא ימין?! וי"ל משום דקים ליה (שבת כ"ב ע"א) בדין הנחת נר חנוכה, שתהיה לשמאל הנכנס לפתח, כדי שתהיה מזוזה מימין, ומצות נר חנוכה בשמאל. עוד אמרו (מנחות ל"ז ע"א) תפילין בשמאל, דכתיב 'על ידכה' - ידה כהה, ולזה אמרו דאיטר יד ימינו שישים התפלין ביד ימין, לפי שכיוון שהוא איטר, הוי ימינו יד שמאל, נמצא שאמרו ז"ל על ימין שהוא שמאל. וכפי זה במזוזה צריך שתהיה על יד ימינו, דהיינו שמאלו, לפי שהוא איטר, וגזרו רבנן שאין להניח נר חנוכה ומזוזה אלא כדרך כל אדם. נמצא שאמרו על ימין שהוא שמאל בתפלין, וחזרו ואמרו על אותו יד עצמו שעשאוהו שמאל בתפלין, אמרו שהיא בעצמה ימין לענין נר חנוכה ומזוזה, ונמצא דבריהם סותרים אהדדי, אעפי"כ – לא תסור מדבריהם, כן כתבו המפרשים...עכ"ל האהל יעקב לרב יעקב טולידאנו זצוק"ל.  

המלך בישראל אחד מחלקי המשכ"ן

 כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹקיךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי. שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ (דברים י"ז י"ד-ט"ו).

מבאר החת"ם סופר בתורת משה וזלה"ק: ...וכעת ניישב בעזהי"ת מה שמקשים מה היה חטא ישראל בשאלם מלך (שמואל-א' ח' ו') הלא כן ציוה פה יתברך?!...והנראה בזה שמרמז על דבר עליון, כי ידוע שבעים שרים למעלה של שבעים אומות מסבבים כסא הכבוד, וכשישראל עושים רצונו של מקום ב"ה הם בפנים בסוד 'ובצל כנפיך תסתירני' (תהלים י"ז ח') [והרמב"ן (ויקרא אחרי י"ח כ"ה) בענין הקשר המיוחד בין ישראל הקב"ה וא"י]...וידוע כי כל שר של כל אומה ואומה שורה ומשפיע על המלך של אותה אומה, ורוחו בקרבו. ולעומת זה מלכות בית דוד הם יושבים על כסא ה' כביכול, ורוח הקודש שופע עליהם ומלכותם עם מלכות שמים יתברך אדוקים זה בזה, ולא יצוייר השראת שכינה בקרב ישראל כ"א ע"י שבט מיהודה, ואפילו משה הוצרך לחור בנה של מרים, ועל זה נאמר (תהלים קל"ג א') שבת אחים גם יחד, אחי"ם ר"ת אהרן חור יהושע משה. וכבר ביארתי במקום אחר כי זהו משכ"ן ר"ת מלך שר כהן נביא. הכא נמי, חור בחינת מלכות, יהושע שר, אהרן כהן, משה נביא היינו משכ"ן. מכל מקום ראוי לישראל לבקש להם מלך שיושפע מאת ה' יתברך כמו שאומה"ע הסובבים את הכסא, לא תהא כהנת כפונדקית...הכא נמי אשימה עלי מלך אשר יהיה מושפע מאת ה' אלקי ישראל [בנגוד לשרים המסובבים את הכסא]...

ועוד עפ"י דברי החת"ם סופר (שם עה"כ והיה כשבתו...וכתב לו את משנה התורה...והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו) בספר התורה יקרא כל קורות של ימי חייו...עכ"ל החת"ם סופר זיע"א. ובשיפולי אדרתו הגדולה נוסיף (ומן הסתם אמרו זאת גדולי הדורות) כל ישראל בני מלכים המה (שבת ס"ז ע"א), א"כ צריך כל יהודי לקרוא קורות חייו מספר התורה, ועפ"י ספר התורה...ומצאתי 'תנא דמסייע לי' מדברי יכהן פאר שכתב עה"פ וספרתם לכם, דהיינו שיעשה כל אחד ספר מעצמו, מה שכל אדם הולך, וגם שיהיה באמת בעצמו ספר, כדאיתא ישראל ואורייתא ...וכדאיתא 'כתבם על לוח ליבך'...   

התמימות עם ה'

תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה' אֱלֹהֶֽיךָ (דברים י"ח י"ג) פירש רש"י (עפ"י הספרי כאן) – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו.

הרמב"ן כתב כאן וזלה"ק: שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמת כל עתיד, וממנו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים...ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. [כעת מבאר מיקומה של מצוה זו, לקמן יאמר שזו מצוה מהתרי"ג מצוות] ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים, אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה...וזה דעת אונקלוס – שלים תהא בדחלתא דה' אלקך, שלא תהיה חסר ביראתו, כי 'תמים' הוא השלם בדבר, כמו שה תמים שאין בו מום ושום חסרון, וזו מצות עשה...עכ"ל הרמב"ן. ובספר המצוות לרמב"ם הוספות לרמב"ן (מצות עשה ח') כתב: שנצטוינו להיות ליבנו תמים עמו יתברך, והוא שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך. וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד...אבל אם נשמע דבר מהם [מהוברי שמים] נאמר 'הכל בידי שמים', כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו, שנאמר [ישעיהו מ"ד כ"ה] מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הכוחות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו...[ובסוף דבריו מבאר מדוע הרמב"ם לא כללה במנין התרי"ג] ואולי הרב חשב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן ללכת בדרכי התורה, כענין שנאמר [תהלים קי"ט א'] אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', ולכן לא הביאה בחשבונו.[5] עכ"ל הרמב"ן.

במהר"ל נתיבות עולם (נתיב התמימות) לאחר שהביא דברי הספרי הנ"ל ברש"י, כתב: הרי לך מי שהוא תם, חלקו עם השם יתברך והוא נצב וקיים. ויראה שלכך תי"ו של תמים תהיה עם ה', גדולה, לרמוז על המדריגה האחרונה שמגיע אליו מי שהוא תמים, ויש לו הקיום הנצחי ואין שולטים בו מתנגדיו [יסוד לדברים בבעה"ט] . וכמו שאמר דוד (תהלים כ"ו י"א) ואני בתומי אלך פדני וחנני. ר"ל כאשר הוא הולך בתומו הקב"ה פודה אותו משונאיו אשר לא ישלטו בו, ויותר ע"ז [על זה] כי הש"י מקיים אותו עד שהוא נצחי לגמרי כמו שהוכיח הכתוב השני (שם מ"א י"ג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. הרי לך שני דברים שנמצאו בתמים, האחד שהקב"ה פודה אותו מיד שונאיו, [השני] ויש לו קיום נצחי עם זה... [הביאור לענין השני בהמשך דבריו:] וכאשר הוא עם ה' מקבל הקיום הנצחי מן השם יתברך, וכדכתיב (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, הרי שהדביקות בו יתברך גורם לו הקיום הנצחי...עכ"ל המהר"ל.

בחומש היכל הברכה לאדמו"ר מקומרנא הרב יצחק יהודה יחיאל ספרין זצוק"ל כתב: ...שלא יהרהר אחר מידת הדין, אני ה' לא שניתי, לידע באמונה פשוטה כתינוק בן יומו שאלופו של עולם ממש בכל תנועה ואין שום דבר במקרה, הן דבר גדול והן דבר קטן, ועל כל הבל פה עתיד ליתן את הדין כי הכל נרשם למעלה...ויהיה לבו שש ושמח על שזכה להיות יהודי, וישתף עצמו באהבת ישראל בלב אחד תמים בתמימות, נכנע ושפל לב שמח באהבת קונו ובאהבת ישראל, ובכל תנועה יעשה יחוד לשמו יתברך...ותצפה לו [כך לשון רש"י] כצופה לישועה. [ופירוש מחודש] ובאמת כל אלו החשכות והסתרות אסתר גם שם אנכי, ואתה תצפה ותכסה על ידי זה את האור זרוע מיניקות השרים והקלי' כטעם בוקר אערוך לך ואצפה,  אעביד חופאה להאי בקר [(להיות כיסוי לבוקר, עפ"י זהר בלק דף ר"ד ע"ב, ושם ב'מתוק מדבש' מבאר דברי הזהר. וכן ראה ב'אור המאיר' לרבי זאב  וולף מזוטאמיר פרשת 'וזאת הברכה' ביאר דברים אלו כהדרכה בעבודת ה']...עכ"ל היכל הברכה[6].

בית כרם וארוסה - רמז לשלש עבודות רוחניות של היהודי

בדברי שלום לרב יצחק אדרבי[7] מבאר וזלה"ק: ...דרך שלימות האדם תלוי בשלשה דברים: אחד ויסוד הכל, הוא היות האדם מאמין בו יתברך שהוא נמצא, ושאינו גוף ולא כח בו והוא אחד ומשגיח, שהם עיקרים ויסודות גדולים. שני, הוא שמירת ועשיית המצוות. שלישי, הוא היות האדם עוסק בתורה, כמו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, וכן והגית בו יומם ולילה. ואלו השלשה נוכל ליחסם ולכנותם בשם בית וכרם וארוסה. עיקרים הראשונים הם כדמות בית, כי כמו שכל קניני האדם אינם כלום אם אין לו בית להניחם שם, כך אעפ"י שיקיים האדם כל מצוות התורה ויהגה בה יומם ולילה, מה יועיל אם אין לו אמונה במציאותו יתעלה וכן בשאר, באופן שהעיקרים הראשונים הם המאספים והמקבלים המצוות והמעשים, כמו שהבית מאסף הקנינים, וכמו שנאמר [ישעיהו ל"ג ו'] יראת ה' היא אוצרו. המצוות הם כדמות כרם, כי כמו שהכרם עושה פירות גם המצוות הם פירות הצדיק, ולזאת הסיבה יחס הכתוב לישראל לכרם, שנאמר [ישעיהו ה' ז'] כי כרם ה' צבאות בית ישראל וכו'...התורה היא כדמות ארוסה כמו שנאמר [דברים ל"ג ד'] תורה ציוה לנו משה מורשה, וג' [וגם] אמרו חז"ל [ברכות נ"ז ע"א] אל תקרי מורשה אלא מאורסה, שהתורה מאורסה היא לישראל.

ועם זה יובנו הפסוקים ואמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ר"ל כי חינוך הבית הוא ישוב בעה"ב בו, כן מי שבנה והאמין העיקרים הנז'[כרים] אבל לא נתישב דעתו עליהם ואינו קיים באמיתותם בהם, ילך וישוב לביתו ויאמינם ויתקעם בשכלו במקום נאמן ולא יהיו רפויים בידו, כי זהו עיקר ויסוד הכל...ומי האיש אשר נטע כרם ר"ל שעסק במצוות אבל אינו עושה אותם לשמה כ"א לאיזו כוונה חיצונית, וזהו ולא חללו...אף עשיית המצוות, צריך שיהיה לעשות רצון ומאמר קונו לא לכוונה אחרת. ילך וישוב לביתו, לא אמר לכרמו כ"א לביתו, סיבת כל זה הוא היות איזו חולשה בעיקרים הראשונים, ולכן ישוב להם ויאמינם כדין וכשורה, ואז יתחלל כרמו ולא ימות וכו'. ומי האיש אשר אירש אשה רוצה לומר שעוסק בתורה ואינו עוסק בה לשמה, וזה ולא לקחה רוצה לומר לא עשה בה לקוחין כהוגן וכשורה, גם זה ילך וישוב לביתו - לעיקרים הראשונים, שהחולשה בהם היא סיבת הכל כי אין ספק כי שהאדם שיצייר בשכלו העיקרים הראשונים על מתכונתם, לא יעשה שום דבר לשם כוונה חיצונית כ"א לעשות רצון  קונו, ולכן אמר ישוב לביתו ולא יהיה זה סיבה שימות במלחמה האמיתית הנפשיית[8] בהיות נעדר מהשגת שלימותו...ואומר אני לע"ד [לעניות דעתי] שהסיבה שמכנים התורה ל'ארוסה' היא לפי מה שאמרו ז"ל [אבות ד' ה'] כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, אבל הנאה ותועלת התורה הוא בעוה"ב. כן היא הארוסה, כי הבועל ארוסתו בבית חמיו כבועל נדה, והנאתה ותועלתה אינו אלא אחר ה'כניסה' [נשואין]. כך התורה, שכרה אחר כניסת האדם לבית עולמו, וכן כתיב [משלי ו' כ"ב, וראה אבות ו' ט'] בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. אבל בזה העולם הוא כארוס עם ארוסתו – שאין לו הנאה ממנה כ"א הדבור עמה. ג"כ בתורה – והגית בו יומם ולילה, וכן כתיב באהבתה תשגה תמיד, כארוס עם ארוסה...עכ"ל הרב יצחק אדרבי זיע"א בספרו דברי שלום.

הפטרת שופטים

ישעיהו נ"א (י"ב-נ"ב י"ב) אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן.

שזירת פסוקי הפרק וההפטרה

החיד"א בחומת אנך לפרקנו בונה פירושו עפ"י בראשית רבה (ל"ח י"ד) אמר רבי לוי בכל מקום שנאמר אין לה, הוה לה [כלומר כשנאמר 'אין לה', אין הכוונה בהחלט, אלא באותה שעה, אבל לאחר זמן 'הוה לה' כלומר יהיה לה]. ותהי שרה עקרה אין לה ולד (בראשית י"א ל'), הוה לה, וה' פקד את שרה וגו' (שם כ"א א'). ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים (שמואל-א א' ב') והוה לה כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו' (שם ב' כ"א). ציון היא דורש אין לה, (ירמיהו ל' י"ז) והוה לה, ובא לציון גואל (ישעיהו נ"ט  כ') רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי (שם נ"ד א'). [ובאיכה רבה א' נ"ב הוסיפו] אף כאן, אין מנחם לה (איכה א' י"ז)  והוה לה, דכתיב (ישעיהו נ"א י"ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם...עכ"ל המדרש.

וממשיך החיד"א ושוזר לתחילת הפרק שלא נקרא בהפטרתנו, וזה שאמר [ישעיהו נ"א ב'] הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ. דעפ"י המזל אברהם אינו מוליד [ראה שבת קנ"ו ע"א] ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ועכ"ז ואברכהו וארבהו, הגם דכתיב אין לה ולד. ומזה תקיש דהגם דכתיב אין לה מנחם, יהיה לה דכתיב [ישעיהו שם ג'] כי נחם ה' ציון. עכ"ל החיד"א.

כפילות אנכי הבטחת גאולת ישראל ודבקותם בה' יתברך לנצח

כל זאת בהוספת דברי האבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות ד"ה וכתב רבינו סעדיה) על כעין דו שיח בין הקב"ה לנביאים ולישראל שבתחילה שולח את הנביאים לנחם את ישראל (נחמו נחמו עמי), אך ישראל אינם מקבלים תנחומיהם (עניה סוערה לא נוחמה) וכעת הקב"ה עצמו כביכול מתחיל לנחמם אנכי אנכי הוא מנחמכם.

יסוד לדברי האבודרהם שהיא דבריו עפ"י מדרש ואיננו יודעים איה מקום כבודו, ניתן אולי לראות יסוד לו  בדברי הילקוט שמעוני (ח"ב ישעיהו רמז תמ"ג) ...

לכו ופייסו את כנסת ישראל, מיד מתכנסין כל הנביאים והולכים אצלה, והיא אומרת להם איך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל, א"ר אבא בר כהנא דבריכם צריכים מירוק, עד עכשיו אזני מלאות מן התוכחות שהוכחתם אותי ועכשיו אתם באים לנחמני? הלך "הושע" לנחמה, א"ל הקדוש ברוך הוא שלחני אצלך לנחמך, אמרה לו מה בידך? אמר לה אהיה כטל לישראל, אמרה, אתמול אמרת לי הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון, ועתה אתה אומר לי כך, לאיזה נאמין לראשונה או לשניה?... מיד הולכים כלם לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומין שנאמר עניה סערה לא נחמה, א"ל הקדוש ברוך הוא אני ואתם נלך וננחמנה הוי נחמו נחמו עמי נחמוה נחמוה עמי אין ראוי לילך אלא אני בעצמי...עכ"ל הילק"ש.

בספר מעדני שמואל להפטרות לרב שמואל טרוביץ זצ"ל מבאר אי התרצותם של ישראל לקבלת דברי נחמת הנביאים, מעיקרי דבריו:

נראה שכנסת ישראל בודאי מקבלת ומאמינה בדברי הנביאים שהם אמת ויציב ונאמרו מפי הבורא יתברך, ואין זה סותר כלל את דברי התוכחה ופורענות שנאמרו לפני כן, מפני ששערי תשובה לא ננעלו, ובפרט שכנסת ישראל מיצתה את כוס הפורענות עד תומה, אלא שכנסת ישראל חוששת שמא ח"ו שוב תחטא ותאבד כל זכויותיה...על כן הקב"ה אומר בדין שאני בעצמי אלך לפייסה, והיינו הבטחה זו קיימת לעד ולעולמי עולמים... נראה שהבטחה זו נכללת במה שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהכפילות באה להדגיש שהנחמה תהיה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו...ובגאולת מצרים נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ושם הגאולה לא היתה ע"י הקב"ה בעצמו, שהרי שלח את משה עליו נאמר (ישעיהו ס"ג י"ב) מוֹלִיךְ֙ לִימִ֣ין מֹשֶׁ֔ה זְר֖וֹעַ תִּפְאַרְתּ֑וֹ בּ֤וֹקֵֽעַ מַ֙יִם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת ל֖וֹ שֵׁ֥ם עוֹלָֽם. וחז"ל אמרו (שמות רבה ג' ה') אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים, כשירד יעקב למצרים לא אמרת לו, אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ"ו ד') ועכשיו אתה אומר לי (שמות ג' י"א) לכה ואשלחך אל פרעה ?! ...כידוע לאחר גאולת מצרים היו גלויות נוספות, אך לעתיד בב"א ההבטחה היא מוחלטת ולכן הבטחת הנחמה היא כפולה...

[ועוד הוסיף הרב טרוביץ שם] עפ"י הכתוב (קהלת י"ב א') והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. אמרו חז"ל (שבת קנ"א ע"ב)  רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה...[עכ"ל הגמרא].

ביאור הדברים זכות וחובה לאדם היא עפ"י עבודתו ובחירתו, לעתיד לאחר הגילוי האדיר של 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' יהיו הדברים כה ברורים, עד שאדם לא יוכל לבחור ברע, כשם שאדם הרואה לפניו מי שמטיב לו בלי גבול, ואף לאחר שמרד בכל טובותיו וחסדיו הוא מוכן לסלוח לו ולקרבו במדה מופלגת, שוב לא שייך להמרות את פיו. כך תראה עצמה כנסת ישראל לעתיד. [הפנה לעיין בשער בת רבים להפטרה].  

והמשך דברי ההפטרה וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־ אָֽתָּה. ביאר בזהר הקדוש (בראשית צ"ו) שהכוונה היא כאשר דברי תורתי נתונים בפיך, אז השכינה כביכול פורשת ידיה עליך, והקב"ה שמח עמך כיום שנטעו בו שמים וארץ. ויש לומר כי הכל המשך לנאמר לעיל, שהזכיה להיות אנכי אנכי הוא מנחמכם, הוא ע"י שלעתיד תזכו למדה מרובה של השגת התורה, ומתוך למוד והשגת התורה, יזכו להתגשמות הנבואה בסיום הכתוב וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־ אָֽתָּה. 

החוט המשולש של הנחמה

עוד הוסיף החיד"א חומת אנך על הכתוב בתחילת ההפטרה אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם. אפשר כי במוטב תלתא [מליצה כדרכו בקודש של החיד"א] יקבלו נחמה. אחת מסיבת 'אנכי' שקבלנו את התורה וע"י זה נתקיימו שמים וארץ על הקבלה לבד כמו שאמרו תוספות פרק קמא דע"ז, וזכות זה יספיק להביא את הגאולה. וזאת שנית אנכי שהוא כינוי לשכינה, ובא לציון גואל לכבוד השכינה. ועוד כי אין השם שלם ומוכרח לכבוד שמו וכסאו להביא הגאולה, וזו שלישית. וזה רמז הוא מנחמכם, אותיות הו"א שהוא תשלום שמו וכסאו הו"א זה ינחמכם[9]. באופן כי הני תלתא שני אנכי וגם הוא מנחמכם.

משמעות נטיעת השמים

וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־ אָֽתָּה. (ישעיהו נ"א ט"ז) מבאר הכתב והקבלה על הכתוב (שמות ט"ו י"ח) תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, וזלה"ק: ענין קביעות חזקה. שישבו בארץ ימים רבים כשרש נטוע וקבוע, עושה שרש למטה ופרי למעלה, כענין ונטעתיו ושכן תחתיו (שמואל-ב ז' י"ב) לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה שם)...שטעם כל אלה חזוק וקבוע. ומזה...למסדרי הברכות לומר בברכות התורה, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהתורה מקנה לאדם חיי הרוחני, והוא ענין הקיים תמיד בקביעות חזק לעולם בל ימוט. היפך חיי הגשמי שהוא מוגבל בזמן, וגם זה אינו חזק וקבוע. כי בארץ הנשמה [מלשון שממה] הלזו, חיינו תלויים לנו מנגד תמיד.

הנביאים עצמם יראו הגשמת נבואותם

האברבנאל פירש וזלה"ק: קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו והוא ייעוד גדול שהצופים והם הנביאים כלם שנשאו קולם ושנבאו לישראל יקומו מקבריהם, יחדו ירננו נבואותיהם אשר נבאו ויתנו הודאות ורננות לשם יתברך לפי שנתקיימו, ועליהם אמר באמת כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, כי בעיניהם הגשמיים יראו תשועת ירושלם כמו שיעדו ונבאו אותה, וכן דרשו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) מכאן לתחיית המתים מן התורה. [ויש פירשו] קול צופיך נשאו קול שבזמן הגאולה תשוב הנבואה שנפסקה מימי מלאכי בבית שני ויתרבו ביניהם צופים ונביאים בשוב ה' ציון וגם נכון הוא... עכ"ל האברבנאל.