ד' מנחם-אב תשע"ז

תשלומי הודאה לעבר, ולעתיד - תפילה[1]

בסיום חומש במדבר בסדרי הליכה ומניני פקידה,  נשכחה ממני אמירת תודה,

לחונן לאדם דעה, ששם הלקי מיושבי 'בי מדרשא', ושחנני בליקוט כתיבה מבורכה.

כעת בראשית חומש דברים, אודה על כל הטובות והחסדים,

ואתפלל שאזכה להמשך הארת פני אלקים חיים, לסיום ליקוט ציצים ופרחי בשמים,

מגנות בתי מדרש מגוונים, שכולם רוצים להדבק באלקים חיים,

מתוך אהבה ונעימות זה לזה בפנים צהובים.

זה יהיה המשך הכנה לתקון חורבן בתים,

עדי שבת חזון תהא שבת נחומי גאולים.

תוכחה ע"י גילוי המעלות, וזכות הכלל לעומת מעלת היחיד

חומש דברים אותו אנחנו זוכים להתחיל השבת, ראשיתו בשבת חזון הסמוכה לתשעה באב, אך מסלול ההליכה והלימוד בו, עובר במשעולי נופים מרהיבים של שבתות הנחמה, ימי אלול שהינם הכנה וגילוי 'ציר כיסופים' לקראת הימים הנוראים הבעל"ט, יום המלכת ה' יתברך מחדש בעולמו בראש השנה, יום הכפורים יום הטהרה. ולאחריהם ימי שמחת הסוכות שיגיעו לשיאם בשמיני עצרת, שהוא גם שמחת תורה בסיום דברים ובסיום קריאת התורה והתחלתה מיד מחדש. בראשית ספר דברים למדים אנו סוגיה נכבדה עד למאוד, בענין התוכחה ויחס בין מעלת הצבור למעלת היחיד. כך כותב בדרשות הר"ן (תחילת דרוש ט'):

ידוע כי מי שירצה להישיר איזה אדם שטעה בדבר מה, יישיר אותו בשני דרכים: האחד - מה שיודיענו מעוותו ויוכיחהו עליו, לבלתי שוב עוד לכסלה. כי כל זמן שיעלים עיניו מחטאתו שחטא, אי אפשר שישוב ממנה. כמו החולה שיעלים עיניו מחליו, אי אפשר שירפא...הדרך השני – שיודיעהו שהוא מוכן להשיג מעלה גדולה, שעם כל מה שהעווה, הוא אהוב ונרצה אצל מי שירצה להקריבו [לקרבו] אליו. באלה שני דרכים היישיר משה את ישראל. ראשונה, פתח בדברי תוכחתו והודיעם בקצרה את כל אשר העוו, וכל זה כולל סדר [פרשת]  'אלה הדברים'. ואח"כ הודיעם כדי שלא תרפינה ידיהם ויאמרו נואש מהדבק בה' יתברך, לבושתם ממנו על כל אשר העוו, הודיעם [בפרשת ואתחנן] כי עודם נרצים אצל ה' יתברך יותר ממנו, אשר היה אב בתורה ובחכמה ובנבואה. והראה להם זה שהציע לפניהם שמצד שהוא שגה בדבר מה והקל בכבודם של ישראל, עם היות ישראל חוטאים בדבר ההוא בעצמו, עם כל זה לא רצה [ה'] למחול על עוונו...

...נתעוררו רז"ל...והודיעונו אמיתתו של דבר ויסודו והוא, שה' יתברך מלא רחמים ומעביר אפילו עוונות החמורים שהם בין אדם למקום לבד, אבל מה שימשך מצד מחילת העוון היזק אצל אחרים, אי אפשר שיהיה נמחק העוון ההוא בשום פנים. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א ו') לך לבדך חטאתי. ולפיכך אמר משה לישראל ויתעבר ה' בי למענכם, להראות להם מעלת הכלל. שהרי הוא חטא לה' יתברך, והרבה על חטאו כמה תפילות ותחנונים ולא נענה. והיתה הסיבה מפני שבא בכלל חטאות זלזול בכבודם של ישראל. ואעפ"י שלא היה עיקר חטאו על ככה, הראה ה' יתברך שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שיהיה דוגמא לדורות – שיחמיר כל אדם עצמו שלא להקל בכבוד הכלל. כי הכלל מצד כללותו, הוא ישיג מעלה וחשיבות שאי אפשר שתמצא בפרט אחד... וכבר רמז משה בפרשת [ואתחנן] ונשב בגיא מול בית פעור. ודרשו רז"ל ב'ספרי': אמר להם, ראו כמה ביני לביניכם, שכמה תפילות וכמה תחנונים עשיתי ונגזרה עלי גזירה שלא אכנס לארץ, אבל אתם הכעסתם לפניו במדבר ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צ"ה י') ארבעים שנה אקוט בדור. ולא עוד אלא שגדולים שלכם משתחווים לפעור, 'ועתה ישראל' – הרי אתם חדשים, כבר מחול לכם לשעבר. הנה בארו שמה שאמר להם 'ונשב בגיא' אינו על צד התוכחה להוכיחם על דבר פעור, כי זה אינו מענינה של פרשה [ואתחנן] כמו שכתבתי, אבל תוכחה זו באה בפרשת 'ואלה הדברים' באמרו במדבר בערבה. אבל בא כאן להראות להם גדולתם, שעם היות שגדוליהם חטאו בדבר עצום, עם כל זה הם חביבים לפני המקום יותר ממנו, וזהו מצד שהכלל קונה ומשיג מצד כללותו מעלה שאינה מחויבת אליו מצד פרטיו...עכ"ל דרשות הר"ן.  

אלף פעמים כנגד החלקים שקיבל משה ומחזירם בשבת

ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א).  

פירוש מיוחד המבוסס על דברי האר"י הקדוש שבימים אלו חל תמיד יום ההלולא שלו (ה' במנחם אב), מביא באחד מספרי החסידות מאור ושמש בפרשתנו (ד"ה או יאמר, ה' אלקיכם) ואלו דבריו הקדושים: קשה, מפני מה דייקא 'אלף פעמים'. ומה שוב 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם' שאמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכותינו וכו', אמר להם זו משלי הוא וכו' [רש"י עפ"י ספרי דברים א' י"א]. קשה, מה 'זו משלי' משמע שאותן הברכות שלו המה שהוא נותנם לישראל, מאין היה לו הברכות?

ולבאר הדבר נקדים המאמר מהאר"י זלה"ה, וזה לשון האר"י ז"ל [פרי עץ חיים שער השבת פרק ח' (וכן בשער הכוונות דף ס"ו ע"א, קבלת שבת בשדה)]: ישמח משה במתנת חלקו, סוד 'ישמח משה במתנת חלקו' - כשעלה משה להר לקבל את התורה, ניתנה לו אלף חלקים אור, וכשעשו ישראל את העגל נאבדו ממנו בעון ישראל, ואז נשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף חלקים, ולכן אל"ף דויקרא זעירא. ואמנם משה לא חטא שיאבדו ממנו - רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקדוש ברוך הוא משלים אותו אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים עֶדְיָם של ישראל שהתנצלו מהם בחורב - נְטָלָם משה להשלים מה שנחסר לו. ואמנם, כל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם אלף חלקים שאבד, ואז הוא מחזיר הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שניתן לו חלקו - הוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקים של ישראל, וחוזר להם חלקם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי והם חטאו כבר - אני זכיתי בחלקם ואקח את שלי ושלהם, אמנם הוא שמח בחלקו ומחזיר את שלהם, כי הלא עבד נאמן קראת לו. וביאר מה 'מתנת חלקו' ואמר, שהוא כליל תפארת בראשו נתת לו וכו'.

ובזה מבואר הכתוב שאמר יוסף עליכם ככם 'אלף' פעמים רצה לומר, אותם האלף כתרים שניתן לו במתנה מֵעֶדְיָם של ישראל הוא נותן אותם להם רק יושאר לו חלק אחד בכלל ישראל שמגיע לו חלק אחד שלו. ואמרו לו, משה אתה נותן קצבה לברכתינו, שהם לא הבינו את הסוד הנ"ל, לזאת פירש להם 'זהו משלי' רצה לומר, אותם אלף חלקים אור המה בכוחי לתנם לכם כי המה שלי במתנה מאת השם יתברך - אני מחזיר אותם אליכם, אבל יותר אין בידי להוסיף לכם, רק השם יתברך יברך אתכם וגו', כַּפְתּוֹר וָפֶרַח. עכ"ל המאור ושמש.

רמזי מוסר משמות המקומות

אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב (דברים א' א')

הרב יהודה חיים הכהן מדמשק בספרו יהודה יעלה מביא רמזים מעניינים משמות המקומות אותם מזכיר משה בדבריו: אפ"ל [אפשר לומר] בדרך מוסר שמשה רבינו ע"ה [הוכיחם] על העתיד, וז"ש [וזה שנאמר] בעבר הירדן - היא העוה"ז שהוא עובר במדבר, שהאדם בעוה"ז כמו שהוא במדבר שמם, לא ידע אנא יפנה לעזרה. בערבה – שערב עליו הגשמיות והתאוות של העוה"ז. אכן מול סוף – רמז למיתה שהיא סוף כל אדם, וזהו בין עני בין עשיר. בין פארן – ר"ל שהוא עשיר פרה ורבה. בין תופל – רמז לעני שאוכל מאכלו  תפל מבלי טעם, לא שומן ולא שמן. ולזה צריך ולבן – שילבן עצמו ועוונותיו שיהיה בלי עוון, וזה ע"י וחצרות – שיקבע עצמו בבבתי כנסיות ובבתי מדרשות שנקראת 'חצרות' כמ"ה [כמו שאמר הכתוב (תהלים פ"ד ג')]  נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. ובזה יזכה לחצרות אלקינו יפריחו [תהלים צ"ב י"ד] הוא בית המקדש. ועיקר הכל שיסתפק במועט ולא ילך בתאוות לבו, וז"א [וזה אומרו] ודי זהב – ר"ל שיסתפק במה שחננו ה' ולא יהיה להוט  אחר הממון...עכ"ל יהודה יעלה לרב יהודה חיים הכהן זלה"ה.

משמעות ערים בשמים

וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ. אָנָ֣ה אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם. (דברים א' כ"ז).

ערים גדולות ובצורות בשמים פירש רש"י (עפ"י הספרי): דברו הכתובים בלשון הבאי. ומפרש השפתי חכמים עפ"י דברי רש"י (חולין צ' ע"ב): לשון הבאי, לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו, לא שיתכוון לשקר, אלא לא דק.

ובספר מעיין בית השואבה לרב שמעון שוואב[2] זצ"ל כותב: עדיין אין הדבר מובן כל כך, למה תשתמש התורה בלשון כזה אם אין בו אמת כלל?! [ותשובתו] – ויתכן שעכ"פ יש בזה רמז לדבר אמת, שהרי בסוף ספר יהושע מפורש שהיו ערים בארץ ישראל שלא נכבשו בימי יהושע, וגם בספר שופטים אנו מוצאים ערים שלא נכבשו עדיין, ואפילו בימי שלמה עדיין לא נכבשה עיר גזר עד שכבשה מלך מצרים ונתנה לשלמה כמפורש בספר מלכים-א' [(ט' ט"ז)][3] וכנראה שכמו שנאמר לאברהם שאינו יכול לירש מיד את ארץ ישראל 'כי לא שלם עוון האמורי עד הנה' (בראשית לך לך ט"ו ט"ז), כך היה בראשי הערים האלה שלא שלם עוונם עד אז (וכמאמרם (סוטה ט' ע"א) שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה, ואינו נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו) וזהו מה שנרמז במה שכתוב 'בצורות בשמים' פירוש שהיה להם שמירה מן השמים, מאחר שלא הגיע זמן איבודם עדיין. עכ"ל הרב שמעון שוואב זצ"ל.

בספר שקדם למעין בית השואבה, מגדולי מפרשי התורה בדורות האחרונים, פירש בכוון שונה לגמרי את משמעות בצורות בשמים. כך כתב בכתב והקבלה לרב יעקב צבי מקלנבורג זצ"ל: נ"ל שאין 'בשמים' דרך גוזמא, כי לא תעתיק התורה דברים פחותי הערך המדברים בהפלגות דברים. והרי משה עצמו אמרו ג"כ (דברים עקב ט' א') שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם. אבל ב'שמים' הוא ענין השתוממות והפלאה, כמו עַל־י֖וֹמוֹ נָשַׁ֣מּוּ אַחֲרֹנִ֑ים (איוב כ') [פירש רש"י: תמהו] ...וטעמו כאן גודל הערים וחזקם הוא בדרך נפלא מאוד עד שאדם משתומם עליהם. ומענין זה אמר (תהלים קט"ו ט"ז) השמים שמים לה'. ה'שמים' השני ג"כ לשון השתוממות והפלאה, כלומר השמים ברא ה' לעיני בני אדם להיותם משתוממים ומתפלאים  על גודל כבוד ה'. כי הרואה מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה בשמים ממעל, גודל הגופים השמימיים... הלוא ישתומם האדם על העוז העליון כל אלה, ומגדלות היצורים האלה ותפארתם הלא יפלא, ויפול לבו בקרבו על רוממות עושה כל זאת, וימלא יראת ה' וכבודו ורוממותו. עכ"ל הכתב והקבלה. 

עומק משמעות הביטוי דברי הבאי

מכיוון שהבאנו לעיל דברי רש"י עפ"י חז"ל דברו הכתובים בלשון הבאי. נביא מדבריו של אחד מגדולי המקובלים בדורות הקדומים, ר' מנחם עזריה מפאנו (הרמ"ע מפאנו) שתאריך יום הסתלקותו הוא יום אחד לפני ההלולא של האר"י הקדוש. דבריו מובאים בשל"ה הקדוש (תושבע"פ כללי התלמוד (יח) כלל דרושים ואגדות, הסתר דבר): אבל הענין הוא על דרך 'כי לא דבר רק מכם' (דברים ל"ב מ"ז), ודרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) אם רֵק הוא - מכם. הכוונה בזה הדיבור הוא ריק מצד מציאותו למטה, אבל מצד שורשו למעלה היא גדול במאד, וזהו שאמר מכם הוא ריק, כלומר מצד המציאות שלכם למטה נראית ריק והבאי. כענין 'ערים גדלת ובצורת בשמים' (דברים א' כ"ח) מצד בחינתם למטה הוא דבר הבאי, אבל מצד שרשם וכחם של מעלה, דהיינו כח האמורים למעלה, יש לו אחיזה גדולה בשרשו ומתפשט כחו במאד במערכת השמים. והוא על דרך המוזכר בזהר (ח"ג דף קכ"ג ע"א) ובתקונים (תקון ס"ט דף קי"א ע"א), אית הבל ואית הבל, אית הבל למטה והוא הבל הבלים, אבל יש הבל למעלה והוא ההבל של תורה, והב"ל הוא לה"ב אש, 'קול ה' חצב להבות אש' (תהלים כ"ט ז') ונגד שבעת הבלים של מטה אומר במתן תורה שבעה קולות, וקול הבל פה, והם שבעה הבלים של מעלה. כן ענין 'הבאי' כמו 'הבל'. ועוררנו לזה החכם מורנו הרב מנחם עזריה ז"ל (שו"ת רמ"ע מפאנו סימן ע"ג), ונתן סימן לדבר, 'הבאי' ראשי תיבות הנה ברכו את ה' [יקוק] (תהלים קל"ד א'), כי למעלה בשרשו הוא שפע רב, וברוך ה' לעולם אמן ואמן. עכ"ל השל"ה הקדוש זיע"א. (הפניה לשל"ה עפ"י פרויקט שו"ת בר אילן).    

קיום המצוות בחו"ל להמשך קיום החיות מארץ ישראל

חומש דברים שניתן על סף כניסת ישראל לארץ, הביא פירושים והתיחסויות שונות לאורך הדורות. הרב יעקב משה חרל"פ ב'שיחות לספר דברים' (מי מרום י"א) כותב: ...עיקר קיום תורה ומצוות הוא בארץ ישראל, כדאיתא בספרי עקב (י"א ט"ו בסיומו) אעפ"י שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים, לא יהיו עליכם חדשים. ועיי"ש ברמב"ן (דברים שם י"ח) ובדבריו שם: ...כי המצוות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, [אבל יש במדרש הזה סוד עמוק, וכבר רמזתי ממנו (ויקרא אחרי ח"ח כ"ה)] גם חובת הגוף שהוזהרנו בקיום המצוות בכל מקום, אינו אלא מפני הכח הגנוז בסגולת המצוות להמשיך אוירא דכיא וקדישא [טהורה וקדושה] של ארץ ישראל בכל מקום שיקיימו אותן. כיוון שאין חיים לישראל בלא ארץ ישראל, קדשנו במצוותיו והזהירנו לקיים גם בחוץ לארץ כדי להמשיך אויר חיינו גם שם. זהו עומק דברי הספרי: ... לא כפי שמבארים בפשטות שלא נשכח פרטי המצוות, אלא שלא נאבד כוחות חיינו ונצטרך להוולד שוב כחדשים בארץ, כח סגולי זה של המשכת בחינת ארץ ישראל בכל מקומות מושבותינו, פעל משה בהואילו לבאר התורה הזאת על גבול הארץ.   

לשבת חזון - בניית המקדש ע"י מעשי הדורות כולם

כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א). קשה להבין שהיו הרבה דורות צדיקי עליון שנאמר שהיה ראוי להיות נחרב בימיהם?! ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בנ"י להיות ראוין לגאולה. כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כ"כ ראוין בזכותם בלבד לגאולה?! רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בנין בהמ"ק. והבנין נמשך כל ימי הגלות כמאמר בונה ירושלם. וז"ש שכל דור שאינו מסייע לבנינו. וז"ש שאינו נבנה בימיו שאין ימיו בכלל הבנין כנ"ל. וכל אדם בפרט ג"כ צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין בהמ"ק. וכפי מה שמקבלין ע"ע עול מלכות שמים מסייעין לבנינו כמ"ש הכל מסייעין לבנינו של מלך כו'. עכ"ל השפת אמת (דברים שנת תרל"ד). [ובדרשות חת"ם סופר (תקצ"ט ד"ה כתיב בונה ירושלים) הבכיה והצער של אבילי ציון המתאבלים על חורבנו בכל שנה הם הבונים אותו...בונה ירושלים ה' בונה והולך ע"י שנדחי ישראל הנדחים שבישראל מתכנסים והם הם השבורי לב שע"י לב אחד הגדול הדורש...השבר הזה הוא בעצמו הרפואה...עכ"ל החת"ם סופר זיע"א]  בזרע קודש לרבי נפתלי מרופשיץ כתב (כי תצא ד"ה כי תבנה) ובנה ירושלים...במהרה בימינו...שבונה ירושלים ה', ובמה בונה אותה – בימינו, ע"י הימים שלנו! שבכל יום כשעובד אותו יתברך, הכל לפי מעשיו בונה את ירושלים וביהמ"ק. יש בונה ביום שורה אחת שלימה, ויש מניח למשל לבינה אחת, כך בונה האדם מישראל...עד שיהיה נבנה בשלימות בב"א.