בס"ד                                                       ערש"ק                                               כ"ז בתמוז  התשע"ז

                            ליקוטי אור - בפרשה - מטות-מסעי

  "" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר

   לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה   "(ל, ב-ג)

פרשתנו פותחת בעניין נדרים ושבועות ומסבירה את התנאים שבהם יחול הנדר או השבועה, וזה שנאמר:

'לֶאְסֹר אִסָּר על נפשו', כלומר לאסור את המותר ולא להתיר את האסור (ע' ספרי קנג). וצריך לדעת שחייב

לייחס חשיבות רבה לנדרים ולשבועות, ואסור להקל ראש בדבר, כי אם ידור ולא יקיים, הנזק עלול להיות

גדול מהתועלת, כמו שכתוב (שבת לב): בעוון נדרים בנים מתים, רחמנא ליצלן, ועל זה נאמר: "אַל תִּתֵּן אֶת

פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה:). ולכן, שאם כבר נדר ורוצה להתיר את הנדר, ילך לתלמיד חכם מומחה

ידוע, או בפני שלושה הדיוטות, שימצאו לו חרטה על הנדר, ובכך נעקר ממקומו הנדר כלא היה, ויוטב לו

לעולמים.

ויש להתבונן, מהו הטעם שפרשת נדרים ושבועות, נכתבה בין פרשת המועדים שבסוף הפרשה הקודמת,

כמו שנאמר למעלה מהעניין (במדבר כט, לט): "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם", דהיינו

מצוות נדרים או נדבות שהתחייבו ברגל או במהלך השנה שצריכים להביא ברגל, שאם לא שמא עובר בבל

תאחר, לבין מלחמת מדין שבה צוו בני ישראל לנקום את נקמת ה' על שהחטיאו רבים משבט שמעון וגרמו

למותם, שנאמר (שם לא, ב): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" וכו'. ועוד, נראה לשים לב לעניין מרכיב

הזמן והמיקום של פרשת מטות, כי היא תמיד תהיה בזמן ימי בין המצרים, דהיינו שלושת השבועות שבין

י"ז לתמוז לט' באב, שהם ידועים כזמן פורענות שהייתה לישראל, כפי שנסביר לקמן אם ירצה ה'.

ואם הזכרנו את מלחמת מדין, נראה שכאן המקום לבאר קצת בעניין את היסוד לקיומם של ישראל בכלל,

ובפרט בעת מלחמה. כי דווקא בעת הקשה הזאת שעם ישראל נמצא, בעקבתא דמשיחא, אשר בה זרע

ישמעאל ועמלק מעורבבים ביחד וקמים עלינו, ישנם עשבים שוטים ומשטים שרוצים להראות לעם שרק כו

חי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ומנסים לשכנע את המון העם בכל מיני אצטלות שונות ומשונות, כאילו

הם מבינים יותר ממי שיצרם, ה' יצילנו מהם! כי בוודאי ובוודאי שכל מגמתם היא לשנות סדרי עולם, ודי

למבין. היו לא יהיה! אנא ה' הפר עצתם וקלקל מחשבתם!.

והנה, למלחמה מדיין נבחרו אנשים חלוצי צבא, אנשים צדיקים, שנאמר (שם לא, ד): "אלף למטה אלף למטה

לכל מטות ישראל תשלחו לצבא". ואכן דרשו חז"ל (תנחומא ג, מד"ר כב, ג): יש אומרים: אלפיים מכל שבט ושבט

שלח (12*2=24 אלף), ויש אומרים: שלושת אלפים מכל שבט ושבט (12*3=36 אלף), אבל ממשיך המדרש ומפרט

את החלוקה, שנים עשר אלף - חלוצי צבא, ושנים עשר אלף - לשמור את הכלים וכו', ושנים עשר אלף –

לתפילה. וכאשר נדייק בין שתי הדעות נבוא לכלל יישוב, ונבין את היסוד שאסור לשנות כלל ועיקר!.

והדיוק הוא שביש אומרים השני לא נאמר 'מכל שבט ושבט שלח', כמו היש אומרים הראשון, מכאן מוכרח

לומר שבאמת נשלחו כ"ד אלף חלוצי צבא כמו היש אומרים הראשון, וגם כפי שכתב כבר רבנו אשר בן יעקב

"בעל הטורים": סך הכל כ"ד אלף שחלוצי צבא כנגד כ"ד אלף שמתו במגפה. אלא שהייתה חלוקה ביניהם,

דהיינו י"ב אלף לוחמים וי"ב אלף שומרים את הכלים. אבל זה לא סותר את היש אומרים השני, שמלבד כ"ד

אלף חלוצי צבא כאמור, היו עוד י"ב אלף שלא נשלחו להילחם או לשמש את הלוחמים מהעורף, אלא נשארו

לתפילה. והנה, למרות שלכאורה האויב רב וחזק מהם פי כמה וכמה, הם נשארו להתפלל למי שאמר והיה

העולם, שיהיה בעזרם כדי לנצח במלחמה, בבחינת הכתוב (שמות יד, י"ד): "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".

ולפיכך, אפשר להבין את היסוד לקיומו של עם ישראל בכלל, ובפרט בעת צרה היא ליעקב, והוא שכל עוד

'הקול - קול יעקב', היינו כשקול התורה והתפילה מהדהד בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אזי 'אין ידי עשו

שולטות', כי רק על ידי לימוד התורה והתפילה בכוונה הלב לה' יתברך, שיצליח את דרכם של חלוצי הצבא,

אפשר להכניע את האויב, כמו שכתוב (תהילים כ, ח): "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים (אומות העולם) וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם

ה' אלקינו נַזְכִּיר", כי רק מה' תבוא הישועה. שהרי למרות שרק י"ב אלף חלוצי צבא נלחמו כנגד צבא מדין

הרב והחזק, בחסדי שמים הם ניצחו, ולא רק זאת אלא כולם חזרו בשלום, כנודע. אשרי המאמין באמונה

פשוטה ותמימה, כי בכוח התורה הקדושה והתפילה עושים פירותיהם בשמים, דהיינו שבזכות זאת השם

יתברך מגנם ומצילם, ואף משפיע רק טוב לעם ישראל.

וכעת נחזור לשאלתנו כבתחילה, למה נאמרה פרשת נדרים ושבועות בין המועדים לבין מלחמה מדיין כנ"ל.

ואפשר אולי, בסייעתא דשמיא, שזה הדבר בא להורות לאדם שיש שני מצבים עיקריים אשרי יביאוהו לנדור

נדר לה' או להישבע. מצב אחד הוא תקופת המועדים שבהם יש מצווה דאורייתא לשמוח, שנאמר (דברים טז,

יד-טו): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", 'אך' דייקא כי בהיפוך אותיות כ"א, היינו רמז ל- כ"א(=21) ימי

המועדים שהם: שבת, ראש חודש, שבעת ימי הפסח, חג שבועות, יומיים ראש השנה, יום הכיפורים ושמונה

ימי חג הסוכות, סה"כ כ"א ימים. והקשר בין המועדים לנדרים הוא, שעצם קיומם של המועדים מרגישים

התרוממות הנפש, ואת הרצון להתעלות ברוחניות ולדבוק בה' יתברך כל השנה, כי השמחה במועדים אלו

תפתח את הלב, בבחינת: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דה"ב יז, ו:). וייתכן שמזה יישא אותו לבו לנדור נדר להשם,

כמו שרואים בחוש כאשר מגיעים המועדים, אנשים נודרים נדרים כתרומה לבית הכנסת, כגון: כל נדרי או

פתיחת ההיכל, עליות וכן על זה הדרך, בסכומים שאוזן לא שומעת כל השנה.

ולעומת זאת, המצב השני כאשר אדם נמצא במצב של אונס, או צרה ומצוקה קיומית, הוא נודר לה' שיושיע

אותו בזכות הנדר או השבועה, ובכך הישועה קרובה לבוא. כמו למשל שהיה עם יפתח הגלעדי שהיה גיבור

חיל שנבחר להילחם בבני עמון, כמו שכתוב (שופטים יא): "וידר יפתח נדר לה'" וגו', היינו הוא נדר שאם ישוב

בשלום וינצח במלחמה את בני עמון שהיו עם רב וחזק, הדבר הראשון שיצא מפתח ביתו יהיה קודש לה', ואם

יהיה הדבר אפשרי יעלהו לעולה, וידוע שכאשר חזר מהמלחמה בשלום, מי שיצאה לקראתו הייתה בתו, ולכן

בעוון נדרו המיט אסון על בתו ועליו, שהרי אִלו הלך אצל פנחס, או הוא בא אצלו, היה מתיר לו נדרו, עמדו

בגדולתן, ומבין שניהם אבדה (רש"י שם, לט).

וייתכן שזה הטעם שפרשת נדרים ושבועות נכתבה דווקא כאן, היינו בין המועדים ולפני למלחמת מדין, ואף

ממוקמת לרוב בדיוק באמצע ימי בין המצרים, למען יידע האדם שלרוב יש שני מצבים עיקריים כנ"ל, שיביאו

אותו לנדור נדר לה'. ואף על פי כן, צריך לחשוב בכובד ראש לפני שנודר או נשבע, ויהיה מתון מתון בדיבורו,

כמו שדרשו חז"ל (מד"ר כב, א): אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי,

אפילו באמת אין אתה רשאי להישבע בשמי. כי אם ידור ולא יקיים או יאחר לשלם, וכן אם עלתה שבועה

בפיו והפרה, הנזק גדול מהתועלת לפרט ולכלל, כמו שכתבנו למעלה. וכן מצאנו בגמרא (נדרים ס"ה.) שבעוון

נדרו של צדקיהו המלך באה פורענות לפרט ולכלל, ע"ש. 

ולא בכדי פרשה זו לרוב ממוקמת בתקופת בין המצָרִים, היינו בשלושת השבועות בהם נוהגים מנהגי אבלות,

כי מי"ז בתמוז בו הובקעו חומות העיר ירושלים, עד ט' באב שנשרף בית אלוקינו. וייתכן לומר אולי כי שורש

לכול העבירות הקשות שהביאו לחורבן בית ראשון ובית שני הם הפרת נדרים ושבועות, כמו שכתוב (קהלת ה,

ד): "טוב אשר לא תִדוֹר, מִשתִדוֹר ולא תשלם", ודרשו חז"ל במדרש רבה (שם): כל הנודר ואינו משלם, גורם

לבוא לידי ארבע עבירות: עבודת כוכבים, גילוי עריות, שפיכות דמים ולשון הרע. והמעניין הוא שאלו הם בדיוק

העברות שהיו בחורבן בית ראשון ושני, כמאמר חז"ל בתלמוד (ע' יומא ט:).

ואפשר שזה גם הטעם שאנחנו פותחים את תפילת יום הכיפורים בתפילה הקדומה 'כל נדרי', בעבור לבטל את

הנדר או השבועה והקונם שנדרנו ונשכח מהלב, או בשגגה בלא תשומת לב. כי מלבד שהאדם מסיר מעליו את

הנזק שיכול להיגרם חלילה וחס כנ"ל, הרי שזה גם יכול להצילו שלא לבוא לידי ד' עבירות הקשות כנ"ל. נמצא

מכאן, שהתרת נדרים מלבד שזה טובת הפרט, זה גם טובת הכלל, כי ברגע שמופר הנדר כנ"ל, אזי אפשר שה

אדם לא יבוא לידי עבירה, וממילא גם לא תבוא פורענות לכלל, כנ"ל. ולעניות דעתי, אולי זה הטעם למנהג שעו

שים התרת נדרים גם לפני ראש השנה, כמובא בספרים הקדושים בשם הקדמונים (ע' בברכי יוסף, סימן תקפא, ס"ק כ"א)

שנוהגים לעשות התרת נדרים באלול, והרמז: (מהפסוק של רישא פרשתנו): 'לא יחל דברו ככל', סופי תיבות אלוּל.  

ועל כן, ידוע שבתקופה זו של בין המצרים פורענויות יכולות לבוא חס ושלום, כמו שכתוב (איכה א, ג): "כָּל רוֹדְפֶיהָ

הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", וזה בחינת מצב של צרה וצוקה, כנ"ל. כמו שנרמז בהפטרה של פרשתנו "דברי ירמיהו",

שמכונה בלשון חז"ל אחת מתוך 'תלתא דפורענותא', ובה כתוב (ירמיהו א, י"א- י"ב): "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.. הֵיטַבְתָּ

לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ", שקד דייקא כי לאחר כ"א ימים עץ השקד ממהר להוציא פרחים יותר מש

אר האילנות, ובזה רצה לרמוז על תקופת בין המצרים שגם בה יש כ"א ימים, כפי שפירש רש"י ז"ל (שם): ומדרש

אגדה, השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמניין ימים שבין י"ז בתמוז שבו הוב

קעה העיר, לתשעה באב שבו נשרף הבית.

אך בידוע, שלעתיד הקרוב לבוא בעזר ה' יתברך, יהפכו ימים אלו של יגון ואנחה לששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח,

י"ט): "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) – יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".

ומכאן, ששלושת השבועות שהם בעצם כ"א(=21) ימים, יהפכו להיות ימים של מועד ושמחה גדולה, בחינת כ"א

ימי המועדים כנ"ל. ולפיכך נמצא, שימים אלו היינו כ"א ימים של בין המצרים יש להם ב' מצבים: מצב אחד של יגון

ואנחה כנ"ל, ואילו מצב שני של ששון ושמחה, ולכן אלו ב' המצבים הם גם בבחינת ב' המצבים העיקריים שיביאו

את האדם לדור נדר או שבועה, כמבואר למעלה. 

וזה שכתוב: 'ראשי המטות' דייקא ולא ראשי השבטים כמתורגם, רצה לרמוז אולי כי מטה הוא גם בחינת מקל עם

ב' קצוות, שהם בבחינת ב' המצבים שיכולים להביא את האדם לנדור נדר, כמו שכתבנו למעלה. אבל המקל הזה

הוא לא סתם מקל אלא הוא סמל לכבוד ומעמד, כמו שכתוב (במדבר י"ז): "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן". היינו משה חלק

כבוד לנשיאים כפי שפירש רש"י ז"ל, בשביל ללמדם תחילה את החשיבות והחומרה של עוון נדרים ושבועות כנ"ל,

ורק לאחר מכן 'לבני ישראל'. וייתכן שלימד את ראשי השבטים שיישמרו וישמרו את בני ישראל בב' המצבים כנ"ל,

כי הם עיקר הגורם לנדר, ועל ידי כך ידעו על נכון איך למצוא פתח וחרטה להתיר את הנדר ולהפר אותו, ולעקור

אותו כלא היה כנ"ל. מכאן שבני ישראל תלויים בראשי המטות.   

וזה שכתוב 'זה הדבר' ופירש רש"י ז"ל: מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר, היינו הראה למשה רבינו

ע"ה כל דור ודור בדיוק מה יהיה עליו, ואמר לו שהכול תלוי בראשי המטות, היינו החכמים שבכל דור, כי תפקידם

להעביר לכל לבני ישראל את חשיבות הנדר או השבועה בל יחולל, וגם אם וכאשר מישהו נדר או נשבע שידעו איך

להתירו כנ"ל. וזה: 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה' היינו שגם החכם וגם כל אחד מבני ישראל יחשבו פעמים

אם לא יותר, בל יתחיל להוציא מפיו נדר או שבועה וישקול דבריו בפלס, שמא לא יעשה ככל היוצא מפיו, כי עלה

ידי כך יכול להזיק לעצמו ולכלל כנ"ל, חס ושלום, שהרי ברית כרותה לשפתיים. יהי רצון שנזכה לשמור את פינו

בדברים שבקדושה ואף נקיים את דברנו, ועל ידי זה נחיש את גאולתנו ברחמים גדולים, וכל אויבנו ושונאינו ייפלו

תחת רגלנו, אכי"ר.

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כְּשֶׁפּוֹגְמִין הַדִּבּוּר שֶׁהוּא רוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲזַי עַל־יְדֵי הַפְּגָם נַעֲשֶׂה מֵרוּחַ פִּיו רוּחַ סְעָרָה. וְרוּחַ סְעָרָה

הַזֶּה הוּא מְקַטְרֵג הַגָּדוֹל שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאִים כָּל הַקִּטְרוּגִים, וְכָל הַנִּסְיוֹנוֹת וְהוּא מַסְעַר גּוּפֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וְכָל הַמַּלְשִׁינוּת וְהָרָ

עוֹת שֶׁדּוֹבְרִים עַל אָדָם, בָּא מֵרוּחַ סְעָרָה הַזֶּה כִּי הוּא בְּחִינַת קֵץ כָּל בָּשָׂר, שֶׁעוֹשֶׂה קֵץ וָסוֹף לְכָל בָּשָׂר, וְכָל זֶה בָּא עַל־

יְדֵי פְּגַם הַדִּבּוּר (סימן דיבור, אות ו). הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ דִּבּוּרֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְיִרְאַת שָׁמַיִם הוּא גָּבוֹהַּ וְיָקָר מְאֹד. כִּי

הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה הוּא בְּחִינַת הַשְּׁכִינָה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהוּא בְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּבְחִינַת

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְחִינַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, בְּחִינַת יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ (שם, אות חי).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

   מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה