'צומות הללו, חוץ מתשעה באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום. כל ארבעה צומות הללו, אם חלו להיות בשבת, נידחין לאחר השבת' (שו"ע או"ח תקנ, ב-ג). בין הצומות שתיקנו על החורבן, צום ט' באב הוא הצום היחיד שבו נוהגים (כיום) תענית חמורה כעין יוה"כ. מתחיל מהלילה ואסור בחמשת העינויים (וכן יש בו דיני אבלות). ישנה מחלוקת בראשונים על צום ט' באב, האם הוא תענית גמורה (כיוה"כ) בשל שכך הוא חובה מתקנת נביאים, גם כשאין צרה ואין שלום [רש"י וסיעתו] (שבשאר התעניות כשאין צרה ואין שלום, לכתחילה אם רצו יכלו שלא להתענות. אלא שכיום נהגו להחמיר בכל הצומות, שלא לבטלם) או בשל שבנ"י רצו והחמירו על עצמם בזה, בשל ריבוי הצרות שקרו בו [רשב"א]. כמו כן ישנה מחלוקת מהו שלום (שאז לא צמים) האם זה מקדש (ר"ח) או ששלום זה כשאין יד האומות תקיפה עלינו (רש"י). נראה שזה קשור בעניין יוה"כ (ש-ט' באב כמותו) שנאמר על יוה"כ: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל" עשה שם אלול כלו, ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך". וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויקרא טז ל). ומיד ציוה לו למשה, "ועשו לי מקדש"' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). לכן כיון שקשור יוה"כ לציווי המשכן, והמקדש הוא המשך של המשכן. לכן בחורבן המקדש ראו קשר ליוה"כ שהוא כעין שורשו של המקדש. לכן דימו את ט' באב לצום יוה"כ, כדי שיחשב כפרה כזו שבזכותה יבנה המקדש, כמו שהצטוו על המשכן בעקבות יוה"כ. ביוה"כ מצד אחד יש חובה מדאורייתא לצום, אולם שורשו הפנימי קשור גם לזה שצמו כשמשה הוריד את הלוחות השניים, כמו שנאמר בתנחומא שהיו בתפילה ותענית. לכן מצד אחד יש הסוברים שט' באב כמו יוה"כ שהוא קבוע כחובה, כמו יוה"כ שנקבע ע"פ התורה, כך נקבע בתקנת נביאים על ט' באב (שהוא דרבנן ולכן נקבע במקורו כחובה, כמו שיוה"כ דאורייתא נקבע  ע"פ מקורו-דאורייתא) [וכן תקנת נביאים היא כמעין דאורייתא, שזה חזק מתקנת דרבנן רגילה]. לעומת זאת, אפשר לדמות ט' באב ליוה"כ, שבנ"י קיבלו מעצמם לצום אז (בהורדת הלוחות השניים) והוא כשורש יוה"כ. כך גם ט' באב שדומה ליוה"כ בשורשו (שהוא יסוד המקדש), כעין מתגלה בקשר לשורשו, שזה בא לידי גילוי בקבלתם של ישראל על עצמם. והנה יוה"כ קשור למקדש, ובזה קשור לט' באב, לכן הזמן שבו לא צמים הוא כשיש שלום, שזה כשיש ביהמק"ד (ע"פ שיטת הר"ח), שאז קשורים למעלת הקדושה, ולא צריך לצום כפעולת אבל וחזרה בתשובה על חורבן המקדש מחטיאנו, כמו שצמו ועשו תשובה (התפללו) ביוה"כ על חטא העגל, אלא נישאר קדושה גדולה כעין מתן תורה (שהמשכן הוא המשך למתן תורה, שלכן שם נאמר למשה ציווי התורה כהמשך לנאמר בסיני [תוספת הפרטים או חזרה על התורה (שאז התחייבו). חגיגה ו,א-ב], וכן השכינה עברה מסיני למשכן [תענית כא,ב ברש"י ד"ה 'אל מול'] והמקדש הוא המשכו של המשכן [שהמקדש החליף את המשכן, וגם 'משכן איקרי מקדש, ומקדש איקרי משכן' (שבועות טז,ב)] ולכן כשהמקדש קיים כעין שלא מתחשבים בעגל שפגם במתן תורה וכו' עד שביוה"כ קבלו סליחה [תענית ל,ב] אלא כעין שאין את חטא העגל [וכמו שנאמר 'לכך נאמר "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת", שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה'. שמו"ר נא,ד] וממילא אין את שורש צום יוה"כ. ולכן לא צמים בט' באב כשיש מקדש [לדעת הר"ח]). לעומת זאת לרש"י שלום שבו לא צמים, זה כשאין יד האומות שולטת עלינו (בנוסף לכך שיש אז מקדש קיים [שלרש"י שלום זה שיש מקדש וחירות יחד]) שגם זה קשור לעגל. שמובא בגמ': 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א). לכן תיקון העגל שבמתן הלוחות השניים שביוה"כ, קשור לתיקון פגם העגל בזה, ולכן קשור ביד האומות עלינו. אם ידם תקיפה עלינו אז כעין צריך כפרה כמו ביוה"כ, לכפר על הפגם שבזה מחטא העגל, ולכן צריך לצום, ורק כשאין ידם תקיפה, שיש שלום (לשיטת רש"י) אז לא צריך לצום. והנה מובא באבודרהם שאם היה חל י' בטבת בשבת, לא היו דוחים את הצום. לכאורה זה תמוה כיון שט' באב יותר חמור, ובכ"ז נדחה מפני שבת? האבודרהם למד מהנאמר ב-י' בטבת כמו ביוה"כ "בעצם היום הזה". נראה שנאמר בתנחומא: 'ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: "בן אדם כתב לך את שם היום (הזה ב) [את] בעצם היום הזה" וגו' (יחז' כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם והגלה אותם בקיץ הוא שהנביא אומר: "אסוף אסיפם נאם ה'" (ירמ' ח יג). ואין אסוף אסיפם אלא גלות, שנאמר: "אסף אאסף יעקב כלך" (מיכה ב יב). והמתין להם עד הקיץ, ואחר כן הגלה אותם. וזה שנאמר: "וישקוד ה' על הרעה" (דני' ט יד). הוי אומר: אף זה טובה' (תנחומא "תזריע" סימן ט). הרי שאם היו גולים ב-י' בטבת היו מתים, וזה כעין 'שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל' (איכ"ר ד,יד) שלא כילה את בנ"י, שזהו שלא הוציאם בי' בטבת שאחרת היו מתים. ממילא הצום בי' בטבת מרמז על שלא כילה את בנ"י, וזהו כמו יוה"כ, שנמחל העגל שהיה צריך למחות את בנ"י אלא שה' סלח (שמות לב,י) וסיום הסליחה זה במתן הלוחות השניים. לכן קשור ליוה"כ (שבו נתנו לוחות שניים) [ב"בעצם היום הזה"). לכן מהצד הפנימי, הצום החמור יותר הוא י' בטבת שהוא הזמן שבו היה ראוי לחול עונש חמור יותר, ולכן מצד הזמן יש בו חומרה, שהיה חמור יותר לו היה חל בזמן ההוא, ולכן קשור ליוה"כ ככפרה שלכן לא חל אז, ולכן דינו כיוה"כ מצד הזמן שבו [שדוחה שבת] (וכן חמוד מצד הזמן שבו כמו שמצד הזמן הוא חורף, שלכן היה מביא לכיליון בנ"י שזהו חומרתו). אולם מהצד החיצוני, בפועל נחרב הבית ב-ט' באב, ולכן הוא חמור יותר בהלכות הצום שבו, שמבטאים את האבלות על שקרה לנו בפועל (וגם הוא קשור ליוה"כ כמו שאמרנו מצד צום, כפרה ומשכן. וכן מצד שבשל רחמים, ה' דחה את החורבן מי' בטבת לט' באב, כדי שלא יהיה כיליון לבנ"י ח"ו, ולכן שפך חמתו על המקדש במקום עלינו, וזה דומה ליוה"כ שבו סליחה ומחילה על העגל, שכך ה' כעין מחל קצת על חטאינו ולכן ריחם ושפך על העצים ואבנים ולא עלינו, כמו שלא כילה אותנו בעגל).