"וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין" (במדבר כד,ג). '"שתם העין" - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח. ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב. ורבותינו אמרו לפי שאמר "ומספר את רובע ישראל", שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה. אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו? ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם. וי"מ: שתום העין- פתוח העין. כמו שתרגם אונקלוס. ועל שאמר שתום העין ולא אמר שתום העינים למדנו שסומא באחת מעיניו היה' (רש"י). בגמ' מובא שהיה עיוור, אבל לא מבורר איך לומדים בדיוק: 'א"ר יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר (במדבר כג, ג) "וילך שפי"...בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר (במדבר כד, ג) "שתום העין"' (סנהדרין קה,א). אמנם בלעם היה גם חיגר, אבל עיוור נאמר בהקשר לנבואתו, לכן מובן שעיוורונו קשור לנבואתו. מדוע, מה הקשר? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א בשם הבעש"ט שיש חמשה חושים גשמיים וכנגדם יש גם בחושים הרוחניים, ולכן כדי לקבל נבואה צריך לקדש את חושיו הגשמיים כדי שיחולו החושים הרוחניים בהם. אבל בלעם שהיה רשע גדול, לא קידש חושיו, לכן היה עיור, שע"י חסרון האיבר יכלה לחול דרך שם הקדושה כדי שיתנבא. לכן מובן שתרגם אונקלוס 'גברא דשפיר חזי' שבפשטות זה שרואה טוב בעין אחת, ולכן סימן שבעין שניה לא ראה. אבל גם מרמז שבעין אחת רואה טוב, שהכוונה שדרך העיוורון שלו היה רואה טוב ע"י הנבואה שחלה שם (ולכן אמר על העין הטובה ודרך זה נבין שהיתה לו עין עיוורת, שאמר בצורה כזו מורכבת כדי לרמז שגם בעין העיוורת היה עניין של ראיה טובה). נראה להוסיף שבתרגום ירושלמי מובא: 'אֵימַר גַבְרָא דְיַקִיר מִן אָבוֹי מַה דְאִתְכַּסֵי מִכָּל נְבִיאַיָא אִתְגְלֵי עֲלוֹי' הרי שכאן הביאו על איכות נבואתו בהקשר לנאמר סתום העין (וכנ”ל ביב”ע). אולי גם נרמז שהיה חור עינו פתוח (בלי עין) כרמז שבמקום העין הגשמית ממלא אותה רוח, כעין רמז לרוחני. אולם מדוע דווקא העין היתה המקום של החוסר באיבריו כדי שתחול בו הנבואה? בפשטות מבין כל החושים, הראיה היא הכי עדינה ורחוקה מהגשמי, ולכן בו הכי ראוי שיעשה בו פתח להיות טהור. ע"פ הגמ' (כמו שמביא רש"י) יש סיבה מצד מעשיו של בלעם: 'דרש רבי אבהו: מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל"? מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה? מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין"' (נידה לא,א). עוד אפשר שאומרת הגמ': '...בלעם סומא באחת מעיניו היה שנאמר (במדבר כד, ג) "שתום העין". קוסם באמתו היה, כתיב הכא "נופל וגלוי עינים" וכתיב התם (אסתר ז, ח) "והנה המן נופל על המטה" וגו'. איתמר, מר זוטרא אמר: קוסם באמתו היה. מר בריה דרבינא אמר: שבא על אתונו' וכו' (סנהדרין קה,א). הרי שרשעותו היתה במיוחד שבא על אתונו או שהיה קוסם באמתו (אולי שניהם נכונים, שע"י טומאתו שהיה בא על אתונו היה מחובר לכוחות הטומאה, ולכן קסמיו נעשו ע"י אמתו). לכן כדי שתחול בו הקדושה היה צריך להיות מחוסר איבר. לכן זה בעיניו, לרמז על הזימה שחלה ע"י: '… "לא תנאף" "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" א"ר לוי: ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי כג) "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה", אמר הקב"ה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי' (יר' ברכות א,ה). לכן כיון שהניאוף בא ע"י העין, לכן היה סומא בעיניו. בנוסף, מרמז כעין מה שמביא היר' שע"י נתינת העין והלב מוכח שהוא לה'. כך גם כרמז אצל בלעם, ע"י סימת עינו היה כעין לה'-נביא (שאצלו לא התקדש לה', ולכן חל ע”י איבוד האיבר). עוד אפשר שמובא בשם היהודי הקדוש שבראיה יש כוח חיבור וקניין רוחני (שלכן הינו חושבים שהרואה מציאה זכה בה בזה, שלכן מביאה הגמ' שאינו זוכה כך במציאה, וכן משה התחבר לא"י בכוח הראיה, שלכן ה' אמר לו לעלות ולראות את הארץ) לכן גם כאן אפשר לומר שנעשה כך כדי להתחבר לה', כעין חיבור וקניין רוחני-לה', שזה נעשה ע"י עינו. עוד אפשר, שהנביאים נקראו 'חוזים', וגם בלעם אומר על עצמו "אשר מחזה שד-י יחזה נפל וגלוי עינים" (במדבר כד,ד) הרי שאומר על עצמו שרואה מחזה, לכן נבואתו קשורה לעיוורון (אולי זהו "וגלוי עינים" מרמז בזה שעינו גלויה, שהחור של עינו פתוחה, ולכן מתנבא בחזיון). [אמנם גם אומר קודם "שמע אמרי א-ל", אבל אולי שמיעתו זה כטפל לראיתו שהיא העיקר]. עוד נראה, שבתור אדם רשע הוא אינו ראוי לקבל נבואה. לכן נעשה עיוור בעין, שהעיוור חשוב כמת (נדרים סד,ב), ומת לא חוטא, כיון שבטל מהעולם. כך שבעוורונו עינו נחשב קצת כעין מורחק מגשמיותו וחטאו. נראה שתמיד זה כך, גם בשאר נביאים (למעט כאברהם ומשה), שלכן מתנבאים בחלום, כיון ש-'שינה אחד מששים למיתה. חלום אחד מששים לנבואה' (ברכות נז,ב) שכאשר יושן הוא חולם, ושניהם אחד משישים, שע"י שכעין יש בו קצת מיתה, הוא כעין מתנתק מהעולם וגשמיותו, ובכך יכול להתחבר לנבואה. אולי עיוורונו בעין, זה כדי להפחית ממידותיו הרעות, שכדי להתחבר לקדושה, יש להיטיב את המידות, שכך נחשב כהולך אחר ה' ('"ללכת בכל דרכיו" - הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים'. רש"י, דברים יא,כב), שבכך קשור לקדושה. אבל בלעם יש בו במהותו: 'עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה' (אבות ה,יט) לכן כדי לעמעם את זה, נעשה עיוור בעין, כעין לכפרה לתיקון פגמו בעין רעה. אולם נראה שהכי חשוב בהיותו עיוור, זה להבדיל בינו למשה. שעל שניהם נאמרה גדולת נבואה, ואפילו נראה שבמובנים מסוימים היה יתרון לבלעם: '"ולא קם נביא בישראל כמשה" - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור. אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו' וכו' (ספרי דברים לד,י). לכן כדי להראות שבלעם התנבא כעין משה, אבל משה היה הרבה יותר גדול ממנו, לכן בלעם היה עיוור בעינו, שרק כך יכל להתנבא. לעומתו אצל משה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו" וגו' (דברים לז,ד) שהיה מתנבא בשלמותו.