פרשת חוקת
שירת החוקים[1]
תחילת הפרשה חוקה – חוקת התורה וחוקת הפרה, כביכול בחינת 'חוקה אחת תהיה לכם'. לאחר חוקה של התורה, מגיעה 'חוקה' לא פשוטה הימנה, בהגדרה מליצית: חוקת נותן התורה - משה רבינו מקבל התורה מסיני ונותנה לישראל, דהיינו הפרשה הקשה כ'חוקה' פרשת מי מריבה, שנלאו גדולי ישראל לדורותיהם ומקומות מושבותם להסביר פרשת 'חוקה' תמוהה זו, שבעטיה נגזר על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ חמדה. הסתלקותם של שני 'עמודי הוראה' במתנות חסד שזכו ישראל במדבר, בארה של מרים (רש"י בפרשתנו כ' ב' עפ"י תענית ט' ע"א) וענני הכבוד בהסתלקות אהרן (רש"י בפרשתנו כ"א א' עפ"י ראש השנה ג' ע"א. לכאורה אין זה הענן שהנחם בדרך אבל אכמ"ל, זו סוגיה נכבדה השייכת לעניני סוכות ומבוארת בהרחבה בספרו של הרה"ג הרב דוד כהן שליט"א זמן שמחתנו מאמר א') ואם בענין מיתה עסקינן, מגיעה פרשת נחש הנחושת, שמזכירה את מסובב המיתה הראשונה בעולם, הנחש בספר בראשית. הנחש בפרשתנו ממשיך במלאכת 'הנחש הקדמוני' ומפיל חללים מישראל. ולמרבית הפלא לאחר כל הענינים הקשים בפרשתנו, מגיע פרשה קטנה שגופי תורה תלויים בה (עפ"י השפת אמת שדבריו יובאו לקמן, זהו חלק ממעבר ההנהגה של דור המדבר ודור באי הארץ, שבעומקו שינוי הנהגה בין תושב"כ לתושבע"פ) והיא נחקקת בשירת הבאר. יפה כאן להביא דבריו של הראי"ה: כמו שיש חוקים בשירה - כך יש שירה בחוקים. יותר מה'פשט' בדבריו שגם בחוקי התורה ישנה שירה דהיינו נשמה פנימית החיה ומפכה בהן, גם אם איננו מבינים אותה, הרי בדברינו ברצוננו לומר כי גם כאשר ישנם בחיים השוטפים מצבים שהם בחינת 'חוקים' שאיננו מבינים את משמעותם וטיבם, אבל עלינו לדעת כי'בעל הבירה' עומד ומציץ עלינו מבין החרכים, ומכה ידיעת אמונה זו נדע לשיר גם במצב של 'חוקים'.
הלימוד מטומאת מת – מעלתם של ישראל
בספר דרשות קדמון (נדפס לראשונה לפני למעלה משלש מאות שנה באמשטרדם שנת ת"ס, במהדורת צלום ירושלים תשל"א) שמשמש כאבן שתיה לספרים בדורות שלאחריו (ביניהם ספרי יסוד בחסידות כמו 'תולדות יעקב יוסף') יד יוסף לרבי יוסף הצרפתי מבאר בהבחנה בין ישראל לאומות ואלה דבריו:
הן אמת כי אין ספק שעוצם החרדה שמרגישים האנשים, וגודל הבהלה שנבהלין בני אדם כשנאבד מהם איזה דבר, היא הוראה על גודל ערך דבר הנאבד. ד"מ [דרך משל], אם נראה שני אנשים שאבדו [דבר מה] ואין אנו יודעים מה ערך הדבר שנאבד להם, לכן אם נראה האחד מחריד חרדה גדולה, בוכה ומצטער וממרט שערו, והשני אינו עושה כ"כ [כל כך], נדע מזה שהמצטער הרבה ומתחרד חרדה גדולה, נאבד ממנו דבר גדול הערך יותר מחבירו. ואם כן קשה כפי הקדמה זו, איך אמר משה רבינו ע"ה (דברים י"ד א'-ב') בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת. כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לה' אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה. דקשה, [א'] כי זה דומה לאדם שאבד מרגלית והיה בוכה עליו שאבד מרגלית שווה מאה זהובים, ומנחמים אותו ואומרין לו, לא תבכה, שהיתה שווה אלף זהובים! כי זה ודאי בא לנחומי, צעורי מצערי ליה?! כן הכא אדרבא, בשביל שאנו בנים לה' ועם קדוש, ראוי להצטער הרבה, יען גודל החרדה יורה גודל ערך דבר הנפסד וגודל ערך דבר הנאבד. ב' [עוד קשה] הקרחה היא בראש ולא בין העינים ואיך אמר 'בין עיניכם' ג' [קשה] כיוון שאמר 'בנים אתם לה', מה חזר לומר כי עם קדוש אתה וכו'. ד' מאי 'מכל העמים אשר על פני האדמה' ודאי שהם על פני האדמה ולא תחת האדמה?!
ונראה לפרש להיות דאחז"ל (נדה ל"א ע"א) שלשה שותפין באדם, אביו ואמו והקב"ה...ולזה רמז שלמה המלך ע"ה [משלי א' ח'] שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, יען הם לוית חן ולוייה וחבור ושיתוף עם חנו יתברך בבריאת האדם, ולכן ראוי שיהיה על ראשך לכבדם באופן שהנפש חלק אלוק ממעל ואינה נאבדת רק מתדבקת בשרשה ואין לה להתחרד אלא על דבר הנאבד, אבל אתם - בנים אתם לה' אלקיכם מצד הנשמה, והנפש קיימת אף שמת הגוף, ולא תתגודדו ולא תשימו קרחה וסימן כדי שתמיד יהיה בין עיניכם המת. ואני אומר לך כי לא מיבעיא על הנשמה, אלא אפילו על הגוף שמת, היינו דקאמר 'למת' יען אומר לך חדוש גדול – שגוף ישראלי מת, חשוב יותר מעכו"ם [גוי] החי! וז"ש כי בך בחר ה' אלקיך לעם סגולה, ירצה כשאתם קבורים וטמונים בקרקע כסגולה, יותר מכל העמים שהם על פני האדמה חיים ולא תחת האדמה נקברים, שצדיק במיתתו קרוי 'חי' ועכו"ם בחייו קרוי 'מת', א"כ חי הוא, ואין להצטער באופן שעוצם החרדות שעושין האנשים מורה גודל ערך הנאבד...עכ"ל היד יוסף.
חוקת התורה - הדרכים לשמירת הלימוד
בספר ברוך אברהם לרב אברהם ברוך מני זצ"ל (בנו של הרה"ג הרב אליהו סלימאן מני זצ"ל, רבה של חברון) מבאר על דרך הרמז מפרשתנו החזרה על הלימוד כדי שלא תשלוט בו השכחה, כידוע עפ"י חז"ל (חגיגה ט' ע"ב) אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת. (א"כ שם הדרשה היא בענין עובד אלקים, עכ"פ ודאי כאן דורש זאת לענין זכירת הלימוד) ואלו דבריו: ...עפ"י זה פירשתי בס"ד מה שנאמר (תהלים קי"ט נ"ה) זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי. היינו כי דמספר לילה הוא ע"ה, וחסר למספר ק"א [כנגד מאה פעמים ואחד של הלימוד] כמספר שם הוי"ה [כ"ו]. וזהו זכרתי בלילה בחשבון 'לילה' שמך ה' [הוי"ה] והיה בן הכל ק"א, ואשמרה תורתך בק"א פעמים אלה. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ולא שכחתי התורה. וזהו זאת חקת התורה, ר"ת זא"ת – זכור אל תשכח חקת התורה, וע"י מה, [מה הדרך לזכירת התורה] אשר צוה ה' לאמור, צו"ה בגמטריה ק"א, היינו ל'אמור' התורה מאה ואחד פעמים כמנין צוה...עוד אפשר לומר, זאת חקת התורה...ר"ת זא"ת: זכור אל תשכח [כנ"ל. כיצד הדרך לא לשכוח התורה?] ע"י אשר צוה ה' – לאמור, רצונו לומר לאמור לאחרים, כי ע"י שאדם ילמד לאחרים מה שלמד, יקבע הדבר במוחו ולא ימוט ממנו לעולם ועד. עכ"ל הברוך אברהם.
אמר המלקט בשולי דבריו אוסיף קוי אור על ענין ה'לילה' שרמז בפסוק. האחד שעפ"י הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ג הי"ג) אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. (יסודו עפ"י עירובין ס"ה ע"א). עוד אמר כי זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך, וסייעתא מתבקשת ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח'), כאשר אשוה שם ה' במנין הוי"ה לנגדי תמיד כי מימיני, התורה שנתנה בימין לא אמוט, לא אפול ולא תשכח ממני.
ההסתכלות על הנחש מלמדת הסתכלות להעלאת הכוחות
בספר בן גרני לרב יוסף ישראל דייטש[2] זצ"ל מבאר בדרך מוסר המיישרת ומעלה כוחות האדם, ואלו דבריו: וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי (במדבר כ"א ח') והקשו בש"ס (ראש השנה כ"ט ע"א במשנה) וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקין [ע"כ דברי חז"ל]. נראה בהקדם מאמר ש"ס בסוכה (נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. ובברכות (ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. והקושיה מפורסמת, אם השלישית היא הרפואה היותר בדוקה, למה לא יזכיר לו מיד יום המיתה?!
הנראה בזה הוא כי מאמרם של חז"ל סובב הולך על דברי התנא בפרקי אבות (ד' כ"א) הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. והנה שלשה מדות אלה לא מצאו להם קן אלא בלב האדם... אבל באמת...כי ג' מדות הנזכרות נצרכות לעבודת ה' כל אחת ואחת על מקומה ולצורך זה נטבעו. דהנה אמר הכתוב (משלי י"ד ל') וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה, כי היא מכלה את האדם ומנוולת אותו ולזה קרא בעל המאמר את יצה"ר של קנאה 'מנוול', ואמר אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, דהיינו סיבת חטאך היא הקנאה לכן תביאהו לבית התלמוד אשר שם קנאת סופרים תרבה חכמה [בבא בתרא כ"א ע"א]. ואם סיבת חטאו היא התאוה אשר ידוע כי כמה פעמים יפזר אדם הון רב למלא תאוותו, וכן לפעמים גם נפשו יסתכן להשיג המבוקש, הנה כי כן בתאוה זו יקרא קריאת שמע ויקיים בנפשו 'ואהבת את ה' אלקיך', ולזה הוטבעה מדה זו באדם כמאמר המשורר (תהלים ס"ג ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואם אהבת הכבוד הביאו לידי חטא יכסוף לב האדם אשר צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עמהם.
והנה ה'נחש' מרמז על יצה"ר ועל זה נאמר (דברים ו' ה') בל לבבך, ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"א) בשני לבבות ביצה"ט וביצה"ר. ועפ"י זה תפורש המשנה [ראש השנה לעיל] היטב. בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, דהיינו כל המדות רעות יש להן מקום למעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, כי ע"י ההסתכלות זה, יסירו סיבות העוונות אשר הן גרמ"א בנזיקי"ן. עכ"ל הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל.
שירת הבאר שירת באי הארץ שירת תושבע"פ
בשפת אמת (תרמ"ג) שוזר ענין מי מריבה, ואי כניסת משה ואהרן לארץ ישראל, יחד עם שירת הבאר שלא נזכר בה שמו של משה רבינו ע"ה, ואלו דבריו הקדושים ומרוממים:
בחינת משה רבינו ע"ה הוא אספקלריה המאירה בחינת תורה שבכתב, וזה היה שירת הים הכנה לקבלת התורה. ועתה היה שירה זו הכנה לתורה שבע"פ והוא הבאר שצריכין בני ישראל לעורר בכח הפה, כמו שנאמר עלי באר ענו וכו'. והם שתי בחינות 'אמת' ו'אמונה', כמ"ש במקום אחר. לכן כתיב יען לא האמנתם [בחינת 'אמונה'] וחלילה חלילה שהיו משה רבינו ע"ה ואהרן מחוסרי אמנה, אבל הענין כי זה היה עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לארץ ישראל, שעיקר הנהגתם [בא"י] בבחינת 'אמונה', ומדריגת משה רבינו ע"ה 'אמת' ולא היה יכול להוריד עצמו לבחינה אחרת. הגם כי נחשב לחטא מסתמא יש אופן להיות מנהיג דור זה הגם שהיה בבחינה עליונה מזה. ומה לנו לחשוב בחטא שלמעלה מהשגתינו? אבל עכ"פ הפירוש 'לא האמנתם' שהיה נוהג בבחינת 'אמת' למעלה מבחינת 'אמונה'. ובשירה זו נזכר כל המדריגות מהתחלה עד סוף...
בשנת תרנ"ב הוסיף וכתב: כאן [שירת הבאר] התחיל בחינת תושבע"פ כמו שנאמר [כ"א ט"ז] אסוף את העם ואתנה להם מים, דכתיב תורה צוה לנו משה והיא בחינת תושב"כ, מורשה קהלת יעקב הוא תושבע"פ בכח התאספות בני ישראל. ואמת כי בכח התורה שצוה לנו משה, זכינו למצוא באר תורה שבע"פ שנטע הקב"ה בתוכנו בירושת האבות. וכן היא המדה ע"י יגיעה בתושב"כ יוכל האדם למצוא חלק התורה שנמצא גנוז בלבו...עכ"ל השפת אמת.
הלמוד מהאפר ומי הפרה ל'סדר העבודה' של יהודי
בשם משמואל (פרשת תשא פרה תרע"א ד"ה והנה) כתב:...והנה כעין זה הוא ענין אפר פרה על מים חיים. שאפר הפרה רומז על הכנעה ובטול עצמי כמאמר הש"ס (חולין פ"ח ע"ב) בזכות שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר הפרה. ומים חיים רומזים לתורה והשגה אלקית, מקור מים חיים את ה' [ירמיהו י"ז י"ג]. וזה שצריך ליתן מקודם מים ואח"כ אפר ולערוב [לערבב] שיבואו המים למעלה, היינו שראשית דבר הוא תורה והשגה וע"י זה באים לידי הכנעה וביטול, כי אנשים פשוטים שלא זכו לתורה והשגה אלקית נדמה בעיניהם שהם שלמים וממלאים חובתם לה' יתברך, וכל מי שמרוחק יותר מחזיק עצמו לצדיק וכשר ביותר, ואז ע"י התורה באים להכנעה, וע"י הכנעה זוכים לתורה והשגה עוד יותר, והוא כעין מים ואפר ומים.
באופן אחר הביא השם משמואל הדרכה לעבודת ה' יתברך (שם שם ד"ה במדבר רבה) ...בלתי שמחה אי אפשר להתקרב לקדושה, אלא שבבעלי תשובה מועילה השמחה והרננה בכהנים ולויים [ביאר שם עפ"י הזה"ק ויקרא ח' ע"א] והנה בפרה אדומה, שנבחר רק האפר שלעומתו באדם היא מדת העצבות [ביאר לעיל שם שהאפר הוא הפסולת הנדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב, ונשאר אפר שאינו עושה פירות] היינו משום שמצרפו למים חיים כמאמר הכתוב (ירמיהו שם) מקור מים חיים את ה', והיינו כמאמר הכתוב (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר, ששבירת הלב המביאה אח"כ לידי שמחה וחיות – זו נרצה, אבל לא שהתכלית היא העצב, רק המותר והשמחה והחיות וההתלהבות הם התכלית. וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה – להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות. והטהרה לזה, להמתיק הדברים בשרשן, היינו אפר פרה עם מים חיים וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתרה. עכ"ל השם משמואל.
סיחון ועוג מסמלים כוחות שונים שה' יתברך יכניעם בפני ישראל
בעולת ראי"ה (ח"ב שחרית לשבת ד"ה לסיחון מלך האמורי) ביאר הראי"ה זצ"ל: הגבורה העומדת למופת היא מצטיינת בשלשה אופנים: האחת – היא הגבורה הנפשית, ובנדון של מלך עז וקשה היא מתבלטת, אם הוא פראי בתכונותיו האכזריות, שאז קשה מאד לעמוד נגדו. על סיחון נאמר (ר"ה ג' ע"א) שדומה לסייח במדבר ודומה לערוד במדבר, היינו גבורה הנפשית הפראית, שאין לה גבול בתוכן התפרצותה, וזה הוא הכח המטיל אימה שהשתמשו בו רשעי עולם הקדמונים [בימינו ראינו את גרמניה הארורה ברשעותה האכזרית] ביחוד כמו נבוכדנצאר שאכל ארנבת חיה [עפ"י נדרים ס"ה ע"א] כדי להשריש בקרבו את מדת העריצות והאכזריות הפראית...המדה השניה של הגבורה היא הגבורה הגופנית הענקית, שבה נצטיין עוג מלך הבשן, הענק הגדול. המדה השלישית של הגבורה הבאה מכח הקבוצי [המון רב של אנשים]. והנה בהנחלת א"י לישראל, עשה ה' נפלאות במה שרדה לפניהם את כל סדרי הגבורות הללו, ולא עמד בפניהם סיחון מלך האמורי, עם כל גבורת פראותו המדברית ה'סייחית' וה'ערודית', ולא הועילה לעוג הענק והנפלא אשר נותר מיתר הרפאים, כל גבורתו הגופנית הנוראה, ולכל ממלכות כנען לא הועילה להם כל גבורתם הקבוצית, אשר נוסדו יחד נגד עצת ה', להלחם בישראל. וזה לנו למוד לדורות, שעצת ה' ודבר קדשו לעולם יעמדו, ולא יועילו כל גבורות פראיות ונפשיות, ולא גבורות חומריות ענקיות, ולא סוד גוים וממלכות, אשר יוסדו יחד על עם ה' כמו שהיה מאז. עכ"ל הראי"ה (מובא גם בחומש הראי"ה בפרשתנו כ"א כ"ד).
חשבונו של עולם – חשבון גילוי האור מתוך החושך
חשבונו של עולם. פירש אדמו"ר הזקן מחב"ד בלקוטי תורה (ס"ה ע"ב) עולם מלשון העלם והסתר, נחשב חשבון ירידת הנשמה לעוה"ז בגוף החשוך שבחינת תכלית הירידה הוא לצורך עליה והיינו כדי להיות אתכפיא סטרא אחרא שבזה יסתלק יקרא דקב"ה...ועוד לפי רוב ההעלם שבעוה"ז הוא העולם היותר אחרון וע"כ החושך עב כפול ומכופל ולכן כדי להאיר את החושך כמוהו צריך להמשיך דייקא אור גדול ורב עצום יותר שע"י זה, דייקא גם חושך לא יחשיך וכחשכה כאורה...ירידת הנשמות לעוה"ז אשר ע"י 'נר ה' נשמת אדם' ו'נר מצוה תורה אור', ע"י זה דייקא יוכלו להאיר להיות אתהפכא חשוכא לנהורא וכו'. וזהו ענין 'ונחשב חשבונו של עולם' - שלפי רוב ההעלם צריך להרבות באור התורה והמצוות. עכ"ל הלקוטי תורה זיע"א.
באופן חריג אפנה למראי מקומות נוספים שלא הבאתים בגליון, הם עוסקים בעומק רב ובמרחבי-עד של התורה. האחד דברי המלבי"ם בתחילת פרשתנו בחלק 'תורה אור' שם מבאר דברי המדרש (תנחומא חוקת ח', במדבר רבה חוקת י"ט ז'), בשעה שעלה משה לקבל את התורה ומצא את הקב"ה עוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר...אמר משה רבינו יה"ר שיהיה מחלצי וכו'. וכן ר' צדוק הכחן מלובלין בספרו מחשבות חרוץ (אות ז') ד"ה וזהו הה' ראשונה דשם. של"ה הקדוש חלק תושב"כ פרשת חוקת. כולם עוסקים בעומק בסוגיית פרה אדומה. קדושת לוי דיבר בדרך ההנהגה שמוכיח ישראל, יש ע"י 'הכאה' ויש בדברים טובים ע"י אמירת רוממות ישראל.
[1] הגליון נערך לרפואת ולזכות אמי חוה בת לאה, הרה"ג הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא, אשר זעליג בן אידיו בתושח"י. ולעילוי נשמות אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה (ברקאי), חותני הרב מנחם ב"ר יצחק, אשתו זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה בן זהבה.
בשבוע הבעל"ט יחול יום האזכרה של סבי וסבתי מצד אבי ז"ל, שעלו על המוקד במחנה ההשמדה באושוויץ בי' בתמוז תש"ד, טוביה בן יהודה הי"ד ושרה בת יעקב זאב הי"ד תנצב"ה.
[2] הרב יוסף ישראל דייטש (תר"ג-תרפ"ז) הונגריה. בנו של הרב אהרן דוד דייטש (בעהמ"ח גורן דוד) תלמידו של החת"ם סופר זיע"א, שימש ברבנות בעיר יארמוט (גבול סלובקיה הונגריה) במקום זה שימשו ברבנות גדולי עולם ביניהם בנו של 'מחצית השקל' והרה"ג 'מהר"ם א"ש' מגדולי תלמידי החת"ם סופר. הרב יוסף דייטש למד אצל אביו הגדול וכן אצל ה'כתב סופר' הרב אברהם שמואל בנימין סופר בנו הבכור של החת"ם סופר. לאחר פטירת אביו נתמנה לרבנות במקומו עיר הולדתו יארמוט, ושימש שם במשך מ"ט שנים בטהרה. הצטיין בתפלתו מעומק הלב שהרב פינחס הכהן שטיינר העיד שהעדיף לעמוד בזמן התפלה ליד הגאון 'בן גרני' למרות שבאסיפה השתתפו גאונים ואדמורים מפורסמים, ואמר שמימיו לא שמע תפלה כזאת. גם אהבת ישראל שקיננה בו נכתבה לדורות ע"י בניו בלשונם שכתבו בהקדמת הספר: אהב את הבריות בכל נפשו, וקרבם אל המקום בנועם אמרותיו, פיזר להם כספו ולבבו. עוד ימים מועטים קודם פטירתו, בעצמו שימש את האורחים אשר סעדו נאצלו ולא הניח שאחרים יעשו זאת במקומו. יחד עם אהבת ישראל הגדולה היה קנאי לדבר ה' וכשראה לנכון, חגר חרבו על ירכו למלחמה על דבר ה'. נחתום בסיפור על נקיון כפיו בסוגיית הממון. פעם נכנס למרפאה בעירו, והרופא הבחין כי גב ידיו מלאות פצעי קור, ואמר לרב: ראה נא ראה, איזה ידים מלוכלכות יש לך!...הפך הרב ידיו פתחם לרווחה ואמר, העיקר שכאן הן נקיות...לא נדבק בהן מאום מכל אשר עבר דרכן...בנו הרב חיים אהרן דוד זצ"ל המשיך דרכו עד שעלה על המוקד בכבשני אושויץ, סירב לעזוב את קהלתו ולנסות להציל את עצמו. שני בניו שהיו לו האחד נפטר ביום הגיעו למצוות במחלתו י"ג שבט תש"ד, בנו השני נספה עמו בשואה. אך נותרו לו ארבע בנות מהן המשיכה השושלת.
הספר יצא לראשונה בתרצ"א בהונגריה, מהדורה חדשה ומורחבת הכוללת דברי תורה שרידי גווילין מתורת בנו הי"ד המובאים בספר לראשונה. נדפס בירושלים תש"ע.
