'בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור "ה' אלקיכם אמת" וחוזר ואומר בקול רם "ה' אלקיכם אמת". הגה: ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של שליח ציבור ג' תיבות אלו (בית יוסף בשם אורחות חיים). ואם היחיד רוצה גם כן לאמרם עם השליח צבור אין איסור בדבר (דברי עצמו); ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווין שבאמת ויציב שעולים צ' והם כנגד ג' שמות ההויה שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל'. הגה: ויש עוד טעם אחר בדבר, דט"ו ווי"ן עולין צ' והקריאה נחשבת א' הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב ואגור). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר 'א-ל מלך נאמן שמע' וגו' כי ג' תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין. ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר א-ל מלך נאמן, רק יאמר אמן אחר השליח ציבור כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא' (שו"ע או"ח סא,ג). מניין המקור לרמ"ח כנגד אבריו? מביא המשנ"ב: '(ו) להשלים רמ"ח – כדאיתא במדרש הנעלם: פתח ר' יהודה ואמר: "רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך" התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב. דאמר ר' נהוראי אמר ר' נחמיה: בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם, והקורא ק"ש כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו. ודא "רפאות תהי לשריך" וכו'. והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות וכו' מאי תקנתיה? תיקנו שיהא ש"ץ חוזר ג' תיבות, ומאן נינהו ד' אלקיכם אמת, כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכו'. וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו, מפני שחסרו ג' תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה? יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב, ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אותם ג' תיבות דק"ש שש"ץ חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. עכ"ל בקיצור [ב"י]'. הרי שהמקור מחז"ל, ולמדוהו על הפס' "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" (משלי ג,ח). אלא שלכאורה הרי יש מחלוקת מהו המצווה מדאורייתא בק"ש, האם הפס' הראשון או פרשה ראשונה או שתי הפרשיות או שלושתן. אם כן איך אפשר לומר לרוב הדעות (חוץ מהדעה ששלושת הפרשיות הם מדאורייתא) את הפס' הזה כמכוון לק"ש? ואפילו למי שאומר שכל השלוש הן דאורייתא, הרי החזרה שוב על "ה' אלוקיכם אמת" אינה דאורייתא (גם החזרה, וגם המילה "אמת")?- בפשטות אפשר שזה אסמכתא על תקנת חז"ל, ולא לימוד ממש מהפס'. אולם אפשר לומר שלמדו בפס' שהתורה מביאה חיים לעולם: 'תניא היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה" ואומר (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך" ואומר (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים"' וכו' (תענית ז,א). הרי שהפס' מתייחס לכלל התורה שמביאה חיים, וממילא גם רפואה לאברים (וגם במדרש שמובא במשנ"ב מצויין ש'התורה היא רפואה לגוף ולעצמות'). והנה מצוות ק"ש מופיע בהקשר של לימוד תורה ככלל: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) הרי שק"ש היא כתמצית ללימוד תורה. לכן הפס' שמדבר על הרפואה של התורה, בא לידי ביטוי שיא בהקשר לק"ש. לכן באו חז"ל ותיקנו להדגיש רמ"ח בק"ש, כדי להביע את העניין של ההגנה ורפואה של ת"ת, ובפרט בק"ש. נראה גם שראו כרמז ש-רמ"ה דומה ל-רמ"ח, כיון שהאותיות ה' ו-ח' מתחלפות לפעמים, ולכן ראו בזה רמז להביע בק"ש את רמ"ח האברים, ולזה הוסיפו כדי שיעלה לרמ"ח. (אמנם המשפט 'בשכמל"ו' אינו מהתורה, אבל כיון שלמדו שיעקב אמר זאת בתגובה לאמירת ק"ש ע"י בניו, אז ראו בזה כדבר אחד עם הק"ש, ולכן חלק מהמניין. ולרוב הדעות, שק"ש אינו כל שלושת הפרשיות, רבנן קבעו אותם כחשיבות להמשך ק"ש שדאורייתא). נראה גם שלמדו זאת מהפס' שבמשלי: "אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג,ז-ט) שהפס' האמצעי הוא רפואה: '"רפאות תהי לשרך" – החכמה. שרך כמו (שיר השירים ז) "שררך" וזהו טיבורך. "ושקוי לעצמותיך" - הוא המוח כענין שנאמר "ומוח עצמותיו ישוקה" (איוב כא)' (רש"י). הרי שהחכמה (התורה) מרפא את העצמות (האברים) דרך המוח, ששם החכמה, הוא משפיע כעין הטבור שבמרכז האדם. אולי למדו כמו טבור הוא מרכז, כך ק"ש כעין מרכז התורה אצל כלל בנ"י, שק"ש היא חכמת התורה שחלה בכל בנ"י. ובנוסף פס' קודם נאמר "ירא את ה' וסור מרע", שזה דומה לעניין ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים (לירא את ה' ולעבדו). ופס' אח"כ נאמר "כבד את ה' מהונך" ודרשו: '"מהונך" - מכל מה שחננך אפי' מקול ערב (אל תקרי מהונך אלא מגרונך)' (רש"י), אולי למדו מכאן החכמה שביוצא מגרונך, שזהו קריאת שמע. אמנם כל ת"ת זה בקול, אבל כאן גם יש עניין של קול ערב, שמזכיר תפילה, ולכן בפרט מכוון לק"ש. נראה שיש גם רמז בתורה: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז,מב). '...אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם. שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו, אתם יכולים להם' (ב"ר סה,כ). הרי שיש דגש במיוחד על בתי כנסת, נראה שרומז לק"ש (להבדיל מלימוד תורה כללי שהוא בבית מדרש. אם כי אפשר שזה מכוון לכלל לימוד תורה, כי הילדים היו לומדים בביה"כ) כיון שק"ש שייכת בכל בנ"י, ולכן חל בזה שלמות "קול יעקב"- הקול של כל יעקב, כל בנ"י. וכן ק"ש נאמרה ע"י בני יעקב, בעקבות שרצה יעקב לגלות את הקץ (הגאולה) ונסתר ממנו (פסחים נו,א) והרי בגאולה יכו את עשו: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא) כך שק"ש קשורה לביטול כוח ידי עשו. וכן אז תהיה לה' המלוכה, כמו שאנו אומרים בק"ש "ה' אחד". בפשט "ידי עשו" הכוונה לידים של עשו, שהוא היה שעיר, אבל ידי עשו גם היו חזקות "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה" (בראשית כה,כז), שלצוד צריך כוח ובריאות. ממילא נראה כרמז "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" באותו אדם (כמו יעקב שקולו היה שלו, וידיו כעין של עשו), שכאשר קול יעקב מתגלה בק"ש, הוא גורם לעצמו כוח כעין ידי עשיו, שמשפיע לבריאות אבריו (בשל כוח של הגאולה, שגם מביא רפואה לאדם כגאולה מחולי).