"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה" (במדבר טז, א-ב)

שואל רש"י (עפ"י תנחומא קרח ה): "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זה?". קורח נביא ופיקח היה, אם כן, מה גרם לו לצאת נגד משה רבינו?

קורח, כמו הרבה דמגוגים לפניו ואחריו, מסווה את השאפתנות האישית שלו באצטלה של פופוליזם ודמוקרטיה. הוא מכריז נגד משה (שם, ג): "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ". מובן שכאשר יצליח להפיל את משה, הוא יהיה זה שיתנשא עליהם.

האסון האמיתי טמון בכך שקורח משכנע את עצמו ואת עדתו שהמטרה שלהם צודקת, ונשאר עיוור לעובדה ששאפתנותו העזה היא המניע האמיתי מאחורי כל התקרית הזאת. לעומת גדלותו הרוחנית חסרה לו לקורח, הגדולה הנפשית. זו היתה בעוכריו. אילו היתה מצורפת לפקחותו ונבואתו גם ענוותנותם של משה ואהרון – היה נשאר גדול לדורות עולמים.

הענווה המוחלטת של משה רבינו שהיה מוכן לוותר על שליחותו, שהתבטאה בבקשתו (שמות ד, יג): "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" - היא שעשתה את משה רבינו ראוי להנהגה.

הבושה הפנימית שאפפה את אהרון ביום חנוכת המזבח, עד שאמר לו משה רבינו (ויקרא ט, ז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ", ורש"י פירש: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת" - היא שהכשירה את אהרון להתמנות ולהיות כהן גדול.

כגודל רוחם היה גם גודל נפשם - "כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' " (ירמיהו ט, כג).

העדפתו של אדם את טובת הזולת על פני טובתו האישית היא מצרך נדיר בעולמנו. משום כך אנשים צריכים תמיד לנסות לבחון את עצמם בכנות ולהודות בפני עצמם במניעים האמיתיים שלהם. שאפתנות ממוקדת הבאה בכדי ליצור, לחדש ולקידום מטרות לגיטימיות, היא חלק מהמסורת היהודית. אך שאפתנות שלוחת רסן שיכולה להרוס אנשים אחרים ולדרוך על גוויות כדי להגיע לצמרת, היא בוודאי מחוץ לתחום המסורת היהודית, המהווה תופעה הרסנית לכל הנוגעים בדבר.

בד בבד עם פיתוח הידע והכישרון, מוכרח האדם לפתח גם את אופיו ומוסריותו. אסונה של האנושות לדורותיה הוא בזה שההתפתחות התרבותית, הידע והעוצמה שבידה, אינה עומדת ביחס מקביל להתפתחות המוסרית שלה.

חכמי ישראל, למרות יכולתם וגדלותם לפתח בכל חכמה ומדע, השקיעו את מיטב כוחותיהם בתורה, במוסר האדם וקדושת חייו - ללמדך: תורת האדם קודמת לכל תורה וחוכמה!　

שאם אין כאן אדם – תורתו נעשית סם המוות, חוכמתו להרע ולהשחית.

מתוך הספר: "נר למאור, על פרשיות התורה" – הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל

הרב דב בערל וויין, מתוך האתר "ישיבה" - www.yeshiva.org.il (מוקדש לעלוי נשמת הרב מרדכי אליהו זצ"ל)