'תֵּדַע שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'" וְכִי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בּוֹרֵחַ? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תְּהִלִּים קלט,ז-י) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" וּכְתִיב: (זְכַרְיָה ד,י) "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ", וּכְתִיב: (מִשְׁלֵי טו,ג) "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים" (עָמוֹס ט ב-ד) "אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל, מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם, וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם אוֹרִידֵם. וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל, מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים, וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם, מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם. וְאִם יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיבֵיהֶם, מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם, וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה". וְאוֹמֵר: (אִיּוֹב לד,כב) "אֵין חשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן”. אֶלָּא אָמַר יוֹנָה, אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ. אָמַר, אֵלֵךְ לִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכֹל לָבֹא אַחֲרַי. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: "יֵשׁ לִי כְּנָיוֹת כַּיּוֹצֵא בָּךְ!" כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית, שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יוֹנָה א,ד) "וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם"' (מכילתא "בא" [פסחא, פתיחה] יב,א). לכאורה לא מובן, יונה בורח משום שאינו רוצה להתנבא, והרי הוא עצמו התנבא באזור נינוה (יונה ג), והיא מחוץ לא"י? קודם לכן מובא במכילתא: 'אִם תֹּאמַר: דָּן אֲנִי אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לֹא נִדְבַּר עִמָּהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אָבוֹת... וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבִזְכוּת אָבוֹת, לֹא נִדְבַּר עִמָּהֶם אֶלָּא בְמָקוֹם טָהוֹר שֶׁלְּמַיִם... וְיֵשׁ אוֹמְרִים: נִדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ וְנִדְבַּר עִמּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיֹה הָיָה דְבַר ה'" "הָיֹה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ; "הָיָה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ. "הָיָה", רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: "הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְחֶזְקֵאל ג,כב) "קוּם, צֵא אֶל הַבִּקְעָה" מַגִּיד שֶׁהַבִּקְעָה כְּשֵׁרָה'. ע"פ הדעה שהבקעה כשרה, לכאורה טעמה הוא ששם אין אנשים שחוטאים כמו בעיר. ממילא יונה ברח באוניה עם גוים, ששם לא תשרה עליו נבואה, למקום של גוים שגם בו לא יקבל נבואה. כך גם לדעה שצריך מקום טהור של מים, באוניה היה לא במקום טהור. אולם מלשון שברח לחו"ל מקום שאין השכינה שורה, משמע שזה קשור למעלת א"י, ולא רק למקום טהור (אם כי אפשר להבין שא"י נחשבת תמיד טהורה, כעין ההלכה: 'ארץ ישראל טהורה' [משנה מקואות ח,א] [אמנם זה לעניין טומאת ארץ העמים, אבל העקרון הנשמע מזה הוא מעלת א"י שלכן לא גזרו בה גם במקום שגרים כותים]). לדעה שזה בזכות אבות, לכאורה מדוע רוצה לברוח לחו"ל, הרי גם שם יתנבא, מצד האבות? ולדעה שאם מתנבא בארץ, אז גם מתנבא אח"כ בחו"ל, הרי כבר התנבא בארץ, כך שימשך בחו"ל?- נראה שהטעם שאם החל להתנבא בארץ אז גם ימשיך להתנבאות בחו"ל, זה משום מעלת א"י, שממשיכה כוחה אצלו עד לחו"ל. וכן נבואה בזכות אבות קשור לא"י, כיון שהאבות היו קשורים בא"י, שלכן מזכיר אבות עם הארץ: 'ולמה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם? אמר ריש לקיש: משל למלך שהיה לו שלשה בנים ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו היה אומר: שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מזכיר אבות מזכיר הארץ עמהם, הדא הוא דכתיב: "וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור"' (ויק"ר לו,ה). האבות היו דבוקים בא"י, שאהבוה מאוד, ולכן הובטחה להם הארץ. ממילא קשר האבות לנבואה, זה ע"י קשר לא"י. כך שבשניהם יש קשר לא"י, שבנבואה כזו-בחו"ל, רואים המשך קשר לא"י, ומכח חיבור זה נמשכת הנבואה לשם מהארץ. ממילא יונה בכוונה ברח מהארץ כדי שלא להתנבאות, כך שבא להתנתק מא"י, ממילא בכזה מקרה לא תחול עליו נבואה בחו"ל, כי מנותק מא"י. אולי בזה גם אפשר להבין לדעה שיש נבואה בבקעה, הכוונה שבה שהיא מקום טהרה, זה מזכיר את א"י הטהורה, ולכן חל בה נבואה מכוח א"י, וממילא יונה שפעל לברוח מהארץ ניתק בזה את כוח הנבואה לשם. נראה שיונה ירד באוניה לים ולא הלך מזרחה אל מחוץ לא"י (שגת חפר זה רחוק מאוד מיפו) כיון שנינוה מזרחית לא"י, ולכן לא ראוי ללכת בכיוון הזה כשמסרב ללכת בכיון הזה כדי להתנבא. או שכיון לא רצה לקבל נבואה מכוח א"י, לכן פעל במעשהו להראות שמתרחק מא"י נגד שליחות נבואתו, שאם היה הולך בכיון נינוה זה לא היה כ"ך ברור וחזק. לכן כדי לנתק את נבואתו מא"י, שלא ימשך בחו"ל עשה משעה ברור של ירידה מהארץ כדי שלא לעשות המשך נבואה ממנה, לכן הלך מערבה, שזה לגמרי בכיון ההפוך. ביוה"כ קוראים את ספר יונה, וטעמו הוא כדי להראות שאי אפשר לברוח מה' אם עבר עברות (אבודרהם [יוה"כ]) או להראות רחמי ה' על מעשיו (ר"י אבן שועיב [בדרשתו ליוה"כ]) או להראות גודל התשובה (הלבוש [תרכב,ב]) [ראה ביאור בהרחבה, ב'לזמן הזה' 'ספר יונה ויוה"כ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א]. נראה לומר עוד, שיונה מראה את מעלת א"י בהקשר לנבואה, שבה האדם כעין מלאך: 'ד"א, נקראו הנביאים מלאכים, הה"ד (במדבר כ, טז): "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" וגו' וכי מלאך ה' היה, והלא משה היה? ולמה קורא אותו מלאך? אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים' וכו' (ויק"ר א,א). לכן ביוה"כ שאנו בו כעין מלאכים (ראה רמב"ן ויקרא טז,ח) מזכירים את מעלת הנביא כעין מעמד מלאך, וזה דרך יונה שמראה שהנבואה קשורה לא"י (ובכל מקום בעולם ממשיך כוח מא"י). בזה אנו מחברים את עצמנו עם כוח א"י כשעין חל בנו עכשיו (כמלאך- נביא). כך מבקשים שיחול בנו בתחילת השנה כשה' מביט עלינו, "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) '"אשר ה' אלקיך דורש אותה" - והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש"? אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה... "מרשית השנה" - מר"ה נידון מה יהא בסופה' (רש"י). הרי שבפס' מובא על הדין בר"ה, ובו מובא שקשור לא"י, שדורש אותה וכהמשכה את שאר הארץ, שזה מזכיר את הנבואה שממשיכה מא"י לחו"ל, כמו שאמרנו. כך ביוה"כ שהוא קשור לדין של תחילת השנה, ואנו כמלאכים, מזכירים את הנבואה שגם היא קשורה לא"י ודומה לדין על העולם שבתחילת השנה. בזה מבקשים שנחשב קשורים לא"י, שבזה יחול בנו: 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - א"י מכפרת עליו, שנאמר "העם היושב בה נשוא עון"' (ספרי דברים לב,מג [שלג]) שדרך א"י נקבל כפרה שלמה (ואף בחו”ל תמשך מכוח א”י קדושה לכפרה, כעין נבואה).