בס"ד                                                      ערש"ק                                                         י"ד  בסיוון  ה'תשע"ז

                            ליקוטי אור - בפרשה – בהעלותך

  " דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת   "(ח, ב)

כשסיים משה רבנו ע"ה להקים את המשכן בראש חודש ניסן, בו ביום נאמרו שמונה פרשיות, כאשר אחת מהם היא

פרשתנו, היינו פרשת הנרות (גיטין ס:). ובעת הזו החלו הנשיאים להתנדב ולהקריב קורבן לה' בעבור חנוכת המשכן,

נשיא אחד ליום. וכשראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים מיד חלשה דעתו, כי לא היה עמהם, לא הוא ולא שבט לוי

שהיה נשיאם, אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'חייך(לשון שבועה), שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'

(רש"י). וזה על פי המובא במדרש (מד"ר טו, ו, תנחומא ה): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לאהרן: אל תתיי

רא! לגדולה מזו אתה מתוקן וכו', הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני

המנורה.

וכבר הקשה ותירץ הרמב"ן ז"ל באומרו: דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנ

רות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו, עכ"ל. ויש אומרים

שהדבר קשה, שהרי אין דומים מספר הנרות בחנוכה למספר הנרות במנורת הזהב, ועוד שאינם נעשית על ידי הכוה

נים בלבד וכו', וגם נרות חשמונאי מתחילה בטלו וכו' (ועיין באלשיך הקדוש ובכלי יקר ע"ה), אומנם הם מתרצים את קושייתם

כל אחד לפי טעמו ונימוקו עמו.

ואם אפשר ובעיני ה' יוכשר ויותר, אומר את חלקי אשר על לבי שמשורש נשמתי, מה שנאמר כבר למשה מסיני, בייש

וב הבנת המדרש הנ"ל, היינו שאף על פי שבעוונותינו הרבים עדיין אנחנו בגלות, ואין לנו בית המקדש 'הנרות לעולם

אל מול פני המנורה'. ועוד יש לדקדק ולהבין, לאיזה גדולה מזו מתוקן אהרן הכהן שנבחר להדליק את המנורה ובמה

פייסו בזה, שהרי דרשו חז"ל (תנחומא ב): אמר הקדוש ברוך הוא שאינו צריך לנרות של בשר ודם כי כולו אור, ואינו צריך

לאורה!.

אבל בטרם נבאר, נראה שיש להקדים ולהסביר את צורת המנורה. המנורה הייתה בגובה י"ח טפחים (כ- 1.8 מ') כנגד

קומתו של האדם, והיא עשויה כולה מקשה אחת מזהב, כמו שדרשו רז"ל (מד"ר טו, ד): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

טול כיכר זהב והשליכו לאור והוציאוהו והיא מעצמה נעשית, שנאמר: וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה היו וכו'.

וכנודע, במנורה היו שבעה נרות כאשר הנר האמצעי היה עומד בפני עצמו בגוף המנורה, ואילו ששת הפתילות שעל

שישה הקנים, כלומר שלושה הימניים והשלושה השמאליים היו פונים לכיוון הנר האמצעי, שהוא נקרא פני המנורה,

והוא נר התמיד, ויש מי שאומר שהוא גם הנר המערבי, שהיה דולק כל הזמן כמעשה נס, וממנו היו מטיבים ומדליקים

את הנרות, שאותם אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

ואם כן, עולה מאליה השאלה מהכתוב, דהיינו אם אהרן מדליק את ששת הנרות 'אל מול פני המנורה', היה לו לומר

יאירו ששת הנרות ולא שבעת הנרות, שהרי פני המנורה הוא הנר השביעי, ולא שייך שיפנה ויאיר לעצמו. ויוסף ה' לי

אור להתבונן ולשאול, מה הטעם ששת נרותיהּ פונים דייקא לכיוון הנר האמצעי, היינו שמפנים את הפתילות 'אל מול

פני המנורה'? ובעזרת השם יתברך, כשנבין טעם זה התיישבו לנו גם כול הקושיות הנ"ל, הכול כמקשה אחת בדיוק

כמעשה המנורה.

ולעניות דעתי הקטנה, אפשר לומר אולי בסייעתא דשמיא, שנרות המנורה רומזות על נשמות ישראל, כמו שכתוב (מש

לי  כ): "נר ה' נשמת אדם". וכן ששת הנרות (שלושת הימיניים ושלושת השמאליים כאמור) הם בבחינת שישים ריבוא נשמות

ישר אל, כמו שדרשו חז"ל (במד"ר טו, ד): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אם הזהרתם להיות מדליקין לפניי, אני משמר

את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו (ישראל) נפשות כנר. ואילו הנר השביעי היינו הקנה האמצעי, שהוא בעצם פני ה

מנורה העומד בפני עצמו, הוא בבחינת נשמת משה רבינו ע"ה שהוא צדיק האמת וצדיק הדור, ששקול כנגד כל נשמות

ישראל, שנאמר (שמות יח, א): "כל אשר עשה אלקים למשה וישראל" ופירש רש"י ז"ל: 'שקול משה –  כנגד כל ישראל'.

וזהו שנאמר 'פני המנורה', היינו רצה לרמוז שלגוף המנורה שהוא בחינת גוף האדם כנ"ל, יש 'פני' המנורה, שהוא גם

מלשון פנִים, דהיינו רמז על הנשמה כאמור, שהיא החלק הפנימי שמאיר באדם. וזאת נרמז דייקא בפני המנורה, היינו

בנשמת משה כנ"ל, כי בנשמת צדיק האמת שבכל דור ודור כלולים כל נשמות ישראל, כמובא בדברי התנא האלוקי רבי

שמעון בר יוחאי, שהוא בחינת פני המנורה, היינו נשמת משה רבנו כנ"ל כידוע לבעלי החן, בספר הזוהר הקדוש (חלק

ג, רט"ז): שהתפשטות של משה בכל דור ודור בשישים ריבוא נשמות בני ישראל. ומכאן, אפשר לומר שכל עניין זה

נרמז בנפש חיה היא שמו של הרעיה מהימנא, כי משה עם הפנִים של אותיותיו, כלומר: מ"מ ש"ין ה"א(446=345+101)

עולה כמניין 'פני המנורה'(=446). וסיוע לזה מצאתי בכתוב (במדבר יא, י"ז): "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם"

ופירש רש"י ז"ל על פי מדרש ספרי: למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו,

ואין אורו חסר כלום.

ובעניין זה, ראוי להוסיף את דברי קודשו של "הנֹּעם אלימלך" זצק"ל (פ' כי תשא): נראה לומר דאיתא בגמרא (מנחות פו):

נר מערבי היה דולק, ממנו היה מדליק וממנו היה מטיב, יש לומר דחכמנו זיכרונם לברכה רמזו בדבריהם הקדושים

על הצדיק שהוא נקרא נר מערבי, על דרך דאיתא (סנהדרין כד) למה נקרא שמה בבל שבלולה במשניות וגמרא ואגדות

וכו'. כמו כן, הצדיק הוא מעורב בו כל מיני קדושות: אהבה ויראה, ורוממות אל תורה ותפילות וצדקה, תשובה וגמילות

חסדים וכדומה, ולכן נקרא נר מערבי לשון מעורב וכו'. וזה הפירוש: 'ממנו היה מדליק' הם בני אדם המתחברים עם

הצדיק גם הם מדליקים נרותיהם הם נשמתם, באהבה ויראה לבורא ברוך הוא וממנו היה מטיב, פירוש ע"י הצדיק

מטיב השם יתברך ברוך הוא לעולם כל מיני השפעות, עכ"ל. [וראיתי רש"י מכתב יד רבנו בצלאל אשכנזי ז"ל (בעל "השיטה

מקובצת") כי נר מערבי - הוא נר אמצעי היה פונה פיו לצד מערב, וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי]

וזהו בסוד הפסוק (במדבר יא, כ"א): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ", אנכי בקרבו דייקא, היי

נו כנגד ששת הקצוות שהם בחינת ששת הנרות כנ"ל, נמנים נשמות בני ישראל בשישים ריבוא, שמחוברים ומקושרים

ומושרשים בקרבו, דהיינו בנשמת משה, והוא שמלובש בתוכם (כמובא בכתבי האר"י, עץ חיים שער לח, ו). וכן ראיתי שביאר

בפרשתנו "דגל מחנה אפרים", הלא הוא נכדו של אור שבעת הימים, רבי ישראל בעל שם טוב זצק"ל, שהוא בחינת

פני המנורה כנ"ל, אשר כתב כי 'יאירו שבעת הנרות', היינו כללות נשמות ישראל המכונים 'בת שבע' (כינוי לכנסת יש

ראל) וכו', ע"ש. ושמח לבי שזיכני ה' לכוון לדעת גדולים.

ועל פי המורם לעיל, יובן באור יקרות המדרש (תנחומא ה, יל"ש רמז תשיט): על הפסוק שבהפטרה ( זכריה ד, י): "שִׁבְעָה אֵלֶּה

עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" - זו המנורה. ומהו שבעה? אלה שבעת הנרות כנגד שבעה כוכבים, כך חביבין

הם לפני, שלא תהיו מבזין עליה. והם כוכבי לכת שנקראים: שצ"מ חנכ"ל (שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה).

ופשטות מדרש זה, שלא נטעה ונחשוב חלילה שה' יתברך צריך לאורה של המנורה, שהרי כולו אור כנ"ל, והוא שמאיר

לכוכבים לארץ ולדרים עליה. אבל באמת, לכאורה לא מובן הדימוי בין עיני ה' לשבעת הנרות במנורה כאמור, וקשרם

לכוכבים. אלא שעל פי דברנו אפשר ליישב את הקשר ביניהם.

היינו, עיני ה' הם בבחינת ישראל, כמו שכתוב (שם ב, י"ב): "הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ", והם בבחינת הנרות, היינו ה

נשמות כנ"ל, שבידוע שנמשלו לכוכבים. וכשם שידוע שכוכב חמה (שמש) דולק כל הזמן מכוחו והוא שמדליק לשאר ה

כוכבים, היינו ממנו חיוּתם והארתם, כך צדיק הדור היינו משה רבינו ע"ה, שהוא בחינת שמש, כמו שכתוב (ב"ב עה): פני

משה כפני חמה, כי הוא בחינת נר מערבי כנ"ל, שממנו מדליקים ומטיבים את ששת הנרות במנורה, שהם בחינת הת

פשטות שישים ריבוא נשמות ישראל שכלולים בפני המנורה, היינו בצדיק הדור ששקול כנגדם כנ"ל.

ותדע, כי תכלית המשכן וכליו היא להשראת השכינה, ובעיקר על ידי המנורה ונרותיה, כמו שדרשו חז"ל (מדב"ר טו, ח):

שנאמר (שמות כה): 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שם): 'ועשית מנורת זהב טהור', כיון שעשו באת שכינה. וזה אור

השכינה היא בבחינת עיני ה' כנ"ל, שמורים על ההשגחה העליונה על ישראל. נמצא מכאן, שהמנורה היא סמל וסימן

לגילוי כבוד מלכותו בעולם. אבל היום לצערנו, שעדיין אין לנו בית המקדש, אי אפשר לזכות לגילוי השכינה כנ"ל, אלא

על ידי עסק התורה והמצוות, ובעיקר על ידי עבודת התפילה, ואולי זה נרמז במנורה ונרותיה.

היינו, הנרות הם בחינת התורה והמצווה, כמו שכתוב (משלי ו): "נר מצווה ותורה אור". וזה שכתב רבנו האר"י הקדוש

זצ"ל, שהוא גם בבחינת פני המנורה, שהמנורה והאורה רומזים לאור התורה. ויהיו בה שבעת קנים, רמז למה שאמרו

חז"ל (שבת קט"ז): כי פרשת "וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן... רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לה-לו), נחשבת לספר בפני עצמו (שני פס

וקים אלו נתחמו על ידי אות נו"ן הפוכה ] בראשהּ, ואות נו"ן הפוכה ] בסופהּ), ואם כן, יש בתורה שבעה ספרים, כי פרשה

זו מחלקת את ספר "במדבר" לשלושה ספרים. ועוד, שישה קנים היו מאירים לעבר הקנה האמצעי, ולכן שישה סד

רי המשנה, הם חלק בלתי נפרד מן התורה, ומאירים הם אל התורה שבכתב לפרש הלכותיה בפרוטרוט.

ואילו גוף המנורה שגובהו י"ח(=18) טפחים הרי הוא כקומתו של האדם כנ"ל, ורומז על גוף האדם המתפלל לקונו, כמו

שדרשו חז"ל (תנחומא וירא,  א): בכל יום מתפלל אדם (תפילת) שמונה עשרה, ולמה שמונה עשרה? כנגד י"ח ציווים שבמ

שכן, כנגד י"ח חוליות שבשדרה שבשעה שאדם מתפלל וכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר

(תהלים לה): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". וכן מובא בשם הזוהר הקדוש (תרומה קל"ג): הזהיר לכוון בד' תיקוני שכינה

(מיטה, שולחן, כיסא, מנורה), ומנורה – בתפילה י"ח (עמידה) יכוון בסוד המנורה. ועוד ראיתי שמובא בסידורים מסוימים,

שיש לכוון בתחילת התפילה שאומרים: א'דני ש'פתי ראשי תיבות 'אש'(=301) העולה כמניין 'מנורה'(=301). נמצא, כי

עיקר מטרת תפילת שמונה עשרה שאדם מתפלל היא בשביל לתקן את השכינה, היינו להשתתף בצערהּ, כי היא עדיין

בגלות המר הזאת, ועל ידי זה תוחזר השכינה לשרות בישראל, ועל ידי כך נזכה לבחינת הנר המערבי, שכל הזמן

שהיה דולק הוא היה סימן להשראת השכינה (מגילה כא:). כי היום רק ע"י התפילה תוחזר השכינה למשכן שילֹה שייבנה

במהרה בימינו.

אבל מפאת שהרוב אין יודעים לכוון בתפילה, כי איננו יודעים בבקיאות את עומק פשט המילים שבתפילה, ולכן לרוב

גם איננו יודעים להעלות את התפילה למקום הראוי לה, על מנת לתקן את השכינה כנ"ל. על כן, צריך כל אחד לקשר

את עצמו לצדיק האמת שהוא צדיק הדור, כי רק הוא יוכל להעלות את תפילתו כפי שצריך. כמו שמובא בדבריו של

רבי נחמן מברסלב זצק"ל, שהוא גם בבחינת פני המנורה כאמור, בספרו הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" (תורה ב', סעיף ו):

וצריך כל אחד לכוון בתפילתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור כי כל צדיק שבדור הוא בחינת 'משה משיח' וכו', וכל

תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, היא בחינת איבָר מהשכינה, שהם איברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול

לאעלא שיפא בשיפא כל חד לדוכתיהּ אלא משה בלחוד (להעלות חלק בחלק, כל אחד למקומו אלא משה לבדו). ובשביל

זה צריך להביא ולקשר כל התפילות  לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות לט): "ויביאו את המשכן אל משה" וכו', ע"ש.

וזאת ההתקשרות לצדיקי הדור הוא מלשון קשר של אהבה, כמו שכתוב (בראשית מד, ל): "ונפשו קשורה בנפשו" ותר

גומו 'חביבא ליהּ כנפשיה', וכמו שכתוב (שמואל א, י"ח): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד", ופירש המלבי"ם ז"ל: רצה

לומר קשר והתחברות בנפש ביניהם שאין למעלה ממנה. וזה תפילה היא אותיות פתילה, כמו שנאמר (בראשית ל, ח):

"נַפְתּוּלֵי אלקים נִפְתַּלְתִּי" ותרגם אונקלוס 'בצלותי' היינו בתפילתי, ונפתולי מלשון צמיד פתיל חבורים (ע' רש"י שם).

ולעניות דעתי, כל המורם למעלה נרמז במה שמובא בתיקוני הזוהר החדש (דף קט"ז): 'דשכינתא איהי שרגא, דאתמר

בה היא העולה, ישראל פתילה, משחא אורייתא, להעלות נר תמיד' (השכינה היא סוד הנר, היינו שהשלהבת העולה מן

הפתילה, וכמו שהפתילה ממשיך את השמן להאור, כך ישראל בתפילתם ממשכים את שמן שהוא בחינת תורה מצד העוסקים

בתורה ובמצווה כראוי בתחתונים), היינו על ידי שישראל עוסקים בתורה במצווה ובתפילה כנ"ל, הם מאירים את השכינה,

שהיא בסוד נר תמיד כאמור, והיא שמאירה להם חזרה לנשמתם כנ"ל. וזהו שהפתילות פונות דייקא לפני המנורה,

כי 'ישראל פתילה', היינו בחינת נרות שהם בחינת הנשמות כנ"ל, שצריכים להתקשר ולהתחבר עם פני המנורה

שהוא צדיק הדור כנ"ל, בחינת נפשו קשורה בנפשו היינו בחיבור של אהבה ויראה ואהבה וכו', כדברי הנעם אלימלך

כנ"ל, זיע"א.

וזהו מעשה המנורה ונרותיה הם בבחינת: 'קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא' (זוה"ק אחרי עג.), כי כולם אור

שמאיר לארץ ולדרים עליה, היינו גילוי אור השכינה, בחינת עיני ה' המה משוטטות בארץ כנ"ל, ועל ידי כך שום אומה

לא תיגע בבת עינו דהיינו בישראל, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא ד):  אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם, אלא

שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני כל האומות. נמצא מכאן, שבמעשה המנורה אפשר שנרמז

סוד המנורה, דהיינו ההתקשרות ישראל בתורה ובתפילה לצדיק הדור, שהוא בבחינת נשמת משה רבינו ע"ה, כי הוא

בבחינת הנר המערבי שבו כלולים שישים ריבוא נשמות ישראל כנ"ל, כי ממנו מדליקים ומטיבים את ששת הנרות שהם

בבחינת שישים ריבוא נשמות בני ישראל כנ"ל, אשר כל חיוּתם ויניקתם ממנו, כי רק הוא יודע להעלות את התורה, ה

מצווה והתפילה למקום הראוי על מנת להשרות את השכינה כנ"ל.

ועתה, עלי באר לבאר את הדברים אחד לאחד, ובעזרת החונן לאדם דעת ניישב את כל הדברים ככפתור בפרח, ויאירו

עיננו וישמח לבנו  אל מול פני המנורה הנצחית. וזה שנאמר: 'דבר אל אהרן' כי אהרן הכהן הוא מצד החסד והוא כעין

כהן עליון שמשפיע טוב על ישראל, כי הוא שושבינא דמטרוניתא (ביטוי לשושבין שמלווה ומוליך את הכלה, שהיא ישראל, אל

החתן שהוא הקדוש ברוך הוא, עיין זוה"ק פ' נשא קכ"ד, ח"ג דף כ), שעיקר תפקידו לקרב וללמד את ישראל תורה, כמו שכתוב

(מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כי על ידי שמקרב ומלמד את ישראל לתורה, בזאת מעלה

אותם מלמטה למעלה להתחבר לאביהם שבשמים.

וזה שאמר: 'בהעלותך את הנרות' בהעלותך דייקא ולא בהדליקך, כי זה גם מלשון עלייה, כלומר להדליק עד שהשלה

בת עולה מאליה. היינו שהוא וזרעו אחריו הכוהנים יעלו את הנרות, שהם בחינת נשמות ישראל שבכל דור ודור כנ"ל,

על ידי שילמדו אותם תורה כנ"ל. ואולי בזה נחמו שאמר לו: 'חייך שלך גדולה משלהם' כי אף שבטלו נרות בשר ודם,

הנרות הנצחיים, דהיינו הנשמות כנ"ל אינם בטלות לעולם, כי אהרן ובניו הכוהנים, הם שידליקו בישראל את אור התורה.

אבל מכיוון שזה לא מספיק, כי עיקר תיקון השכינה ע"י התפילה כנ"ל, צריך גם להעלותם דווקא 'אל מול פני המנורה',

כלומר לצדד את פתילות הנרות כלפי 'פני המנורה' שהוא בחינת צדיק הדור אשר יודע לעלות את התפילות למקומם

הראוי שיפא בשיפא כנ"ל. וזה לעניות דעתי שבחו של אהרן 'שלא שינה', דהיינו שלא שינה שהנרות יפנו לכיוון אחר,

אלא תמיד לכיוון הנר האמצעי (ועיין באור החיים הקדוש שכתב שאם לא היה עושה כך זה לעיכובה). כי רק על ידי זה 'יאירו

שבעת הנרות' ולא שישה, כי על ידי שמתקשרים לצדיק הדור זוכים ממנו להארה בתורה ובתפילה, שמוחזרת אליו

ומאירה בו חזרה, והיא שנותנת לו כוח להעלות את התורה, ובעיקר את התפילות ברוּם המעלות ולקשרם בכל העול

מות כאחד, ולהוציאם מהפועל אל הכוח, דהיינו שתפעל התפילה ותתקבל בפני ה' יתברך, ורק על ידי זה יושלם וייבנה

בעזרת השם בית המקדש השלישי לנצח נצחים. אכי"ר.

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל אדם צריך להעלות תפילתו דרך שער השייך לשבטו; וצריך זכות גדולה לזה שיזכה לזה, על כן צריך כל אחד לקשר

את תפלתו לצדיק הדור, כי הוא יודע לכוון השערים ולהעלות כל תפילה ותפילה לשער השייך להּ (סימן צדיק, אות טז).