"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹוד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג)

"אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם תורה היכן היא?... חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. א"ל הקב"ה למשה: משה בדאי אתה? אמר לפניו: רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב): 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי' ".

בזכות מידת הענווה זוכה משה רבינו שהתורה תקרא על שמו. זוהי הזכות הרוחנית הגדולה ביותר אליה הצליח להעפיל האדם, וכל זאת בתמורה למידת הענווה המיוחדת שהיתה במשה רבינו.

והשאלה הנשאלת היא מדוע דווקא ע"י מידת הענווה זכה משה רבינו בזכות גדולה ונפלאה זו. למה לא מספיקה מידת ה"אוהב שלום ורודף שלום" שהיתה לאהרון כדי לזכות בזכות זו? למה פנחס לא זכה עם מידת קנאת ה' שבו שהתורה תיקרא על שמו? במה מיוחדת הענווה של משה רבינו עד כדי כך שכל התורה כולה נקראת על שמו?!

הגמרא במסכת תענית (ז, א) אומרת:

"ואמר רבי אושעיא, למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים וביין ובחלב... לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

רבי אושעיא ממשיל את התורה לשלושת המשקים שמתקיימים דווקא בכלים פשוטים. אם נשאל מבחינה מדעית מדוע אין המים, היין או החלב יכולים להשתמר בכלי כסף או בכלי זהב דווקא? התשובה לכך היא שלסוגי המתכות למיניהם ישנה "תכונה" שהם מפרישים "זיעה" מסויימת הגורמת לשינוי שלא לטובה במרכיבים הטבעיים של המים, היין והחלב, ודבר זה גורם בסופו של דבר להחמצתם של אותם הנוזלים. לעומת זאת לכלים הפשוטים, דוגמת החרס או הזכוכית, אין שום הפרשה עצמית, הם לא מחוללים שום שינוי בנוזל המוכנס בתוכם, ולכן אותם הנוזלים יכולים להשתמר בהם.

והנמשל הוא שבעל הגאווה הוא זה שיש לו "דעה משלו", הוא זה שחושב את עצמו לחכם ביותר הוא יכול לגרום במידה זו או אחרת לשינויים כאלו ואחרים בתורה הקדושה, לכן אין התורה יכולה ל"הסתכן" בהמצאות שבקרבתו. מה שאין כן הענו, הוא לא מחזיק את עצמו לגדול וחזק הוא לא חושב אפילו לשנות קוצו של יוד מהתורה, אדם כזה אין כלי מתאים ממנו להכלת התורה בקרבו.

התורה שהיא שיא הרוחניות שהרצון האלוקי טמון בה – אינה יכולה לדור במי שיש בו מן הגסות והגאווה. משה רבינו הוא זה שזוכה שהתורה תקרא על שמו, ללמד את כל הדורות שיבואו – שהכלי המרכזי והחשוב ביותר להחזקת והכלת התורה האלוקית בקרב האדם – היא מידת הענווה.

הרב ישי שלום, מהספר: המהר"ל על התורה – חידושים וביאורים על פרשיות השבוע מספר "נתיבות עולם"