"ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד,יט-כא). '...בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. ר' יהודה אומר: אני והו הושיעה נא' וכו' (סוכה מה,א). 'אני והו - בגימטריא אנא ה'. ועוד, משבעים ושתים שמות הן, הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח: ויסע וגו' ויבא בין מחנה ויט משה את ידו. ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש. אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון, וכן בזה הסדר כולן' וכו' (רש"י). בסוכות אנו מבקשים מה' שיושיענו, שירחם עלינו ויעשה איתנו חסד ויושיענו. נראה שזה בסוכות, כיון שהוא כנגד הסוכות במדבר, שה' שמר עלינו במדבר, שעשה לנו חסדים גדולים כדי שנשרוד (סוכות עננים, באר, מן והרחקת מזיקי המדבר [כנחשים ועקרבים]), לכן מבקשים שיעשה איתנו חסד גם עתה ויושענו ויצליחנו. אולי זה כעניין: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב,ב) שבמדבר היה קשר של חסד, שהלכנו אחרי ה', וקוראים בירושלים, כרמז גם למה שמכריזים בירושלים-במקדש בסוכות.. אולי רמז שאנו מתחברים לשם ה' בן ע"ב ע"י מידת החסד, שמידת החסד היא ממידות בנ"י ולכן זה מכריז בעולם על קיום ה', ומתקנו לה'. לכן זה קשור לשם הגדול כיון שמביא קידוש ה' גדול בעולם, כמו שנעשה בים סוף שכל העולם שמע (כמובא בפס' של שירת הים) ומגלה בזה שם ה' בעולם כולו. שם ה' הגדול מתגלה בפס' של קריעת ים סוף, כיון שבזה היה גילוי ה' גדול מאוד, ונעשה שם חסד גדול לישראל, מעל הטבע, שה' הגן בלילה והים נקרע. והשם מורכב משלושה פס', שכך יוצא שע"ב שמות זה בעצם ע"ב שמות של ג' אותיות. והנה מידת החסד היתה מידתם של האבות, שעשו חסד ברבים והפיצו שם ה', כמו שעשה אברהם באהל שהקים, לכן שם ה' הגדול קשור לאבות שהם מגלים שם ה' בעולם בחסד, ולכן מורכב השם ע"י שלוש אותיות כנגד שלושה אבות, שמהם יוצא השם של ע"ב (ולכן גם מחולק בשלושה פס' להדגיש את עניין השלוש). והנה 'חסד' בגימטריה זה ע"ב, כשם ה' הגדול. אולי זהו שאנו אומרים בתפילה: '..אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגיבור והנורא, א-ל עליון, גומל חסדים טובים, וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה' שמזכירים את שלושת האבות, וכן מזכירים שלוש תארי כבוד לה' (הגדול וכו'), לרמז על עניין השלוש (אותיות-שמות) והקשר לאבות, שקשור לה' הגדול ('עליון') וזה קשור שגומל חסדים וכל העולם שלו (שזהו השם הגדול שקשור לחסד ועשה שינוי בעולם בקריעת הים, כיון שכל העולם שלו). וכך זוכר חסדי אבות, שהפיצו חסד בעולם- ואנו גם כך בהמשכם, ובכך מגלים את שם ה' בעולם, וכך מתקנים את העולם לה', ולכן ה' מביא את הגאולה כהמשך לזה, למען שמו, לגלות שמו הגדול בעולם. ונראה שלעתיד זה כמו מה שהיה ביציאת מצרים, ששמו הגדול קשור לקריעת הים (ולכן מרומז בזה שמו הגדול) ועל קריעת ים סוף נאמר במכילתא ["ויהי בשלח" ג] (בין השאר) שנעשתה 'למען שמו', וכן בזכות אברהם (מובאים שם כמה דברים) ובזכות ההבטחה ליעקב, וגם מובא שכעין היתה שם העקידה-'ומזבחו שליצחק.. ויצחק כאלו עקוד', כך שקשור גם ליצחק, וכן מובא בזכות האמונה שהאמינו בה' ויצאו למדבר, ומובא הפס' בירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך" כך שקשור לחסד. כך שקשור ל- אבות, חסד ולמען שמו, כמו לעתיד לבא. והנה (שם) ע"ב כפול שלוש (אותיות) יוצא 216, נראה שזה כנגד זמן היותנו במצרים 210 שנים, והסיבה שיצאנו ממצרים לפני הזמן (שלא נשארנו עד ארבע מאות שנה) זה משום שאחרת היינו נופלים בשער הנ' ולא היינו יוצאים כי היינו מתבוללים לגמרי במצרים, שהיה נאבד שם ישראל מאיתנו. ממילא כנגד קדושת בנ"י, שזה מתגלה במעלתו בשש, ששה סדרי משנה של התושב"ע שזה החלק שעובר על ידנו בתורה (אולי לכן גם ילדו ששה בכרס אחד לרמז על מעלתנו בשש), לכן מתווסף ל-210 עוד שש, ויוצא יחד 216 שאנו אחראים לגילויו של שם ה' בעולם, ולכן יצאנו ממצרים ונקרע לנו הים (ונעשה גילוי שם ה' גדול בעולם בהקשרנו). והנה מובא במכילתא (שם): שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמות שליוסף אני קורע להם את הים' וכו'. והנה נאמר על יוסף (בהקשר למצרים) "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (תהלים פא,ו) כך ששמו המלא הוא עם ו', ולכן בהקשר למעלתו בקריעת ים סוף נחשב עם ו'. (וכן יציאתו על ארץ מצרים היתה בצאתו מבית אסורים, שלכן סמוך לפס' שלפניו, לומר שיצא מבית אסורים בר"ה: 'בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין מנלן דכתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו כי חק לישראל הוא וגו' עדות ביהוסף שמו בצאתו וגו'' [ר"ה יא,א-ב] ממילא בפס' מדובר על כשיצא מבית האסורים, והסיבה שהיה בבית האסורים היא בגלל אשת פוטיפר, והמקור שנקרע הים מעצמות יוסף זה הלימוד: 'שנאמר "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" וכתיב "הים ראה וינוס"', כך שקשור לאשת פוטיפר. ממילא נראה שהשם "יהוסף" קשור לקריעת ים סוף). והנה בשם "יהוסף" יש שם ה' של שלוש אותיות 'י-ה-ו' כרמז לשלוש אותיות שבשם הגדול, ואותיות אלו יוצאים בגימטריה 21, ואם נעשהו לגימטריה גדולה יצא 210 כזמן יציאת מצרים, שבו היה 'סף' הסיום, והתגלה במיוחד קשר יוסף בקריעת הים, שהיה הסוף של היציאה ממצרים עצמה (ועוד נראה שהרמב"ם מביא על זמן תחילת הגלות ממש 'משהתחיל השעבוד והיא שנת שבעים לאחר שירד יעקב אבינו למצרים' [אגרת תימן] ואם נוריד את זה מה210 שנות גלות, יצא 140 כמניין 'סף' שבהם השתעבדו ממש, ולאחריהם יצאו. או שיוסף מת בגיל 110 [בראשית נ,כו] ועלה לגדולה בגיל 30 [שם מא,מו] ועוד 7 שנות שובע ושנתיים רעב סה"כ בן 39 כשירדו בנ"י למצרים, כך שעד שמת עברו 71 שנה משירדו למצרים, כך שממיתתו ועד יציאת מצרים [שהם 210 משירדו] נשאר 139 שנה שזה כמעט 140, ולכן נרמז ב'סף' [ואולי ההפרשים בין הזמנים (שלא היה תחילת בן 30, וכן בשאר הזמנים יש שאריות של חודשים) יחד משלימים לעוד שנה]) ו-'ס' בגימטריה קטנה זה 6, רמז שאם מחברים ל210 (של תחילתו) יוצא השם בכל אותיותיו (72 כפול 3=216). ובסוף 'פ' בגי' קטנה זה 8- מעל הטבע, שכך נקרע להם הים שזה על טבעי. (וכן משה היה בגיל 80 כשהוציאם ממצרים). ויוסף עצמו הרי החיה את בנ"י במצרים, כך שהיה ממנו חסד גדול לבנ"י, ולכן קשור לקריעת הים בהקשר לחסד (ולכן רמוז השם "יהוסף" "בצאתו על ארץ מצרים", שהוא עלה לגדולה ע"י פרעה בעקבות פתרון החלום והעצה לפרעה שבזה הציל את מצרים מהרעב, כך שזה גם מרמז לחסד, שגרם לאוכל לאנשים). והנה השם בן ע"ב הוא אחד יותר מהסהדרין של שבעים ואחד, כרמז שתפקידם להביא גילוי ה' בעולם, ולכן אחד מתחתיו, שהוא בא עליהם. ואת הזקנים משה בחר ע"פ החסד שעשו: '... לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש” אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו' (תנחומא "בהעלותך" סימן יג) כך שמרומז לעניין החסד. וכן כל עניין התורה הוא לגלות את שם ה' בעולם, שכל התורה זהו שמות ה', ולכן בתורה יש רמז לחסד: 'שתחילת התורה גמילות חסדים, ואמצעיתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים' (תנחומא "וישלח" סימן י) ולכן נאמר בשלושה חלקים (תחילה אמצע וסוף) לרמז על עניין שלוש (אותיות לכל שם מע"ב), וגם במילה 'חסד' יש שלוש אותיות. וגם במדבר שהלכו ישירות ע"פ ה': "ע"פ ה' יסעו בנ"י וע"פ ה' יחנו" (במדבר ט,יח) וחיו בניסים כך שמגלה את שם ה' בעולם (השמות השונים זהו התגלויות שונות של ה' בעולם, ולכן גילוי ה' קשור לגילוי שמו), במהלך מסעם היו מחולקים לשלוש, חצי מבנ"י מקדימה וחצי מאחורה ומחנה שכינה בניהם (במדבר ב,יז) כך שכמחולק לשלוש (וכן בכל קב' של דגל היו 3 שבטים [במדבר ב,א וגו']). על דברי רבקה: "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי" (בראשית כה,כב) מביאים חז"ל: 'רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עיברתי מנין "זה"' (ב"ר סג,ו). אולי נרמז כאן שבשל צער ההריון לא רוצה שיצאו ממנה 12 השבטים, שזהו בנ"י, שתפקידנו לגלות שם ה' בעולם. ורומזת "למה" גימטריה 75 שזה 72 ו-3, כנגד שם ע"ב, ושבכל חלק שבו יש 3 אותיות. וכן קשור לשלושת אבות, שלא רוצה שהיא תוציא את כל ה-12 אלא שיצא ממנה אחד, וממנו יצאו כבר ה-12 שיגלו את שם ה' בעולם (שבשלמותו זה ע"ב). [גם במשפט "למה זה אנכי" זהו 3 מילים כרמז ל-3 אותיות בשם ע"ב] ו-"זה" גימטריה 12, כנגד השבטים (כדברי המדרש), וההפרש בין ז'-ל-ה', הוא ו'- 6 כנגד התושב"ע (משניות), שאנו בקדושתנו מגלים את שם ה' בעולם, ו-12 כפול 6 זהו 72 כמניין השם הגדול בן ע"ב. וזהו ההמשך "אנכי", כמרמז לגילוי  שם ה' בעולם, שנאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שיציאת מצרים הייתה גילוי שם ה' גדול בעולם). עוד נראה שבמקדש מגלים את שם ה' בעולם (שהיו שם עשרה ניסים קבועים [אבות ה,ה] ובכלל כל העבודה במקדש מביאה מעלת קדושה מיוחדת בעולם לחיבור לה', וכן משפיע לנבואה ורוה"ק שמגלה שם ה' בעולם [שרואה את עתיד שזה מראה שיש מעל הטבע] [ובבית שני פסקה הנבואה כי היה במעמד נמוך-בלא השראת שכינה, שהיו חסרים חמשה דברים (יומא כא,ב)]), ולכן הכהנים במדבר (ששם היה גילוי ה' גדול במשך זמן המדבר) היו שלושה (אחרי שמתו נדב ואביהו) כנגד 3 אותיות בשם ה', ולכן גם כיון שקשורים לשלוש, אז ניתן להם כ"ד מתנות כהונה, שזה שליש מע"ב. וזה קשור לחסד, שנותנים מתנה לכהנים. וגם הכהונה קשורה בחסד, שאהרן נבחר בשל העגל שעשה כדי שיהיה לבנ"י כפרה, שלקח את הסרחון עליו, ולכן גם ניתן לו כ"ד מתנות כהונה (ויקרא רבה י,ג). ונראה שיש בנו נשמה אלוקית, ולכן יש בזה צד של שם ה' מתגלה בנו (ולכן יש ביכולתנו לגלות את שם ה' בעולם ע"י תורה וחסד), ולכן: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א) שלושה כנגד שלוש אותיות בשם, וזה קשור לחסד, שהוא אחד מהמידות. וכן כדי שיהיה חסד, צריך להיות רחמן- כדי שירגיש מה שהאחר צריך, ביישן- שאם יהיה גאותן לא ירצה לעזור לאחר שכביכול זה לא לכבודו, וממילא כשיש בו את שניהם יעשה גומל חסדים (אמנם זה סימן בעצמו, כי יש כאלו שיש בהם את שתי המידות האחרות ובכ"ז לא גומלים, וכן יש שגומלים חסד ואין בהם את שאר המידות). ולכן בשלושת אלו רואים מי ראוי לידבק בנו, שיש בו חיבור לנשמה היהודית. ואולי בנ"י הם רבים, ומיעוט רבים שנים (שאין רבים פחות משנים), ולכן שלושת המידות בבנ"י זהו כעין שש (שיש ריבוי-שנים, בגילוי שלושת המידות), כפול 12 השבטים זהו שם בן ע"ב. והנה נאמר 'על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). שלושה דברים רמז לשלוש אותיות, וכולם קשורים בחסד, גמ"ח ברור שהוא חסד, וכן התורה כולה חסד (תנחומא "וישלח" סימן י), והמקדש קשור לחסד, שמביאים בו קרבנות לכפרה, שה' עשה לנו חסד שנתן לנו את  התשובה, זה מ"טוב" ה' (יר' מכות ב,ו), ובכלל כל המקדש מרמז על סליחה: 'מהו "הָעֵדוּת"? א"ר שמעון ב"ר ישמעאל: עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל' (שמו"ר נא,ד) שזה נאמר על "משכן העדות" (שמות לח,כא) כך שחל על כל המשכן (והמקדש). ולכן אלו מעמידים את העולם בחסד (שבלי החסד העולם לא יכול להתקיים כיון שלא ראוי שיתקיים ע"פ מעשינו הרעים, וה' עושה אתנו חסד, ומרחם עלינו ומקיימנו). ובזה מעמידים את העולם, כיון שבאלו מתקנים ומגלים שם ה' בעולם, ולכן רמז לע"ב (גילוי שם ה' בעולם). [ואולי שלושת אלו הם כנגד שלושת המידות בבנ"י, שאנו מעמידי העולם ע"י מעשינו בקדושה, וכן בריאת העולם היתה בשבילנו (רש"י בראשית א,א). רחמנים זה כנגד תורה, שהיא צריכה להיות משולבת ברחמים, שאחרת: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב) [זה רחמים ולא חסד, שלכן על זה לא שואלים שם בגמ' שזהו חסד, כמו ששואלים שם על שאר הדברים. וכן היפך הדין זה רחמים, ולכן לפנים משורת הדין זה רחמים]. ביישנים כנגד העבודה, כיון שעל בעל גאוה ה' אומר: 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם' (סוטה ה,א) ולכן במקדש שזה בית ה' שכביכול ה' דר שם, צריך ענוה גדולה. וגמ"ח זה גמ"ח. ממילא אם זה כנגד בנ"י, אז לכן קשור לשם ע"ב, כמו שאמרנו בבנ"י]. והנה מובא בגמ': 'רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה' (סנהדרין סה,ב). שבראו ע"י שמות ה' (כמו שנאמר ברש"י על המקרה הקודם שם: 'ברא גברא - ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם') נראה שכיון שזה קשור לשמות, אז יש רמז גם לשם ה' המפורש, ולכן הוא 'תילתא' שבפשט זה שהוא משובח מאוד ('גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל'. רש"י) אולם אולי גם רומז לשלוש אותיות שבשם ה' המפורש. וכן בראו דווקא עגל, בפשטות זה משום חשיבותו, אולם אולי מרמז על שהשתמשו בשם, ולכן 'עגל' זה גימטריה של שם בן ע"ב, ועוד ל"א, שע"ב זהו שם ה' הגדול (לכן מרמז לכלל השמות, וגם בו נעשה שינוי טבע בקריעת ים סוף, ולכן קשור לבריאה שאינה טבעית), ול"א רומז לל"א המלכים שהיו בא"י, שזה מרמז על קשר לארץ, וזה משום שעיקר הקדושה ותיקון העולם הוא בא"י, ולכן שם ה' הגדול שמגלים בעולם קשור לא"י. ובפרט שבא"י הגשמי מתחבר לקדושה, ולכן דרכו מביאים למציאות גשמית בעולם, שבא מכוח הקדושה. וכן בראו בער"ש, מן הסתם כדי לאכול בשבת, ושבת היא מעין עוה"ב, וגם א"י היא מעין עוה"ב (שלכן על העלה זית של היונה נאמר שנלקח מגן עדן ונאמר שנלקח מא"י [ב"ר לג,ו], שא"י היא כעין גן עדן [ולכן גם התיחום של התורה בבראשית זה גבולות א"י]) ולכן כשבת (ולכן סופי תיבות "זבת חלב ודבש" זה שבת), לכן יצרו בשם ה', מכח קשר לא"י, דבר גשמי בשביל שבת קודש.