בפרשת השבוע הנוכחית הקב"ה מצווה על העם "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

אותו משכן, העשוי מעצי שיטים (לפי חז"ל מלשון "שטות"), קורא לכל אחד ואחד מאיתנו מאז ועד היום לוותר על רוח השטות שקיימת בו ולהתבגר.

 עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן כדי להעביר את הזמן בהבל וריק.

היכן פוגשת הבנה זו כל אחד בחייו ומה הקשר לחודש אדר שאוטוטו יכנס?

 בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.                                                                        אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים ("ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"). חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.

לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא משווה את אשתו אחרי שלוש הלידות וארבעים שנותיה לנערות הצעירות שברחוב. 

להיות בוגר פירושו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.

אדם בוגר ורציני יודע לבחור בטוב ולעשותו. הקושי לעשות זאת נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים - האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.

הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. על ספינת המרמרה עשויה להיות הגדרה של "טוב" – "אדם שרוצה לבצע לינץ באדם אחר שמעולם הוא לא פגש רק בגלל שהוא חושב ומאמין אחרת ממנו". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו.  עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?"                                                                                                                                                      היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.

בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא. בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה – דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר. משל מפורסם זה הוא מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו. 

האויב העיקרי של אנשים רבים הוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעים את קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.                                 

אנו נכנסים בימים אלה לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד יש לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות – בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום. הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!                                                        

להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.

ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.

שבת שלום,                                                                                                                                                                              ניר אביעד j