תינוק שנשבה

ושיטת הרמב"ם בענין בניהם של הכופרים

נכתב ע"י הרב משה צוריאל

(כג אייר, תשס"ו)

פרק א - מה מקורו של הרמב"ם לדין "תינוק שנשבה"?

פרק ב - ההבדל בין מיתה כעונש על חטא, למיתה למען הסרת מכשול

פרק ג - האם הרמב"ם מחלק בדין בין המתחיל בשיטת הכפירה, לבין המחונכים על ידו, שראו כך אצל אבותיהם?

פרק א - מה מקורו של הרמב"ם לדין "תינוק שנשבה"?

                   הרמב"ם כותב: "מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה וכו' הרי הוא בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה, מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורסין והאומרים אין תורה מן השמים והמוסרים והמשומדים, כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.

          [וממשיך הרמב"ם:] במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה שבע"פ תחילה וכן כל הטועים אחריו. אבל בני הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהיה יהודי וראה יהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. ולא ימהר אדם להורגן" עכ"ל (הל' ממרים, פ"ג הלכות א-ג. לפי מהדורת פרנקל, וכת"י תימן וכן דפוס ראשון מהדורת צילום של מוסד הרב קוק). וה"חזון איש" כתב בחידושיו ליו"ד, סוף סי' ב', לפי מה שראה במהד' וילנא המצונזרת, שם חסרות שלש המלים האחרונות. ולכן אין מסקנותיו נכונים).

          יש לחקור מה הוא מקורו של הרמב"ם לדבריו. פשיטא שאין כאן מה שהוא עצמו חידש, כי כך דבריו באגרתו אודות חיבורו "אילו היה בחיבור דברים שהוצאתי אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותם סתם ולא הבאתי עליהם ראיה, וזה לא עשיתי מעולם... אלא דבר שהוא מפלפולי אומר [מ' בניקוד פתח] בפירוש 'יֵראה לי' שהדבר כך וכך, או אני אומר 'מכאן אתה למד שהדבר כך וכך'" (מהד' לפסיא, ח"א עמ' כו). ולכן ברור שיש לדבריו איזה מקור בדברי חז"ל וצריכים לחפש אחריו.

          ונראה לומר שיש הבדל בין חטא במינות שהאדם טועה בעיונו ושכלו, לבין קלקול שאחרים מסיתים אותו. כך מפורש בענין אחאב (אשר ע"פ דברי רמב"ם בהל' תשובה פ"ג ה"ז, היה מין במה שעבד לבעל). ור' לוי היה דורש ברבים על הפסוק "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'". בא אליו אחאב בחלום וטען "מדוע אתה דורש תחילתו של הפסוק, ולא את סוף הפסוק "אשר הסיתה אותו איזבל אשתו". וחזר ר' לוי ודרש ברבים סוף המקרא הנ"ל (ירושלמי, סנהדרין פ"י תחילת ה"ב). הרי מכאן שאם האדם הוא מוסת ע"י אחרים, יש עליו לימוד זכות ואיננו מין גמור. והוא הדין בנים אשר הורגלו ע"י אבותיהם, הם בבחינת "אנוסים" כלשון הרמב"ם.

          מפני שהרמב"ם מצא מקור לחילוק הזה בירושלמי, לכן הוא לא הקדים לשון "יראה לי".

פרק ב - ההבדל בין מיתה כעונש על חטא, למיתה למען הסרת מכשול

       יש הבדל בין אדם הנהרג ע"י בית דין, ע"י העדאה ודיון משפטי, לבין אדם הנהרג ע"י העם כדי להסיר מכשול. כאשר רמב"ם דן בענין הריגת אנשי עיר נדחת או כל העושה עבירה מתוך שיטתיות, הוא מבאר: "כך הוא הדין לדעתי בכל עבירה הנראה ממנו סתירת התורה וההתקוממות נגדה, ואפילו אכל לדעתי אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או גלח פאת ראש מתוך בזיון וזלזול, מחמת השקפה המתפרש ממנה שאינו מאמין אמיתת התורה הזו, הרי זה לדעתי 'את ה' הוא מגדף' (במדבר טו, ל) ונהרג כהריגת כופר, לא הריגת עונש, כאנשי עיר הנדחת שנהרגין הריגת כפירה, לא הריגת עונש" ("מורה הנבוכים", ח"ג פרק מא).

          מה ההבדל בין הריגה כעונש, להריגת כופר? [א] כאשר הורגים את הכופר, לא צריכים להתרות בו לפני זה, כי כוונתנו היא להציל עי"ז שאר הציבור מלהכשל. אין כוונתנו למען טיפול באותו האיש הפושע. הענין דומה בזה להריגת מוסר, שאם אין שהות ופנאי להתרות בו, מותר להרוג אותו גם בלי התראה (שו"ע חו"מ סי' שפח, סעיף י', רמ"א). [ב] גם בטרם שהמוסר בצע זממו, אלא רק הצהיר שיעשה, כבר מותר להרוג אותו. כן בהריגת הכופר, עוד בטרם קלקל לאחרים, מותר להרוג אותו למען הסרת המכשול. [ג] בהריגה כעונש, רק בית דין מוסמך לכך, ולפי סדרי ניהול המשפט. אבל בהריגת כופר, דינו ביד כל אדם היכול להרוג אותו. [ד] הריגה ע"י בית דין לא קיימת בזמנו, כי אין לנו "דיינים סמוכים" הראויים לסנהדרין. אבל הריגת כופר או מוסר שייכת גם בזמננו, לפי פסק דין התורה. אבל מפני סיבות צדדיות מעשיות, אין הדין הזה בר קיום בזמננו ולכן אין להשתדל לקיימו.

פרק ג - האם הרמב"ם מחלק בדין בין המתחיל בשיטת הכפירה, לבין המחונכים על ידו, שראו כך אצל אבותיהם?

          כאשר אנו מעיינים יפה בלשונו של הרמב"ם (כפי שהיא במקורות קדמונים, כת"י תימן ודפוס ראשון, וכן מהדורת פרנקל) אנו רואים כי גם המתחיל בשיטה זו וכן אותם הנגררים אחריו, כולם נהרגים. אלא שהרמב"ם מנסח דבריו "ולא ימהר אדם להורגן". כלומר הרמב"ם מציע "ולפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה" עכ"ל. רק אם זה איננו מועיל, בלית ברירה יש להורגן. ואין "למהר להורגן" לפני ההשתדלות הנ"ל. ההסבר הנ"ל הוא בניגוד גמור להבנתם של רוב הלומדים, כי הם סבורים שאין להרוג כלל כופר שהוא "תינוק שנשבה". אבל לפי תוספת המלה שהרמב"ם הוסיף "אין למהר", מוכח שהוא לא ביטל את דין הריגתו. כלומר גם את המתחיל בשיטה, וגם המושפעים ממנו שנגרו אחריו, כל הכופר בתורה שבעל פה יש להרוג. אלא יש בכל זאת הבדל ביניהם, והוא שאין "למהר" להרוג את המושפע, אלא יש להשתדל להחזירו בתשובה. [וכנראה אחרי תקופה מסויימת של נסיון ושידול, כמה שבועות או כמה חדשים ולא הועילו לתקן אותו, חזר דינו להיות גם הוא מן המורידין ולא מעלין].

          למה הציע כאן רמב"ם להחזירו בתשובה? כי פשיטא אשר גם בזה יוסר המכשול ולא יקלקל לאחרים. ועדיף לתקן את הכופר וחיה יחיה, מאשר להרוג אותו. וכך מדותיו של הקב"ה. "החפץ אחפוץ מות רשע? נאום ה' אלקים, הלוא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל יח, כג). ולכן עלינו לקיים "והלכת בדרכיו" (כדברי רמב"ם, הל' דעות, פ"א). אבל משום זה לבד הרמב"ם לא היה משנה דין מפורש במסכת ע"ז (דף כו ע"ב).

          אלא באמת יש לרמב"ם מקור במקרא לגישה זו, לנסות להחזיר את הכופר בתשובה. הנה בספר יהושע, כאשר בני ראובן ובני גד רצו להקים מזבח בעבר לירדן, ויצאו בני ישראל להרוג לכולם, מפורש שלא התחילו בקרב נגדם עד שהציעו להם לשוב בתשובה. "ויבואו אל בני ראובן ואל בני גד וכו' וידברו אתם לאמר. כה אמרו כל עדת ישראל, מה המעל הזה אשר מעלתם באלוהי ישראל, לשוב היום מאחרי ה' וכו' המעט לנו את עון פעור? וכו' ואתם תשובו היום מאחרי ה' וכו'" משך חמשה פסוקים ארוכים משדלים אותם בדיבורים לשוב בתשובה. והרי מעשה זה של הקמת המזבח הביא הרמב"ם לדוגמא של המתה כסילוק מכשול ולא כעונש (מו"נ ח"ג פרק מא) ואעפ"כ מנסים להשיב אותם בתשובה מקודם כדי לא להרוג אותם.

          נוסף על כך. הרמב"ם למד כל דינו מן הריגת עיר נדחת אשר גם הוא דין הסרת מכשול ולא עונש (כמוזכר בפרק הנ"ל במו"נ). ולענין עיר הנדחת מפורש ב"משנה תורה" לרמב"ם: "אח"כ שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירן. אם חזרו ועשו תשובה, מוטב. ואם יעמדו באיולתן, בית דין מצווים לכל ישראל לעלות עליהם לצבא וכו' (הל' ע"ז פ"ד ה"ו). הרי גם כאן אין הורגים אותם בלי לפנות אליהם לחזור בתשובה. וכן בדין בני הכופרים (המובא בהל' ממרים, פ"ג) יש להשתדל להחזירם בתשובה.

          ולמה לא הציע זאת הרמב"ם גם אצל המתחיל בשיטה זו, הכופר הראשון שחינך לבניו לקלקול זה? ולמה חז"ל עצמם לא הזכירו עיכוב זה במאמרם במסכת ע"ז (דף כו ע"ב)? זאת מפני דברי חז"ל עצמם במקום אחר על המאמר "ודע מה שתשיב לאפיקורוס, אמרו שזה רק נאמר אצל אפיקורוס גוי, אבל לא בישראל משום "דפקר טפי" [הוא יתקלקל עוד יותר] (סנהדרין לח ע"ב). ומבאר שם רש"י: "שהרי הכיר [את האמת] וכפר ומתוך כך מדקדק, ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו" עכ"ל. זאת אומרת, מי שהתחיל באמונת התורה, ובכל זאת נטש דרך זו, הוא מתחזק ומתעמק בכפירתו. אבל מי שזו אצלו רק "מנהג אבותיו בידיו", לא חקר ועיין אלא נוהג בסתמיות, יש סיכויים יתרים להצלתו. [המושג "מנהג אבותיו בידיו" להקליש מושג "מין", הוזכר בחולין יג ע"ב]. ואפשר כי הרמב"ם סבור לפרש הענין כמו רש"י. ולכן אין טעם להמתין ולהתווכח עם דור ראשון של יוזמי המינות, כי בינתיים יקלקלו לאחרים הרבה. מה שאין כן אצל בניהם, יש לנסות להצילם, ולא למהר להורגם. ורק אם זה איננו מועיל, נהרגים אף הם. ודברי חז"ל במסכת ע"ז (כו:) שם לא הזכירו לנסות להחזיר בתשובה, נאמרו על המתחילים בכפירה, כמו שהיה בדורם הם. כי כמעט כל הציבור כולו היו אז מאמינים בני מאמינים. ובמשך הדורות נעשו הכופרים ציבורים מרובים. "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (ירושלמי, ראש השנה פ"ג ה"ה). הרמב"ם סמך על הגמרא בסנהדרין (לח:) "דע מה שתשיב לאפיקורוס".

          ובזה מצאנו סיוע מדברי רדב"ז (על הל' ממרים, פ"ג). כך לשונו: "אבל הנמצאים בזמננו זה, אם היה אפשר בידינו להורידן, מצוה להורידן. שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין בתורה שבעל פה, והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה [המסורת]. ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא [כ]כופרים בתורה שבעל פה" עכ"ל לעניננו. ובאמת יש לתמוה על הרדב"ז. והרי דברי רמב"ם על אתר הם ברורים, כי בני המינים לא יועיל לנו לבאר להם, כי "נולדו במינות וגדלו אותן עליהם". ומה יועילו כל הויכוחים אתם בימי רדב"ז? הרי הדיחוי לדבריו נמצא כבר באותו סעיף של רמב"ם שבא רדב"ז לכתוב הערותיו?!

אלא נ"ל שדבריו באמת תואמים לדברי הרמב"ם שבסוף דבריו סיים "לא ימהר להורגם". כלומר אחרי שניסו שוב ושוב לבאר להם, ולא הועילו לנו מאמצינו, ודאי גם רמב"ם מסכים להורגם. ודברי רדב"ז אינם אלא פרשנות לסוף דברי רמב"ם שבדורו יש אמנם להורגם, ומצא בדברי רמב"ם סמך לכך.

          בארנו בזאת בס"ד כיצד כל דברי הרמב"ם אינם מסברת עצמו אלא מקורותיהם הם במקרא ובדברי חז"ל. ולכן לא הקדים לומר "יראה לי". והגדרנו מחדש דינו של "תינוק שנשבה".