כ"ב אייר תשעז

סמיכות הפרשה ביאור ג' מיני כבוד[1]

השבוע זוכים אנו לסיים את ספר ויקרא 'עמודא דאמצעיתא' של התורה הוא תורת כהנים. ביאור ל'דרישת סמוכים' לסיום הפרשה הקודמת שסיימה בענין המגדף, מוצאים אנו בדבריו של הרב אברהם סבע בעהמ"ח צרור המור ואלו דבריו: סמך שמיטת הארץ לענין של מעלה, להורות לנו כי כמו שאנו חייבים בכבוד ה' יתברך וכבוד הבריות[2], כן אנו חייבים בכבוד הארץ הקדושה היא ארץ ישראל, אשר תמיד ה' יתברך דורש אותה, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [עפ"י דברים י"א י"ב] לפי שהיא נקראת ארץ חפץ (מלאכי ג' י"ב). ולכן אנו כותבים ג' יודי"ן במקום שם ה', ובזה נרמוז שהכל דבר אחד: היו"ד הראשונה יו"ד השם. והיו"ד השנית, היא יו"ד ישראל. והיו"ד השלישית, היא יו"ד ארץ ישראל, שהיא יו"ד ירושלים [נראה שכונתו בשונה מהנוהג  בימינו להדפיס בסידורים ובחומשים את שם ה' בשני יודי"ן (יי) בדפוסים קדמונים היו מדפיסים בשלשה יודי"ן (ייי) וסימנך – שלשה שאכלו כאחד חייבים לברך, שלשה יודי"ן - שלשה יהודים... חייבים לברך]...וכן בכאן אחר שאמר שלום ה' יתברך וכבודו וכבוד ישראל, סמך מיד כבוד הארץ הקדושה, כי בשלומה יהיה לנו שלום, ולכן אמר (ויקרא בהר כ"ה ב') וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לה'. וזהו כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ הידועה ארץ הקדושה, אין ראוי שתהיה שוה לארצות אחרות, אלא שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ [ושֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ] וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ (שם שם ג'-ד') באופן שלא יעבד בה ולא יזרע אלא שבת לה', אחר שהיא כלולה בשם ה' כמו שפירשתי. ולכן אני רוצה שיתנו לה כבוד כמו שנותנין לשמי, בענין שהשנה השביעית תהיה שבת שבתון לארץ...

שבת בראשית ושבת הארץ

במאמר יפה ומיוחד שוזר הרב עוזי קלכהיים[3] זצ"ל בספרו אדרת אמונה יסודות עניינן של 'שתי השבתות' שבת הזמן ושבת המקום. ואלו מעט מדבריו: רעיון השבת בישראל מקיף את כל החיים מראשיתם ועד אחריתם, פרקי הזמן נעים סביב הספרה שבע. לראשונה מופיע מספר זה בששת ימי בראשית ועובר ביחידות שונות של הזמן: בימים – שבת, בשבועות – בספירת שבעה שבועות לעומר, בחודשים – החודש השביעי המשופע בחגים. בשנים – שמיטה, עד למעגל הגדול של המחזור העולמי - שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב [ראש השנה ל"א ע"א]. על כן אמרו רבותינו (ויקרא רבה כ"ט י"א) כל השביעין חביבין. ברם התורה מבליטה את השבתון בשני פרקים מיוחדים בשבת ובשמיטה. ענין השבתון מוזכר אמנם גם במועדים, אבל שבת לה' מוזכר רק בשני פרקים אלו. וכך הדגישו רבותינו (ספרא בהר א') כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה', כך נאמר בשביעית שבת לה'...בעקבות זהות זו אנו מוצאים בסדור המשנה ונסוחה הקבלות מאלפות. הפרק 'כלל גדול אמרו בשבת' הוא הפרק השביעי במסכת שבת, וכך היא הפתיחה לפרק השביעי במסכת שביעית – 'כלל גדול אמרו בשביעית' ...ננסה למצוא ערכי יסוד משותפים, בתחומי האמונה והמוסר... [בתחום האמונה] כל מצוה שבריר קטן מכל התורה. יש אמנם נצוץ מהאור הכללי, אבל תמיד נשארת המצוה בגדר חלקיק של משהו גדול. כל מצוה בשעתה ובמקומה מהווה ביטוי נאמן להשקפת עולמה של תורה הנובעת מרצון גבוה. היא התורמת להמחשת הרעיון האלקי בחיי המעשה, ועל כן ילאה שכלו של האדם להכיל את הנעלם מכל הגיון ולהעדיף מצוה על חברתה, כי נעו מעגלותיה, ולא יבחין המתחכם איזוהי מצוה 'קלה' ואיזוהי 'חמורה'.

ברם, חכמינו שהכירו טבעה של תורה נתנו לנו סימנים על כמה מצוות שהן חשובות ושקולות כנגד שאר המצוות, לא מבחינת שכרן הגנוז, אלא בנקודת המפתח שבהן[4]. על ציצית נאמר ש'שקולה כנגד התורה כולה' מדוע? מפני שמצוה זו מזרזת את האדם לעשות שאר המצוות...כלומר, ציצית מהווה נקודת מפתח בעולם המעשים...גם שבת שייכת לאותה סדרה של מצוות כלליות שמנו חכמינו שהן שקולות כנגד כל המצוות...גם שבת שייכת לאותה סדרה של מצוות כלליות שמנו חכמינו שהן שקולות כנגד כל המצוות. וישנה בחינה שהיא עולה בחשיבותה גם על כל המצוות הכוללות כי היא מבטאת את הקשר הנצחי שבין ישראל לה'...[הרמב"ן בפירושו לשמות כ' ח' מבאר את היסוד שבשבת] מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחידוש, ובהשגחה, ובנבואה...שלשת העיקרים מתגבשים במשנתו של רבי יוסף אלבו [ספר 'העיקרים'] בנסוח אחר, שמבחינה עקרונית זהה עם הרמב"ן. מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש...בבואנו למצוא את האופי הכללי שיש במצות שמיטה למרות שלא הוזכרה שמיטה באותו נוסח ש'שקולה כנגד כל התורה' [אך נאמר בשמיטה דברי חז"ל (ספרא ריש בהר) הידועים המובאים ברש"י] מה ענין שמיטה אצל הר סיני...אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו...מסיני. היות והוקשה כל התורה לשמיטה, משמע שהיא מצוה יסודית וכוללת...[אמנם ענין אחד נראה מנוגד לחלוטין בין שבת ושמיטה, יסוד ההלכות המובאות בתורה] מכל ל"ט מלאכות שבת רמוזות לנו רק שתי מלאכות [איסור הבערת אש (שמות ויקהל ל"ה ג') והוצאה מרשות לרשות (שם בשלח ט"ז כ"ט)] גם את גדרי המלאכות אין למצוא באופן ישיר, רק ע"י ההיקש למלאכות המשכן, שאינן גלויות במקרא. בשמיטה המצב הפוך לחלוטין, איסורי המלאכות נאמרים בבהירות...הכללים והפרטים נאמרים בהרחבת לשון, דיני שמיטה גלויים וברורים לכל...שבת בראשית ושבת הארץ משלימות זו את זו. נקודת המוצא של שבת בראשית נעוצה בעולם הקדושה הנעלמת, שמשם מתפשטת ומתרחבת הקדושה אל עבר החיים המעשיים לתחום הברכה הגלויה אשר בשמיטה...עכ"ל האדרת אמונה.

לא תונו - תוכחה נוקבת לאיסור קטרוג על ישראל

בספר מי השילוח לאדמו"ר הרב מרדכי יוסף מאיזביצא (רבו של ר' צדוק הכהן מלובלין) מבאר בדרך החסידות חידוש מהפכני במצות איסור אונאה, בהקדם עיקר דבריו מוסבים על הרחקת האדם מלימוד קטגוריה ח"ו על יהודי, בחושבו כי מקיים רצון בוראו, והסיבה 'במידה שמודד בה ימדדו לו' דהיינו יפשפשו במעשיו ויגלו את המחשך המסתיר אורות נשמתו הגלויים לדעתו. ואלו דבריו: וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם (ויקרא כ"ה י"ז) זה הפסוק נאמר אף בנפשות גדולות יקרי ערך כאשר יראו באדם שעושה דבר שלא כרצון ה' יתברך וירצה לקטרג עליו ולהענישו, על זה מזהיר הקב"ה – לא תונו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ' כ') תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי - היינו מאחר שאדם מחוייב לאהוב את חבירו כמצווה עלינו (ויקרא י"ט י"ח) ואהבת לרעך כמוך, ואדם צריך לבקש רחמים בעד חבירו, והוא ירצה לקטרג עליו, על זה יאמר ה' יתברך 'אלה עשית והחרשתי' - היינו באם ה' יתברך ירצה לברר, אף מעשה צדיקים לא יזכו בעיניו, כי נגד ה' יתברך, מי יוצדק ומי יאמר זכיתי לבי?! ואעפי"כ ה' יתברך שותק ואינו מגלה קלון שום אדם אף כי יחטא. דמית היות אהיה כמוך - כי האדם המקטרג על מעשה של חבירו יתראה בעינו כי הוא מזוכך כרצון ה' יתברך [ויותר מכך יחשוב באוולתו] וגם רצון ה' יתברך כך הוא לקטרג על אדם החוטא, ולכן יקטרג עליו. ועל זה נאמר לו מה' יתברך 'אוכיחך ואערכה לעיניך' - היינו שה' יתברך יראה לעיני האדם המלמד חוב על חבירו, באמרו כי גם רצון ה' יתברך הוא לזה, ויוכח לו ה' יתברך כי רצונו הקדוש אינו רק להסתיר כל חטאי ישראל, כמו שנאמר (מיכה ז'-י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאותם, היינו שיסתיר אותם בהסתר גדול שלא יתגלו ולא יתראו עוד, ואיך יאמר האדם שה' יתברך חפץ בלימוד חוב על האדם ולהפיח חטאו?! אם אמנם כי צוה ה' יתברך להוכיח איש את עמיתו ולהרחיקו מכל רע כפי היכולת, זה אינו רק במקום שיודע שיוכל להסיע אותו מזה בטוב, או ע"י תפלה שיעורר רחמים עליו שיוחזר למוטב, אך באם לא יוכל להסיר אותו צריך ללמוד זכות עליו ולא לקטרג עליו, כי אין אדם יכול לדון את חבירו לכף חוב כי פן יצר חבירו גדול מיצרו, או פן הדבר הזה מותר לו, כי יש דברים שלאדם אחד אסורים ולאדם אחד מותרים. עכ"ל מי השילוח.

חובת העמל ושמירת המעלות הרוחניות

בספרו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל עה"ת דבר משה, מבאר בהרחבה הדרכת עבודת האדם, ואלו מבחר מדבריו: [בענין העמלות בתורה] נראה שאף בכל מצוות שאדם צריך לעשות יעשה בעמל שיהיה ניכר מעשיו שהוא למצוה, בין בלמודו ובמעשיו לעצמו, ובין כשהוא עושה להשפיע לאחרים שיעשה בכל הכוחות שאפשר, שרק בזה שייך להשפיע שיראו שהוא דבר חשוב שכדאי לעמול בזה. וכן לצדקה שלא שייך בכח יהיה עמל בגודל הנתינה, לא מצד שיש לו הרבה מותרות, ולא שיהיה ענין הצדקה דבר שבא באחרונה. ולכן נאמר עמלות על 'בחוקותי תלכו' שרק בעמל ניכר שעושה ענין מצוה ולומד דברי תורה ולא כדברי חכמה בעלמא, אלא בכל כוחותיו וכשרונותיו ובכל העת, וטעם אחד הוא לתורה ולמצוות.

העשירי יהיה קדש לה' (בחקותי כ"ז ל"ב) מה שאף שעשירי ממילא קדוש מ"מ צריך להקדישו בפה (עפ"י בכורות נ"ח ע"ב) נראה דהוא למוד דאף שהוא קדוש, צריך להחזיקו בקדושה, שאם לא יחזיקו בקדושה אפשר שיתבטל, דלכן אף שודאי אדם הוא קדוש לא יסמוך האב והאם ואף הוא על עצמו שיהיה קדוש, דאם לא יחנכו אותו, ואף כשכבר הוא גדול, ויש בו כל הקדושות מה שבצלם אלקים, ומה שהוא בן למקום, ומה שניתן לו כלי חמדה שהוא כבר ת"ח [נראה שיסוד דבריו עפ"י המשנה אבות (ג' י"ד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו] שפירוש ניתן הוא גם כשקיבל, דמתנה נעשית דוקא משני הצדדים גם מקבלת המקבל, דאם לא מקבל אין המתנה כלום ונחשב כלא ניתן [הוסיף המלקט: סוגיה מעניינת כשלעצמה במשלוח מנות אם מסרב לקבל, האם הנותן יוצא ידי חובתו. ראה מקראי קודש לרב צבי פסח פרנק זצ"ל פורים סימן מ' בטעם שאין מברכים על משלוח מנות]. אבל ת"ח הרי ניתן לו הרי גם קיבל, וא"כ הוא קדוש משלשה ענינים, ומ"מ אם לא ישגיח על עצמו להקדיש מעשיו ומדותיו ומחשבתו, אפשר שיעשה ח"ו עוד גרוע, כהא דאמרו (פסחים מ"ט ע"ב) שנ ופירש קשה מכולם. עכ"ל הרב משה פיינשטיין זצ"ל.

שני ענינים מפרשתנו לימוד תורה ואונאה (שכירות 'פועל')

שו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן ק"ט: שאלת קהל שכרו מלמד והתנו ביניהם שיתנו לו דינרי זהב בכל חדש וגם יגבו המצות ושכר התלמידי' ושכר הבדיקה והכל באחריותם, אין לו דין על שום אדם אלא על הקהל ונתנו לו רשות להתבטל י' ימים והוא נתבטל ג' חדשים והוא תובע שכר ג' חדשים והם אומרין אין לך עלינו אלא שכר י' ימים שהרשינו אותך להתבטל. מהו הדין בזה: תשובה דבר פשוט הוא שאין לו עליהם אלא שכר י' ימים שנתבטל ברשותם, אבל מה שנתבטל ברצונו אין חייבין לשלם, שזה פועל הוא ופועל שהניח מלאכתו שלא ברשות בעל הבית, אף על פי שהוא רשאי דכתיב [ויקרא בהר כ"ה נ"ה] כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים [קדושין כ"ב ע"ב], אבל אין לו בשכירותו אלא כשיעור מה שעשה כדאי' בפרק האומנין (בבא מציעא ע"ו ע"ב). אדרבא יש עליו עונש בטול ת"ת, שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש כדאי' בפרק כל כתבי (שבת קי"ט ע"ב) וזה שביטלם שלא באונס ענוש הוא ודינו מסור לשמים. ואפילו מפני כבוד אב ואם אין מבטלין אותם, דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם כדאיתא בפ"ק דמגילה (ט"ז ע"ב). עכ"ל התשב"ץ.

תקון חטא הארץ שאילני סרק יחזרו לתת פרי

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם. וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ. (ויקרא בחקותי כ"ו ג'-ד') מבאר רש"י עפ"י הספרא עץ השדה – הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. בספר אהל יעקב לרב יעקב טולידאנו[5] כתב: מקשים, מאי יתן פריו, בכינוי, דמשמע פריו הידוע לו, יתן פרי הוה ליה למכתב?! ועוד הא, אין חדש תחת השמש (קהלת א' ט')?! [כלומר כיצד תשתנה הנהגת טבע העץ] ולא קשה מידי, דכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה ה' ט') על פסוק (בראשית א' י"ט) תדשא הארץ דשא, אפילו אילני סרק עשו פירות. ובזה ניחא, דעכשיו יתן פריו שהיה נותן מקדמת דנא. עכ"ל האהל יעקב.         

 עוד חידוש מעניין הוסיף הרב משה פיינשטיין זצ"ל בספרו הנ"ל בענין זה של נתינת פירות ע"י אילני הסרק: וכי  לאיזה צורך, וכי חסר עתה פירות בעולם, ובפרט כשה' יתברך יתן ברכה הגדולה?! אבל הוא להורות כי מצד גודל מדרגת יראי ה' שיהיו אז, יוכלו להכשיר עוד יותר עניני עוה"ז מכפי שישנם בעולם, ולכן יהיו גם אילני סרק עושים פירות. עכ"ל הרב פיינשטיין זצ"ל.

תכלית הלמידה להגיע לאי ידיעה

אם בחוקותי תלכו, מבאר הלב שמחה מגור (נכדו של השפת אמת) הרב  שמחה בונם בן רבי אברהם מרדכי  (בנו של השפת אמת שניצל מהשואה ועלה לארץ ישראל, ידוע בכנויו ה'אמרי אמת') ביאר עפ"י סבו הגדול שתהיו עמלים בתורה - שאין הכוונה כפשוטו ללמוד, רק הכוונה מדרגה גבוהה ביותר, שכל מה שעושה בכל המעשים יהיה המכוון לעשות רצון ה' יתברך, וז"ש [וזה שאמרו] בחקותי, שתהיו עמלים בתורה, שלא להיות כוונת הלמוד לידע ולהשיג, [אלא] רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי ולרצות תמיד לבוא למה שאינו משיג, וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל אל שלמעלה מההשגה, וע"י זה משיג יותר כדי להתבטל יותר, זהו עמל בתורה...

הפניה: באופן נדיר וחריג, אפנה את מעייני הגליון לדברים מופלאים חוצבי אש ומרוממי דעת, לדבריו של המשך חכמה בסיום פרשת בחקותי על הכתוב: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים...כי אני ה' אלקיהם.

אודה לא-ל יתעלה בקול שבחה ורננה -  שסייעני והכתיב לי אבני-לבב נפלאים לויקרא,

ואשא פני ולבי בתפילה עמוקה - שאזכה להתחיל ולסיים הליקוט לספר במדבר חומש פקודיא.