מתן צדקה לעניים המזדמנים למקומנו

בירור אם יש חיוב לתת

נכתב ע"י הרב משה צוריאל

לכבוד בני הישיבה הי"ו,

בתקופה אחרונה מזדמנים ובאים לישיבתנו כמה וכמה אנשים שאין אנו מכירים, ומבקשים תמיכה כספית מאת האברכים והבחורים. אנשים אלו מסתובבים  בבית המדרש, משך שעה ושעתיים בזמן סדר הלימוד ועוברים מבחור לבחור ומראים לו את המסמכים והאישורים שבכוחם הוא מבקש תמיכה. הרבה הם המושיטים ידיהם לארנק כדי לתת לו, זה הרבה וזה מעט, לא מפני שקראו את המסמכים ולא מפני שיודעים טיב הבעיה, אלא מחמת הבושה מפניו לא לתת, וחלק נותנים מפני שחושבים שעל פי ההלכה הם חייבים לתת משהו, ולא להשיב פני העני ריקם. וכיון שאני מכיר חלק מהתלמידים, וידעתי שמצבם הכספי איננו "עשיר" ושגם לצרכי עצמם מצבם הכספי דחוק (ובמיוחד האברכים) אמרתי אברר דבר זה אם מחוייבים הם לתת לאנשים אלו המסתובבים מישיבה לישיבה, מבית כנסת לבית כנסת. וחלק מעניים אלו אף מסתובבים ברחובות עיר ותובעים חלקם מכל עובר ושב שהוא בעל חזות דתית. לדעתי, במשך כל יום של פעילות כזו הם אוספים כמאתיים שקלים ויותר, והריווח החודשי הוא נכבד.

ראשית בירור אמרתי לפרסם דברי רמב"ם "עני שאין מכירים אותו ואמר: 'רעב אני, האכילוני', אין בודקים אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר 'כסוני' בודקין אחריו שמא רמאי הוא" (הל' מתנות עניים, פרק ז הלכה ו). זאת אומרת, פרט למצב שמבקש אוכל, אין שום חובה לתת לפני שבודקים אותו. גם חז"ל אישרו "באו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלי הם היינו חוטאים בכל יום" (כתובות סח ע"א).

הנני להודיע לתלמידי ישיבתנו היקרים שעניים הבאים מצוידים במכתבי המלצה של רבנים, או מוסדות חסד, כמעט תמיד לא בדקו החותמים אחרי העני, אלא סמכו על מאמר פיו ונתנו לו את המסמך. כך ראיתי למעשה כאשר שימשתי אצל רבנים, וכך נודע לי ע"י שיחה עם כמה מהם. אין בכוחם לבדוק את התעודות הרפואיות (וגם לא מבינים בהם) ואין ביכולתם לבדוק בחשבון בנק של הפונה, ואין ביכולתם לשאול אצל שכניו ומכיריו מה באמת מצבו. אלא מתוך "תמימות" וטוב לבב הם מעניקים לו מכתב ברכה. והרבה פעמים, אם תבדקו, תמצאו שהתאריך על מכתב ההמלצה הוא מלפני שנתיים ושלוש, ולא התחדש. כמובן, ערכו אפסי.

לענין הדין שאסור להשיב פני עני ריקם, זה נאמר כאשר אין לו מה לאכול, כמו שהיה המצב בזמן כתיבת התלמוד לפני כאלפיים שנה (תענית כא ע"א). היום שיש סעד ממשלתי, ויש לשכת רווחה, ויש מטבח ציבורי חינם בירושלים ובבני ברק, ויש שפע רב (ב"ה) של מוסדות חסד פרטים ותמיכה ציבורית, אין אף אחד ללא קורת גג על ראשו, ואין אף אחד ללא אוכל לנפשו. כל זה פרט לאנשים תמהונים בעלי סעיף נפשי הבוחרים דוקא להיות "הומלס", ואין אנו אחראים עליהם. זאת אומרת על פי גדרי חז"ל כמעט ואין היום אדם שהוא בגדר "עני" דאורייתא, וכל מה שאנו עוזרים לאנשים הוא בבחינת "גמילות חסדים" כי הוא לשם הרווחה שלו. גם כאשר נותנים ל"הכנסת כלה" היינו צריכים לבדוק אם קונים לבני הזוג הריהוט המינימלי, או שמבזבזים כסף חלילה על חתונה מפוארת, ועל מתנות של שעון זהב ועוד מותרות שוא. וצריכים זהירות לפני שתומכים בהם.

וכי ישאלני אדם, כיצד נקיים "צדקה" אמיתית? התשובה היא אם מכירים אישית משפחה ענייה, או שהם מרובי ילדים ואין משכורת האב מכסה כל הוצאותיהם (שכר לימוד, שכר דירה וכו') או משפחה שפיטרו את האב ממלאכתו, והוא היה המפרנס העיקרי, או חולה שאנו אישית מכירים ויודעים שהמטפלים בו אינם מנכים ממה שאוספים למחצה, לשליש ולרביע. כי "סקנדל" שמעתי שהגובים והגבאים קבלו "היתר" מרבנים מסוימים שמותר להם לקחת לעצמם עד 49 אחוז ממה שאוספים, כדמי טירחא. שומו שמים.

קיצור הענין, לדעתי בחור החי על חשבון תמיכת הוריו, מסופקני אם מותר לו לחלק מכספיו לאחרים, נודדים העוברים מישיבה לישיבה כ"מקצוע". וכן אברך הנאלץ לסרב לתת לאשתו לפי כל דרישותיה, מחמת אילוצים כלכליים, אין מן הראוי לתת מכספו לאנשים זרים, שלדעתי אין חובה כלל לתמוך בהם כנ"ל בדברי רמב"ם. וצרכי אשתו קודמים.

נזכור נא דברי הגמרא בסוכה מט ע"ב: "שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ? תלמוד לומר "מה יקר חסדך אלוקים" ומפרש רש"י: "שמא כל הבא לקפוץ, ולעשות צדקה וחסד קופץ, ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך? תלמוד לומר 'מה יקר', צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה, לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים" עכ"ל רש"י.

יתן ה' ונזכה לקיים המצוה באמת [אחרי בדיקה ראויה] ולהתברך בברכה באמת,

משה צוריאל