בענין של פסח שני רואים אנו דבר נפלא:

לכאורה תביעתם של האנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו "למה נגרע" – תמוהה ביותר, כי ממה נפשך: אם רצונו של הקב"ה הוא שיקיימו את המצוה של קרבן פסח – בודאי יצוה הקב"ה למשה רבינו לומר להם זאת. ואם משה רבינו לא אמר להם מאומה – הרי פירוש הדבר שאינם צריכים לקיים את המצוה של קרבן פסח, וא"כ מה מקום לטענה ותביעה?!

ויש לומר הביאור בזה:

ולכן בקשו ותבעו ישראל "למה נגרע" אף שלא נצטוו ממשה רבינו, ואכן, קבל הקב"ה בקשתם, ונתחדשה מצוה בתורה, המצוה של פסח שני.

ומכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בענין הקשור עם תורה ומצוותי', הנה רצון הקב"ה הוא שלא "יסמוך" על אף אחד, אפילו לא על משה רבינו, ואפילו לא על הקב"ה כביכול, אלא יצעק ויתבע את הענין, כמו שתבעו בני ישראל "למה נגרע". וכאשר יראה להקב"ה את גודל תשוקתו לזה, אזי יקבל הקב"ה את התפילה וימלא בקשתו.

ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להתפלל ולבקש על הגאולה השלימה, ואין לומר הרי הקב"ה שלח אותנו בגלות, ובמילא יש לסמוך עליו שיגאל אותנו כאשר יעלה ברצונו, אלא בנוגע לענינים כאלו, רצון הקב"ה הוא שידרשו ויתפללו שיגאל אותנו הקב"ה במהרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון".