רפורט של אושר בירושלים

שלום ר' קובי לוי!

אני קוראים לי שלום, בסך הכל אני איש פשוט שגר בבת ים, זה ליד חולון. נשוי לשושי עם חמישה ילדים, כן ירבו. מה אני עובד? מתקין גגות ועושה פרגולות. אתה יודע , פעם לימדו אותנו בדף היומי, שבן אדם תמיד אוהב את המקצוע שלו, גם אם הוא עוסק בעורות, בורסקי, ריח נורא, אבל בורא עולם מרחם עליו שיאהב את הצחנה הזו, כדי שיהיה מעיל פרווה ונעליים. הרב של דף היומי, קוראים לו חנניה, והוא סיפר לנו שהקב"ה עשה ככה שבני אדם יאהבו מלאכות שונות, כדי שהעולם יוכל להתגלגל ולעבוד בלי בעיות. אתה מבין? אז ככה, תאר לעצמך שכולם היו עושים פרגולות, אז מי יהיה נהג אוטובוס? ואם כולם יכתבו סיפורים לעיתון כמוך, אז מי יטגן קציצות פלאפל? אתה מבין? בורא עולם נתן לכל אחד אהבה למקצוע שלו, וזה משפיע עליו גם בלילה כשהוא הולך לישון.

אני למשל אחרי קריאת שמע על המיטה, על מה אני חולם? על גגות. כמו למשל, שאני בונה פרגולה ענקית לפני חג סוכות, מול הכותל המערבי ובאים כל הרבנים, ופתאום שומעים ברמקול: "עוד מעט המשיח בא, תעשו לו מקום בסוכה". אני שומע שאתה צוחק אדון לוי... ככה זה, כולם צוחקים על הבת ימים, אני כבר רגיל לזה, לא נורא.

מה רציתי לספר לך? הא, לפני שלוש שנים היתה לי הפסקה ארוכה בעבודה. שום קליינט לא נכנס, אין טלפונים, עובר יום ועוד יום, אני מתחיל לאכול חסכונות, מכרסם את הרזרבות. עננים שחורים. יושב תקוע במחסן שלי עם הג'יפ, המסמרים והקרשים, שמחפשים סיכוי להפוך לפרגולה. חצי מיואש, כמעט בוכה.

פתאום נכנסת שיחה, על הקו אחות שלי, שתהיה בריאה, קוראים לה נחמה. צדיקה מארץ הצדיקות, רווקה בת 40, אומרת לי "שלום, שלום, מה אני שומעת מאשתך שאתה עצוב כי אין עבודה, אתה לא מתבייש?! אתה לומד כל יום אצל הרב חנניה דף היומי, ושכחת שיש רבונו של עולם? סע לכותל המערבי, תדביק את הראש שלך לאבנים ותבכה. הפרנסה זה ממנו, לא מהקליינטים ולא מהפרגולות".

נשמה טובה נחמה,　 שפכה עלי ליטר מים צוננים של מוסר, והתעוררתי לחיים. הרב חנניה לימד אותנו שלא זזה שכינה מהכותל המערבי, אז אני נוסע לשם מבקש רחמים, וישועה קרובה לבוא.

"שתהיי בריאה נחמה", אני מודה לה, "את יודעת אחותי היקרה, הרב חנניה גם לימד אותנו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ז'תומרת שבן אדם יושב בתוך הקופסא של הצרה שלו ואין לו שום פטנט לצאת משם, אז צריכים אנשים אחרים להושיט לו יד. הנה, אני עולה על הג'יפ, טס לירושלים, לכותל, והלב שלי אומר שייכנסו שלוש עבודות פרגולות גוטע גוטע..."

נחמה צוחקת "שלוש עבודות! ת'לא מתבייש שלום?! בורא עולם, הלוא כל הווילות שלו, כל הבניינים שלו, כל המוסכים שלו, הוא יכול להוריד לך גשם של עבודות מפה ועד הפנסיה...". יופי נחמה.

עליתי לגי'פ, מניע, טס לכותל. בדרך אני חושב על אחותי, נחמה , באמת מסכנה, נשמה טובה, עובדת כוח עזר בבית חולים, במחלקה של זקנים סיעודיים. חרוצה, עושה חסדים עם כולם, נותנת מעשר לכולל של הרב חנניה... ואם אני אין לי עבודה חצי חודש, ההיא שתהיה בריאה אין לה חתן כבר 20 שנה, שום שידוך לא הלך.

בקושי מצאתי חניה אבל חניתי את הג'יפ במקום שמותר. רצתי למקום הקדוש ושפכתי את הנשמה... שעתיים אני בוכה עם התהילים, אפילו עלה לי בדמיון הפרגולה שאני בונה פה, עם הרבנים החשובים, ושיש מספיק מקום לכיסא של המשיח.

קיץ, אני חצי מעולף מצמא. מגיע לגי'פ, מניע, נוסע ומחפש קיוסק. מגיע לשכונת אבו טור, רואה קיוסק יפה, עוצר את הג'יפ, משאיר אותו דולק עם דלת פתוחה, מוסיקה בטייפ וטס פנימה. קונה שלוש פחיות קולה... לא סיפרתי לך אדון לוי, אני בלי עין רעה גובה מטר תשעים ושניים, רוחב מטר ופחית אחת לא מדגדגת אותי.

משלם, חוזר לגי'פ, חושך בעיניים. רפורט!!! 500 שקל!!! מסתכל ברפורט כתוב השם של הפקח: מנשה. אם אני תופס אותו.. אני עוד מספיק לראות אותו מרחוק, על הווספה של הפיקוח העירוני שנעלמת לי ליד תחנת הרכבת. אמרתי לעצמי, שלום, אתה תופש אותו ומנער אותו, חצוף! רואה ג'יפ דולק, דלת פתוחה, רואה שאני קונה בקיוסק, ונופל עלי עם קנס כשאין לי חצי שקל בכיס, אין עבודות, וגם את מה שאין לי הוא הפקח הירושלמי הזריז לוקח לי. זה לא יעבור לו בשתיקה.

אני דוהר אחריו עם הג'יפ, אבל ההוא כמו ציפור דרור התאדה מן הנוף. אבל שלום לא מוותר. נסעתי לכיכר ספרא, איפה שהעירייה, כולי בוער כמו עצי המערכה, מחליט שראש העירייה שלהם ישלם את הקנס, תפסו להם בת ימי מסכן ומנקים לו את הכיסים. אני לא אשתוק! בקיצור כמו אש בשדה קוצים שלום מבת ים נכנס לעירייה, שואל במודיעין איפה המשרד של הפיקוח. נכנס לשם, גיצים בעיניים, שואג קצת בחוסר נימוס: "מי פה הבוס?" יוצא לי אחד שחרחר נמוך עם שפם, אומר לי "הלו , פה לא גן חיות, אתה רוצה לשאוג אז תיכנס לכלוב של הנמרים בגן החיות התנכ"י.

אמרתי לו "בוא הנה, אתם חצופים, בא הפקח שלך דחף לי 500 ₪ קנס על מה? בא בן אדם מבת ים להתפלל בכותל, קונה פחיות קולה חצי דקה, ואתם שותים לו את הכסף שאין לו". ההוא מנפנף אותי אומר לי "בחורצ'יק, תעלה למשרד המנכ"ל". אני מגיע למנכ"ל שוב שואג, שולח אותי ליועץ המשפטי, וההוא שולח אותי לעורך דין של פרקליט המדינה. אומרים לי כולם שם, בעירייה, שרק ההוא הפרקליט יכול לבטל את הרפורט, אם בכלל...

אני כולי מבעבע, דופק בדלת, פותחים לי, מי פותח? פרצוף שאני מכיר מאיפשהו? מגרד במצח, בשרוול, שואל אותו "תגיד לי, אנחנו לא מכירים?" ההוא תוקע בי מבט ארוך, "גם אתה מוכר לי, אבל מהיכן?" פתאום אני נזכר. "אתה, לא קוראים לך במקרה יהושע? אנחנו למדנו בבית ספר עממי עם המורה שאולי הכועס?" יהושע מרים ת'כיפה שלו עם עיניים צוחקות, "אתה שלום, נכון?" "תמיד היית ילד ענק, כל הכבוד, גם חזרת בתשובה?, בקיצור, אני ויהושע מתחבקים חזק חזק, מספרים כמה בדיחות על בית ספר העממי העקום ושלמרות הכל חזרנו בתשובה, ואז הוא הוא שואל " מה אני יכול לעזור לך?"

"תסתכל יהושע דחפו לי פה רפורט, 500 ₪ על כלום... בא בן אדם צמא, גי'פ פתוח, מוסיקה פועלת, דלת פתוחה, איפה הנשמה של הפקח שלכם?" יהושע הוא העוזר של המזכיר של הפרקליט. ההוא יש לו משקפיים עגולים, קרחת גדולה ופרצוף חמוץ, כמו אחרי שאכלת שבע פלחים של לימון טרי. להוציא ממנו חיוך זה כמו למצוא נפט בעפולה.

אני שומע מעבר לדלת שיהושע מבקש עלי רחמים, אבל ההוא עקשן יותר מפרד עקשן.

"הוא חנה באדום לבן, אם יש לו טענות שישמיע אותן בבית משפט, מול השופט" יהושע מנסה עוד פעם... בסוף נכנע. ניגש ניגש אלי עצוב מסביר לי "שלום, אם זה תלוי בי הייתי מבטל. הפרקליט זה טיפוס אחר לגמרי, הולך עם החוק עד הסוף... תבין אותי, זה מקום העבודה שלי...".

יהושע מדליק את הקומקום חשמלי ומגיש לי כוס קפה. אני קצת נרגע, מברך "שהכל" ושואל את יהושע כמה שאלות ששואלים חברים שנפגשים אחרי שלושים שנה. אני מספר לו על המשפחה, הילדים, הפרגולות.

"אני עוד רווק... לא הלך לי.." הוא מספר לי בעצב. "רווק?" אני פוקח שתי עיניים של בת ימי מופתע, ומזדקף עם הקפה ביד. "יש לי אחות, תאמין לי יהושע מתאימה לך... גוטע גוטע, נשמה טובה, עושה חסדים ומעשים טובים, ובזמן הפנוי שלה מתפללת על חולים, רווקות... מעוניין? "למה לא? אולי היא המכסה המושלם לסיר העייף שלי..." עונה לי העוזר של המזכיר. ת'שומע אדון לוי? יופי, אז תרשום יפה יפה, מה ששלום הבת ימי מספר לך, עוד באותו ערב התקימה פגישה ראשונה, ושבוע אחר כך, עשינו ווארט. יהושע הביא ישועה לנחמה, ונחמה הביאה עזר כנגדו ליהושע, ואני אדון לוי, אני השדכן המהולל... אבל זה לא הסוף, כבוד הסופר. בחתונה כשכולם רוקדים ושמחים ואני רואה כוכבים מרוב אושר שנחמה התחתנה, פתאום ניגש אלי החתן יהושע ולצדו בחורצ'יק. מה אומר לי? אומר לי ככה: "שלום גיסי היקר, רציתי שתכיר חבר טוב טוב שלי, זה מנשה, הוא פקח בעירייה, אנחנו כמו אחים!!!" "מנשה!" אני קופץ חצי כועס חצי לא כועס (בכל זאת חתונה), "אתה זה שדחפת לי רפורט בשכונת אבו טור ליד הקיוסק על שום דבר, איפה הלב שלך?"

מה עונה לי מנשה הפקח, "תגיד לי שלום, אם לא היה הרפורט שלי איך היה יוצא לפועל השידוך של אחותך נחמה? אז תגיד למנשה תודה רבה רבה שעשה לך רפורט של אושר, כי 500 ₪ דמי שידוכין ששילמת לעירית ירושלים, זה ממש כסף קטן, לא ככה?"

איזה יופי אדון לוי, נחמה אחותי ושולחת אותי לירושלים, לכותל, מנשה הפקח תוקע לי רפורט, יהושע מנסה לעזור לי, אני משדך לו את נחמה, ואחר כך נופל עלי מבול של הזמנת פרגולות. כבוד הסופר אתה לא צריך איזו פרגולה קטנה לחצר שלך?

"בטח צריך", אני משיב לו.

"אז דבר איתי אחרי פסח, למה אין לי זמן לנשום".

דרכי הבורא נסתרות לנו לעתים רואים אותם בעולם הזה לעתים רק בעולם הבא,

כפי שאמר הנביא כי לא מחשבותיי מחשבותכם ולא דרככם דרכי נאום הויה.