והביאור בזה:

אחד שיושב ועוסק בתורה - הכוונה היא ללימוד מתוך העמקה ושקלא וטריא, כדיוק המשנה יושב (המורה על התיישבות ומתינות) ועוסק (לימוד באופן של "עסק" דייקא). לימוד כזה הוא בגדר לפנים משורת הדין, מילי דחסידותא, שכן אפשר לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה גם בלימוד ללא העמקה.

ועיקר החידוש בזה הוא כאשר מדובר אודות אדם "אחד", כי כאשר שני אנשים לומדים תורה בצוותא, הרי מטבע הדברים שתהיה ביניהם שקלא וטריא ולפלפול, מה שאין כן כשאדם לומד לבד.

הקב"ה קובע לו שכר – על לימוד התורה באופן דלפנים משורת הדין מגיע גם שכר בלתי רגיל, קביעת שכר חדש, שלא נקבע מקודם לכן.

(משיחת ש"פ קרח תשד"מ – על פי רשימת השומעים בלבד)

יש לדקדק בזה: מהו החידוש ד"מילי דחסידותא" בזה? הרי זהו דבר הפשוט שעל האדם להיות זהיר בכל התרי"ג מצוות!

אלא שהתנא אינו מדבר על עצם קיום המצוות בקבלת עול, שלגבי ענין זה ודאי שיש לקיים את כל המצוות מצד שכן ציווה השי"ת בלי כל חילוק אם זה מצוה קלה או חמורה – אלא מצד השכל והרגש, שלגביהם יש הבדל בין קלה לחמורה; וע"ז בא התנא ללמדנו, שאמנם זו קלה וזו חמורה, אך אעפ"כ יש ליזהר בקלה כבחמורה, שכן שלימות העבודה היא כאשר כל מהות האדם כולל שכלו ומדותיו חדורים עם קבלת עול והידיעה שלגבי הקב"ה הרצון בכל המצוות הוא בשווה.

[על פי כל הנ"ל יומתק (על פי פנימיות התורה) מה שפרק ראשון דפרקי אבות נלמד כל שנה בחודש ניסן, ואילו פרק שני נלמד בחודש אייר. שכן, חודש ניסן ענינו הוא הגילוי מלמעלה – יציאת מצרים שבאה מלמעלה ולא על ידי עבודת האדם; וזה מתאים לנקודה המודגשת בתחילת פרק ראשון "משה קיבל תורה מסיני" - קיום התורה מצד הציווי מלמעלה. אולם עבודת חודש אייר היא ספירת העומר, שבעבודת האדם זהו ענין בירור וזיכוך הגוף וכוחות הטבעיים; ונקודה זו מתאימה לפרק שני "שיבור לו האדם" כנ"ל].