"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט, ב)

פרשת קדושים פותחת בציווי (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם".

מהי אותה הקדושה הנדרשת מאיתנו בפסוק זה?

מסביר הרב נבנצל שליט"א: קדושה עניינה פרישות. הקב"ה קבע גבולות בעולמו. שכשהתורה מצווה אותנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" היא רוצה שנדע להבחין היטב בגבולות של כל עניין, ולא נערבב בין קודש לחול. מצד אחד, להיות קדוש אין פירושו להתנזר ולהתנתק מהעולם לגמרי. אבל מאידך אם נהיה שקועים בתענוגי העולם קיימת סכנה שהאדם יהיה נבל ברשות התורה, שעליה הזהיר אותנו הרמב"ן. וזה לשונו:

"...והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים".

כלומר, צריכים לדעת להגביל את המותר לנו כשהדבר מיותר.

מוסיף הרב ואומר: התורה לא דורשת מאיתנו פרישה מן המותרות עצמן אלא מן ההזדקקות והתלות במותרות, מן התאווה והחמדה, והנימוק הוא "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם", כי הקב"ה קדוש ממחשבות כאלו, כל מחשבתו (לפי קוצר השגתנו) היא איך להטיב עם הבריות שברא בעולמו, אין לו שום שייכות לחומריות בשום צורה שהיא. אומנם בשר ודם לא יכול להיות מנותק מן הגשמיות, אבל יכול להיות מנותק מן ההשתעבדות אליה.

הקב"ה ברא את האדם עלי אדמות וציווה אותו לכבוש את הארץ (בראשית א, כח): "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" - שהאדם ישלוט עליה להשתמש בה לעבודת הבורא ולא שהארץ תשלוט עליו.

הנשמה נשלחה לעולם הזה מגובהי מרומים, ונאלצה להתלבש בגוף גשמי מלא יצרים ותאוות. עלינו לזכור שעצמיות האדם היא נשמתו שחצובה מתחת כסא הכבוד, ולא גופו שהוא חלק מהארץ. לכן מן הראוי שהעיקר ישלוט על הטפל ונשתמש בחומר לעבודת ה'.

מוסיף הרב ואומר: ישנם מידות רעות נוספות שהן תולדות השתלטות החומריות על האדם והן: הקנאה, הכבוד, הנקימה והנטירה, הכעס והשנאה. כל אלו הן פועל יוצא משעבוד האדם לדברים חומריים. לכן התורה מקדימה את הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" למצוות המפורטות בהמשך הפרשה העוסקות באהבת הזולת, משום שכדי להשיג את "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" צריכים לפרוש מהמידות הרעות הללו.

מה שמביא את האדם לידי אנוכיות, שנאה וקנאה, ופגיעה בכבוד הזולת היא החומריות. הקדושה היא לא התנתקות מהחומריות אלא זהירות מהשפעתה עלינו.

העולם הזה מתעתע מאוד. הוא גורם לאדם להרגיש שזו המציאות האמיתית, למרות שאין באמת מה לצפות ממנו. אחד הדברים שהיה חשוב לרבי נחמן ללמד את תלמידיו הוא שלא ייתנו לעולם להטעות אותם (שיחות הר"ן, סימן נא): "העולם הזה אינו כלום, רק למשוך אל התכלית הנצחי... כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי. שמראה אל האדם כאילו הוא מרויח בכל פעם ובסוף אינו כלום... את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם".

הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א, מתוך האתר - https://sites.google.com/site/rabbinebenzahl/weekly